מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי ואני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. בחרתי לתעד את סיפור חייו של סבא שלי, שלום סאיג ז"ל, לפי סיפורים שסיפר לי בחייו והתשובות לשאלות הרבות ששאלתי אותו.

סבא בתימן

אני מדמיין את סבא שלי כילד בתימן, רץ יחף על החול החם, נוף מדברי וחם ליד בית הבוץ בו גר. אני רואה אותו בדמיוני צוחק הרבה, ילד קצת שובב עם הרבה שמחת חיים. כך אני מכיר את סבא שלי כאדם מבוגר, איש שמח מאוד, אוהב אנשים, אוהב לספר סיפורים ולהצחיק.

סבא שלי, שלום סאיג נולד בשנת 1937 בתימן ליחיא ולשדרה סאיג. הוא נולד וחי במרכז תימן, בעיר אִיב, במקום שנקרא אֲקָמַת בֵּנִי מַנְצוּר. זו הייתה עיירה המוקמת על הר וישבו בה רק יהודים. בתימן סבא הלך עם הוריו מכפר לכפר, כי הוריו חיפשו פרנסה. סבא רבא שלי היה צורף בתימן. סבתא רבתא שלי הייתה תופרת. סבתא רבתא שלי נפטרה בשנת 1960 בגיל 40.

סבא אהב לספר על חייו בתימן כילד. נהגתי לשבת אתו ולשאול אותו שאלות רבות, כדי ללמוד על החיים שלו כילד בתימן. האירועים המיוחדים שזכורים לסבא שלי היו בעיקר אירועי חתונות. אלו היו אירועים עם הרבה שמחה ויחד. כילד, סבא אהב מאוד לרקוד ולשמח את החתן והכלה. כילד, סבא אהב לשחק במשחקי ילדים עם כל ילדי איב. הם היו נפגשים ומשחקים במשחקים רבים: משחקי כדור, מחבואים וכד'.

העלייה

בשנת 1948, כאשר סבא היה בן 11, הוריו החליטו לעלות לארץ ישראל ואז התחיל המסע שלהם. זה היה מסע רגלי ארוך וקשה מאוד, אך הרצון לעלות לארץ היה כל כך חזק והוא ומשפחתו התמודדו עם הקשיים בדרך. הם הלכו ברגל מביתם עד לעיר הנקראת תָּעֵז, מרחק של יומיים הליכה ברגל. בתעז הם נשארו חודשיים וחיכו שהסוכנות תאשר להם לעלות לארץ.

אחרי חודשיים הגיעו מכוניות שאספו אותם למחנה עולים באזור בשם לַחְג', ומשם אחרי מספר ימים לקחו אותם לעָדֶן. שם נשארו שבוע ימים, לאחר שבוע הם טסו במטוס אל שדה התעופה בן גוריון. סבא ומשפחתו עלו בעלייה שנקראה "כנפי נשרים" בשנת 1950.

בארץ הועברו למחנה עולים עין שומר. ומשם למושב נורית בגלבוע, שם סבא חי במשך 7 שנים. סבא סיפר שזו הייתה תקופה טובה והוא מאוד אהב את אזור הגלבוע. פעמים רבות נסענו לטיול עם המשפחה וסבא נהג, כמו תמיד, לספר לנו על החיים שלו כילד שם. סבא למד במשך שנתיים בבי"ס יסודי בנורית, בגיל 15 סבא למד לגדל טבק והפך למדריך לגידול טבק וחקלאות בכלל.

צבא

בגיל 18 בשנת 1955 סבא התגייס לצבא. הוא שירת כחייל בבית דפוס בצריפין. בתום השירות הצבאי סבא המשיך לעבוד כאזרח עובד צה"ל בדפוס במשך 40 שנים. הוא ניהל את בית הדפוס בצריפין במשך 20 שנים.  לאחר 20 שנים ששירת בצריפין עבר לפו"מ בגלילות ושם שירת עוד 20 שנה. הוא היה אדם מאוד אהוב בצבא. ראיתי כמה מהמפקדים איתם עבד, שהגיעו לנחם את המשפחה לאחר מותו, וכמה טוב דיברו עליו, על אישיותו ועל היותו אוהב אדם. מפקדים רבים מאוד העריכו את מוסר העבודה הגבוה שלו, את חוש הצדק שלו ואת המסירות שלו בעבודה. את התכונות הללו הוא העביר לילדיו.

משפחה

אחד האירועים, שסבא אהב לספר לי היה על יום נישואיו עם סבתא שלי, אסתר. סבא הכיר את סבתא בכפר סבא – הם היו שכנים והתאהבו זו בזה. הם נישאו בשנת 1965. סבא היה בן 28 וסבתא הייתה בת 18. החתונה הייתה אירוע מאוד שמח והמון אורחים באו לשמוח בשמחתם. נולדו להם שלוש בנות: אורלי, לימור ושרון ובן אחד: עומר.

אהבת החיים

סבא שלי, שלום סאיג, היה איש מצחיק מאוד. אי אפשר היה להיות לידו ולא לצחוק. זה היה אחד המאפיינים הכי חזקים ובולטים שלו. אין אדם אחד שדיבר עליו בלי להזכיר כמה היה מצחיק. כל מי שהגיע לנחם בשבעה דיבר על כמה סבא היה איש מצחיק, סיפר סיפורים על סבא ועל האהבה שלו לבדיחות ועל כך שבכל מקום אליו הגיע, מיד היה ממגנט אליו את כל מי שהיה במקום. כזה היה סבא שלי – איש של אנשים, איש של אהבה ונתינה אינסופית, איש של אהבת החיים.

אנשים מספרים על סבא ואני רואה אותו בעיני רוחי, מדמיין את הסיפורים שאהב לספר לי, נזכר בבדיחות שאהב לספר, נזכר בידע הרב שהיה לו בתורה והכי נזכר בצחוק שלו, צחוק מתגלגל ומדבק. "סבא, ספר לי סיפור מצחיק" הייתי מבקש ממנו. ולא הייתי צריך לבקש שוב. תמיד, בכל פעם שביקשתי, עזב הכל והתפנה לספר לי. והסיפורים שלו היו תמיד מצחיקים.

אבל יש דבר נוסף שסבא היה מאוד טוב בו. זו הייתה יכולת המשחק שלו. "סבא, אתה הייתה צריך להיות שחקן". פעמים רבות אמרתי לו את המשפט הזה. כי סבא שלי באמת ידע לשחק. יכולת משחק טבעית שנולד איתה. אפילו אמא שלי תמיד אמרה שהוא מזכיר לה את השחקן גבי עמרני. בכל הזדמנות שהייתה לו לשחק, הוא התנדב בהנאה רבה.

לפעמים אני חושב ותוהה איך חייו של סבא היו נראים אם היה הולך ללמוד משחק. אין לי ספק, שאם אכן היה בוחר בתחום הזה, הוא היה משחק בסרטים מצחיקים. אך סבא שלי בחר בעיסוק אחר שאהב אותו.

באחת השיחות שלי עם סבא, כחצי שנה לפני שנפטר, הוא סיפר שכאשר גר בנורית, בערך בגיל 14, הוא שיחק בסרט הנקרא "סעדיה – שורשים במולדת" הסרט צולם בשנת 1951. הסרט סיפר את סיפור עלייתם של יהודי תימן והמזרח בכלל לארץ ישראל. סבא שיחק בסרט בתפקיד הראשי, את דמותו של סעדיה. סעדיה היה ילד מקסים, שובב ומאוד עקשן, שאהב לעשות דברים בדרך שלו. האמת, גם בחייו סבא היה אדם כזה עקשן. בסרט הוא היה ילד מאוד אהוב על המדריכה, שלימדה אותם כתיבה ודרכי התנהגות. בסרט אפשר לראות את מערכת היחסים שנרקמה ביניהם.

סבא עם המדריכה

סבא תמיד סיפר ששיחק בסרט קולנוע. הוא דיבר על השתתפותו בסרט קולנוע במשך שנים רבות. אימא שלי סיפרה לי, שבמשך הרבה שנים היא חשבה שסבא היה ניצב בסרט, שצולם בעבר ושזה כנראה היה נראה בעיניו כתפקיד מאוד חשוב. ולכן לא ממש לקחה את הסיפור הזה של סבא ברצינות. היה לה קשה לדמיין אותו באמת משחק בסרט קולנוע, בטח שנים מעטות לאחר שעלה לארץ.

לפני כשלוש שנים אימא שלי החליטה לנסות ולחפש את הסרט, עליו סבא כל הזמן דיבר. לקח לאימא כמה חודשים, עד שהצליחה לאתר כתבה שהתפרסמה בחדשות ערוץ 2 בשנת 2011. אני זוכר את ההתרגשות של אימא, כשהבינה שהסיפור של סבא היה אמיתי ושהוא אכן שיחק בתפקיד ראשי. אני גם זוכר את ההתרגשות של סבא במיוחד ושל כולנו, כשצפינו יחד באותה כתבה בסלון ביתו. כולנו היינו עם עיניים נוצצות מהתרגשות. זיהינו את סבא כנער וזה היה ממש מרגש. אלו בעצם היו התמונות היחידות של סבא שלי מגיל זה.

באותה כתבה חיפשו את אותו נער ששיחק את סעדיה. אימא שלי ניסתה להגיע למי שערך את הכתבה, למי שיצר את הסרט ולמי שצילם אותו. אולם, לצערנו, כל מי שהיה קשור לסרט כבר לא בחיים. היא ניסתה למצא אנשים שאולי עוסקים בחקר סרטים ישנים שהופקו ע"י ההגנה, אך ללא הצלחה.

אני זוכר שסבא סיפר לי שאימא עדיין לא ויתרה וניסתה למצא את הסרט המלא. לאחר הרבה ניסיונות היא הגיעה בסופו של דבר לארכיון צה"ל, שם נשמרים כל הסרטים, שנעשו באותה תקופה. כך יכולנו, כל המשפחה, לשבת שוב יחד, והפעם לראות את הסרט כולו (סרט בשני חלקים של כ-10 דק כל חלק). שוב התרגשות ועיניים נוצצות.

סבא מאוד רצה להזמין את האחים והאחיות שלו ושנצפה בסרט יחד. אולם, לצערי, סבא חלה בתחילה בשלבקת חוגרת והתקשה מאוד ללכת. הוא היה ללא מצב רוח לאירועים גדולים וכך, ההזמנה של כל בני המשפחה לצפות בסרט יחד נדחתה. לאחר מספר חודשים גילו לו סרטן ולצערי הרב סבא נפטר חודשיים אחרי ולא הספיק להזמין את המשפחה.

אני מאוד אוהב לערוך סרטונים, כאלו שאנשים אוהבים להציג באירועים משפחתיים, כמו ימי הולדת וימי נישואים. פניתי לאימא שלי עם הרעיון לערוך סרטון המספר את סיפור חייו של סבא. וכך, מצאתי את עצמי בחיפוש אחרי תמונות של סבא מתקופות שונות בחייו. בסרטון זה הוספתי קטעים קצרים מתוך הסרט בו סבא שיחק, "סעדיה – שורשים במולדת". זה היה הסרטון הכי משמעותי וחשוב שיצרתי, סרטון בעל ערך אישי, רגשי, כזה שילווה אותי לאורך כל חיי.

וכך צפינו כולנו, כל המשפחה המורחבת, החברים הקרובים והרחוקים יותר, שהגיעו לאזכרה, החברים הרבים שסבא הכיר בצבא, שכנים… כולנו צפינו יחד בסרטו של סבא, התרגשנו, בכינו וצחקנו יחד, והיה לכולנו נעים לראות ולהיזכר.

אני כל כך שמח שסגרנו מעגל בשבילו.

הזיכרון האחרון שלי מסבא

סבא נפטר בתאריך 01/05/2022 בגיל 87. זה היה היום הכי קשה שלי. סבא היה דמות משמעותית מאוד עבורי. מאוד אהבתי אותו, את הצחוקים, הסיפורים והבדיחות. אהבתי לשאול אותו שאלות, לטייל וללמוד איתו קריאת התורה בתימנית.

סבא, אתה מאוד חסר לי.

הזוית האישית

אורי: בנימה אישית, אני מניח שסבא היה אומר: "תהנו מהחיים, תצחקו ותחייכו תמיד והחיים יחייכו אליכם בחזרה".

מאוד התרגשתי לכתוב את סיפור חייו של סבא שלי. תודה לסבתא ולאימא שלי שעזרו לי.

אני מקדיש את הסיפור לזכרו. של סבא שלום סאיג. אוהב אותך תמיד ומתגעגע סבא יקר.