מאגר סיפורי מורשת

אני שמחה כהן ואחותי אסתר זינו נולדנו באלגי'ריה. אסתר נולדה בשנת 1940 ואני נולדתי ב 1945 בעיר קולומבז'ה שנמצאת על גבול צרפת.  יהדות אלג'יריה הייתה אחת הקהילות הגדולות של יהדות ארצות האסלאם.

בני אלג'יריה היהודים ביקשו שלא לאבד את זהותם וסירבו להיטמע בתוך ההמון האלג'יראי. בזמן מלחמת העולם השנייה בוטלו רבות מזכויותיהם של יהודי אלג'יריה ואזרחותם הצרפתית נשללה מהם. לשמחת הגורמים האנטישמים בקרב המתיישבים הצרפתים שעבדו לשם מטרה זאת, הוטלו מגבלות למס' סטודנטים של 2–3 אחוז במוסדות ההשכלה הגבוהה ובמקצועות החופשיים. המוני יהודים פוטרו מעבודתם כעורכי דין, רופאים, מורים ופקידים. הרדיו שידר פרשנויות במטרה לעורר לאומנות אנטישמית ברחבי העולם.

כאשר בשנת 1940 גרמניה שחררה שבויים מוסלמים ולפני שאלה חזרו לאפריקה הם השתתפו בקורסים מאורגנים על ידי הנאצים. קורסים אלה היו מיועדים להפוך ערבים אלה למפיצים של התעמולה הפרו גרמנית כמדינה טובה ובעלת כוח שלא ניתן לנצחה. אך למרות כל ההוראות המנהיגות הרוחנית היהודית והאליטה המוסלמית באלג'יר נקטו עמדה ברורה נגד האנטישמיות. היהודים האלג'ירים נשארו מחוברים מאד לתורה ולמצוות.

בזמן מלחמתה של אלג'יריה לעצמאות, נערכו פוגרומים בכל ריכוזי היהודים במדינה, אשר בעקבותיהם החלה עזיבה המונית של היהודים, רובם לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 עם השגת העצמאות, אז עזבו 99% מהיהודים שנשארו בה. אבא שלנו שימש כרב, ופייטן מחובר מאוד ליהדות והקפיד מאד על קיום התורה. הוא חינך אותנו על ערכי היהדות והמצוות. באותה תקופה, הגיעו שמועות שהנאצים מגיעים לאלג'יריה, אבי אסף את כל המשפחה והודיע שאנחנו בורחים לישראל. עלינו לאונייה הראשונה שהגיעה לאלגי'ר, "אוניית נגבה" שהגיעה לארץ ישראל בשנת 1948. "נגבה" הייתה אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה.

הייתי בת 5 כשעלינו לארץ, ואחותי הייתה בת 8. כשהגענו לישראל אמרו לאבי שלוקחים אותנו לפרדס חנה, הוא אמר: "אני לא רוצה פרדס חנה – אני רוצה ישראל", למזלנו הביאו אותם ישר מאלג'יר לירושלים לשכונת בקעה. זו הייתה שכונה שגרו בה ערבים, והם כמובן התנגדו ליהודים שהגיעו לשכונה. אבי סיפר שזה היה אחרי הקרב בדיר יאסין (גבעת שאול היום), שבו הוכרעו הערבים על ידי כוחות האצ"ל והלח"י בקרב שנערך שם. לכן כשהגיעו לבקעה, אמרו להם ש'היהודים באים להרוג אתכם' – והם חששו שיקרה להם מה שקרה בדיר יאסין, מיד ברחו, עזבו הכל כמו שהוא. לא לקחו עימם דבר וכך נכנסנו לבתיהם. הבהלה בקרב הערבים הייתה כל כך גדולה שאפילו מצאנו את הגז דלוק ועליו תבשילים שהכינו והוריי הם אלה שכיבו את הגז. אבי היה חבר של הבבא סאלי. הבבא סאלי גר במספר ערים בארץ, בירושלים הוא גר בבקעה ברחוב שמעון סמוך למגורי הוריי. הוא עבד בחברת קדישא. באחד הפעמים הוזמנו אל ביתו של הבבא סאלי, למפגש חגיגי להילולה של ר' מאיר בעל הנס. אבי, שהיה יודע לשיר ולפייט, הצטרף לשירה ולפיוטים. הבבא סאלי התרגש מאוד מקולו. מאז נקשרו ביניהם קשרי אהבה וידידות.

אסתר היא האחות הגדולה, ההבדל ביננו שלוש שנים. בשכונה שיחקנו בבובות וחבל קפיצה, בבית או בחוץ, היינו בונות בובות משאריות של בדים ומגרביים. לאסתר אחותי העיסוק בבובות הפך לתחביב ועד היום היא יוצרת בובות ותופרת להם בגדים. היום יש לה בבית תערוכת בובות. התחביב הזה נשאר איתה עד היום – היא מלבישה ומחליפה לבובות תלבושות, מסרקת אותם- ועוד. כך היא מעבירה את הזמן ואת הבדידות במיוחד לאחר שבעלה נפטר.

למדנו בבית ספר דוגמא לבנות עד כיתה ח', לא המשכנו ללמוד בתיכון בגלל קשיי כלכליים. ההורים לא יכלו לשלם עבור בית ספר תיכון. אסתר עבדה בביתו של עו"ד ידוע, שמרה וטיפלה בילדיו. בשכונת רחביה, שכונה של אנשים שהיו משכילים מהמעמד הבינוני – גבוה. שם פגשה אסתר את בעלה, הוא עבד בבזק. הוא התקין קווי טלפון לעו"ד ולשאר הלקוחות בשכונה. הוא היה צריך להתקין קווי בזק. אסתר אחותי עברה ברחוב והוא שאל אותה האם אפשר לצאת איתה, היא הסכימה, הם היו בקשרי חברות שלוש שנים, היא הייתה צעירה מאד וידענו שהוריי לא יסכימו שתצא עם בחור. דוד זינו – היה בחור מיוחד ממשפחה טובה, ההורים היו שומרים עלינו כמו ששומרים על אתרוג, שלא נצא סתם עם בחורים. כאשר אחי גילה שאסתר יוצאת עם דוד, אמר לו, אם אתה מעוניין באחותי תבוא אל הוריי ותבקש אותה, אחרת תפסיקו את הקשר. קרוב לגיל 18 התחתנו אסתר ודוד, החתונה הייתה בבית של ההורים בשכונת בקעה, חתונה צנועה ומיוחדת, בהתאם לתקופה. אסתר ודוד גרו בעין כרם ורק אחר כך חזרו לבקעה לאיזור בו גרו הוריי. היו להם חיים טובים ומאושרים, כמו זוג יונים. נולדו להם חמישה ילדים. לפני שנה בעלה נפטר והמילים האחרונות שלו היו לילדיו: "תשמרו על אימא". אני, שמחה, אחרי סיום הלימודים ביסודי, יצאתי לעבוד כמו אחותי בטיפול בילדים. הייתה לי אהבה מיוחדת לילדים ואכן עברתי להיות סייעת בגן ילדים. יום אחד נסעתי באוטובוס לאחותי שגרה בעין כרם, באוטובוס ניגש אלי מישהו ואומר לי שלום, החזרתי 'שלום' והוא שאל: "מה, את לא מכירה אותי? את אחותה של אסתר". הגעתי לביתה של אסתר ואמרתי לה שיש בחור בשם סעדיה כהן שהתחיל איתי באוטובוס. אסתר אחותי אמרה לי, הוא לא מתאים לך, אל תצאי איתו. אני לא הקשבתי לה. המשכנו לצאת, אהבתי אותו והתחתנתי בגיל 21. גרנו בשמואל הנביא בדירה משותפת עם אשה אלמנה מבוגרת. הכל היה משותף, מטבח משותף, שירותים משותף וכו'. הייתי אישה מאד נוחה. ריחמתי על האלמנה, הייתי מבשלת ואופה מכל מה שהכנתי הייתי נותנת לה. נולדו לנו שלוש בנות יפהפיות. ברוך ה', הם הצליחו ללמוד וליישם מה שאנחנו לא הצלחנו. החיים לא בדיוק צלחו ביני לבין סעדיה, נפרדנו לפני 24 שנים. נשארנו בקשרים טובים מאוד למרות זאת עד היום. אף אחד ממנו לא נישא. בעלי עד היום אוהב אותי. היום הוא חלוש ונמצא בבית אבות ואנחנו, הבנות ואני, מדי פעם הולכות לבקר אותו. אנחנו אחיות – חברות בלב ובנפש. כל הזמן אנחנו ביחד, מספרות אחת לשנייה הכל ולא מסתירות שום דבר אחת מהשנייה. גם כאן למועדון הקהילה בתלפיות אנחנו מגיעות יחד. ההורים שלנו חינכו אותנו לאהבה וכיבוד אחד את השני. היום אנחנו מבינות כמה היה חשוב שגדלנו בבית של ההורים, בית ערכי, חינוכי וטוב.

אסתר עם בתה חגית והאחות שמחה

הזוית האישית

אלה- שרה ומאיה: היה לנו מאוד נעים ומיוחד לפגוש את האחיות אסתר ושמחה, ולראות כמה הן דואגות ואוהבות אחת את השנייה.

אסתר: אני ממליצה לבנות לבלות, להנות, לא לחשוב יותר מדי, זה הזמן לחיות ולהנות. עצה טובה לחיים – לדאוג אחד לשני, לחשוב טוב על אחרים. אני מאחלת להם חיים טובים כמו שבעלי היה, חינך ופינק אותי ואותנו.

שמחה: הבנות נהדרות, נהניתי מהפעילויות שעשינו יחד. מאחלת להם לאהב ולכבד אחת את השנייה.