מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיירה הררית קסומה בהרי הקרפטים ברומניה. כשנולדתי הורי קראו לי סופיה, שם שמשמעותו הייתה מיוחדת עבורם ומסמל חוכמה ותבונה. שמי העברי הוא שרה. השם סופיה ליווה אותי עד שעליתי לארץ בשנת 1948. בילדותי התחוללה מלחמת העולם השנייה באירופה כולה ובכלל זה גם ברומניה. הרגשות שליווו אותי במשך כל ילדותי היו פחד וחוסר ביטחון.

לאחר שהמלחמה הסתיימה, בשנת 1948, בעודי בת 9, אמי החליטה שכדאי לעלות לארץ ישראל, למקום שבו כל היהודים נמצאים, והארץ בה משפחתה נמצאה. בזמנו לא הבנתי מדוע היא רצתה לעלות לישראל, אך מכיוון שזה היה רצונה של אמי, ברור היה לי כי אבוא איתה. אבי מצדו נשאר ברומניה.

אמי נרשמה לאונייה שעלתה מרומניה לארץ ושמה היה ״עצמאות״, אשר הייתה האונייה הראשונה שהגיעה לארץ ישראל באופן חוקי. רוב האנשים לא נהנו מהמסע, השיט היה בחודש דצמבר והים היה סוער. אני מצאתי מחסן מלא בתפוזים ושוקולדים וכתוצאה מכך נהניתי מאוד מההפלגה. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי תפוזים וחזרתי לאותו מחסן מדי יום על מנת לאכול מהתפוזים.

לאחר עשרה ימים בערך, במה שזכור לי כיום גשום מאוד, ירדנו מהאונייה והובלנו לאולם עם מיטות וגג מפח, אשר לא עצר את חדירת הגשם. המזרונים היו רטובים ולכן התחבאתי מתחת למיטה ונרדמתי. למחרת אירחו אותנו במחנה צבאי בו גרנו מספר ימים. משם, אמא ואני עלינו על משאית והגענו לתל אביב.

בתל אביב היינו מספר חודשים ואמא שלי חיפשה מקום בו אני אוכל ללמוד והיא תוכל לעבוד. היא הסבירה לי כי צריך למצוא מקום בו אוכל לגור, ללמוד עברית ולחיות בתנאים יותר טובים מאשר אלה שהיא יכולה להעניק לי. הייתי בת 9, קשורה מאוד לאמי ולא רציתי להיפרד ממנה. בלעדיה הייתי מאוד עצובה. אמא החליטה שזה הסידור הטוב ביותר בשבילי, ולמרות העצב הסכמתי והגעתי למשמר העמק, קיבוץ בעמק יזרעאל. ההחלטה של אמא הביאה אותי לקיבוץ, שם קיבלו אותי למוסד שומריה שהיה בית הספר של הקיבוץ וכל אחד מהקבוצה שלי קיבל שם "מקומי". המורים לקחו את פנקס העלייה שלי שהיה כתוב גם בעברית וגם בשפה של הארץ ממנה עלינו ואמרו לי שבשומריה שמי אינו סופיה אלא נורית. המורה הצביע עלי ושאל ״נורית?״ אני הנהנתי לאישור וכך, באותו אופן, נבחר לכל אחד מ- 18 העולים החדשים שם עברי. את השמות לקח לנו זמן לזכור אך זו היתה נקודת ציון במסע שלי בארץ החדשה. ​

יום לאחר שהגענו למשמר העמק, וניתנו לנו שמותינו החדשים, נפגשנו בכיתה עם פולי, מי שיהיה המחנך שלנו. הוא החזיק את רשימת השמות של כולנו, והקריא בחיוך את שמנו העברי ואת השם שהיה לנו לפני שהגענו לקיבוץ. לי הוא אמר ברומנית ששמי היה סופיה ועכשיו הוא נורית. הוא חייך אל כולנו וכשעשה זאת הרגשתי שאני לא לבד. בפעם הראשונה מאז שעליתי לישראל, חשתי הקלה והתמלאתי בשמחה. הבטתי סביבי, ראיתי את חבריי לקבוצה, את המורים, וידעתי שיש לי משפחה חדשה. גניה, אם הבית של שומריה, הייתה בשבילי כמו אמא מחנכת, אחת שנוזפת ומלמדת. היא לא נתנה יחס אישי. פולי לעומתה שימש כחלופה לאמא מבחינה רגשית. הוא תמיד היה שם בשבילי. לילה אחד קמתי והרגשתי אבודה ובודדה. דפקתי על דלתו. הוא יצא החוצה, ישב איתי על המדרגות ואמר לי, נורית, את איתי ואני איתך. את אף פעם לא לבד, את אף פעם לא בודדה. בזכותו הרגשתי תמיד שמחה. הוא לימד מקצועות שאהבתי ואני עדיין אוהבת. דברים שמלווים אותי עד היום.

שומריה הייתה מדינת הילדים. המורים היו שם כמבוגרים אחראים, אך לצדם מועצת התלמידים הייתה מרכזית ואנו הילדים ארגנו את אירועי החגים, הופעות ומסיבות. בית ספר היה מיוחד ומטרתו הייתה לאפשר לתלמידים להתפתח כאשר הם עצמם תורמים להשכלה. הנושאים עצמם היו נתונים לבחירה, לא היו שיעורי חובה, בחרנו ספרים והמורים היו חברים שלנו. לכל אחד הייתה האפשרות לתת ככל שהוא רצה והיה מסוגל.

אחת החוויות המקסימות שהיו לי, התרחשה בערב אחד בו לא הלכתי לישון. נערכה פעולה קבוצתית שנגמרה מוקדם ובמקום ללכת לחדרי, הגעתי לספריה. ישבתי בנחת, האזנתי למוזיקה והסתכלתי על חוברות. נרגעתי ממש. פתחתי את העיניים, מישהו נכנס, זה היה עוזי. הוא הציע לי לטייל איתו ביער. הוא היה קצין בצבא וכולן העריצו אותו. חששתי ממה שגניה המטפלת תחשוב, אך החלטתי ללכת איתו. הוא הציע להראות לי מקום יפה ביער והלכנו תוך שהחזקנו ידיים. התרגשתי מאוד. התלבטתי אם לספר לחברות שלי, תהיתי אם הן יאמינו לי, או אם הן תשמנה לב לחסרוני. כשהגענו, עוזי חיבק אותי והתרגשתי עד שלא שמתי לב לכוכבים ולירח. רציתי להישאר שם לנצח. עוזי אז אמר שצריך לחזור כדי שגניה לא תשים לב שנעלמתי ותכעס עלינו. הוא הסביר שלמחרת הוא צריך לעזוב. חזרתי לחדר, נרגשת ומאושרת. לאחר ששכבתי על המיטה והתכסיתי בשמיכה, גניה פתחה את הדלת ואני העמדתי פני ישנה. כעבור מספר דקות היא יצאה מבלי שחשדה בדבר. החלון היה פתוח בגלל החום ולפתע שמעתי דפיקה על אדן החלון. עוזי היה בחוץ, רכוב על סוס. הוא הציע לי לטייל גם בשבוע הבא ומרוב התרגשות נאלמתי דום ורק נופפתי לו. הרגשתי הכי מאושרת שהייתי מאז שהגעתי לשומריה.

עד גיל 17 הייתי במשמר העמק ואז גרתי שנה עם אמי תוך שהתלבטתי באיזו מסגרת חינוכית להמשיך את ההשכלה הגבוהה שלי. החלטתי ללמוד סיעוד בבית הספר לאחיות. אחרי ההרשמה המנהלת אמרה לי שלמישהי שנרשמה לפני קוראים נורית גם כן ולכן עדיף שאשנה את שמי. יום לפני השיחה ראיתי מחזה עם גיבורה בשם נורה שהרשימה אותי מאוד, וכך קראו לי בבית הספר לאחיות. נורה. למדתי 4 שנים, ונהניתי מהזמן שהעברתי שם. בסוף הלימודים עברתי לירושלים והתחלתי את ההתמחות בבית החולים הדסה בירושלים. לאחר זמן מה התחתנתי וגרתי בירושלים במשך שנה. הדסה ירושלים היה בית חולים שאפשר קידום והתפתחות ונהניתי מאוד מהעבודה. רק אז, במהלך העבודה בהדסה ירושלים, הבנתי שבחרתי את המקצוע הנכון עבורי. אהבתי את עבודתי ואת המטופלים והענקתי אהבה שלא ידעתי עד אז שיש בי.

בתום מלחמת ששת הימים טסנו לניו יורק עם שלוש בנותינו למען המשך התפתחותנו המקצועית. בניו יורק היו לי תחושות שונות אשר התנגשו אחת בשנייה. הראשונה, תחושה של עצמאות ויכולת בלתי מוגבלת שהוזנה על ידי השהות בעיר הגדולה. השנייה, הרגשה שאני רק אדם אחד בעולם. קטנה ביחס להכל. ​

בעודי בניו יורק טסתי להודו וגיליתי את עולם היוגה והמדיטציה. התחברתי אליו ולראשונה מאז ילדותי הבנתי את המושג שההודים קוראים לו ״לילה״ משחק החיים האלוהי, משחק ההכרה, המציאות המשתנה. הם פועלים לפי אמונה שהמציאות משתנה כל הזמן, בעולם סביבנו ובתוכנו. כשהבנתי את משמעות השם לילה, אימצתי את השם, ונורית הפכה ללילה באופן רשמי. שיניתי את שמי באופן חוקי ובחיי היומיום שלי שמי הוא לילה בכל מובן. ​

בהמשך אף הייתי מדריכת יוגה ומדיטציה והפקתי מכך הנאה רבה.

אחרי שנים רבות של תרגול, למדתי לחיות בתוך העוגן הקיומי שלי. בתקופת הקורונה ובשנים האחרונות בפרט גיליתי את מרחב ההוויה שבתוכי, ובשנים האחרונות בהן אני מתמודדת עם מחלת הסרטן, למדתי לחיות ולהנות מההווה. להיות מאושרת בכל פעימה קיומית. הבנתי שמשמעות החיפוש הייתה מציאת עוגן פנימי ולאחר שנים מצאתי אותו. התחברתי לעצמי, למדתי לאהוב ולקבל את עצמי, לראות את הכל מהמקום של ההכרה. למדתי לחיות בהווה. לזרום עם האירועים בחיי. גיליתי שבתוכי קיימת אהבה, שמחה, עוצמה ויכולת. הרגשתי חזקה, עוצמתית, ומסוגלת ליהנות מחיי וגם להתגבר על כל מה שהחיים מציבים בפניי. למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ללא ביקורת וללא הסתייגות. הבנתי שכל מה שחיפשתי בחוץ, את משמעות החיים, מצאתי בתוכי. בשש השנים האחרונות הבנתי את החוזק והיציבות של ואני מברכת על כל רגע שזכיתי לכך.

הזוית האישית

מאוד נהנתי לכתוב את העבודה ולהכיר לעומק את סיפוריה של לילה, שהיא כמו סבתא בשבילי מאז ומעולם.