מאגר סיפורי מורשת

יוסי מייטיס והנכד ארבל בחרו לתאר את דמותו המיוחדת של סבא אפרים ברזל, אביה של סבתא צביה מייטיס.

סבא אפרים, נולד במאי 1919, בעיירה קטנה בטרנסילבניה (בגבול הונגריה רומניה) בשם סיגט בחבל מרומרוש. הוא היה בן יחיד אחרי שלוש בנות, והולדתו הביאה המון שמחה למשפחה. הם גרו בבית קטן מאוד של חדר ומטבח, השירותים היו בחוץ. המשפחה הייתה מאוד ענייה. האב שהיה אדם מאוד דתי, הקדיש המון שעות לעבודת השם, ומעט שעות למקצועו כנגר. חיה האחות הבכורה, הייתה הולכת הרבה ברגל לבית סבתה באזור אחר בעיר. לסבתא הייתה גינה קטנה ליד הבית, שסיפקה להם ירקות ופירות טריים. בגיל צעיר מאוד היא יצאה לעבוד ועזרה בפרנסת המשפחה.

אפרים גדל בפינוק גדול מצד הוריו ואחיותיו. בגיל שלוש הלך ללמוד ב"חדר". משם לבית הספר היהודי. כשהיה אפרים בערך בן 10, חלה אביו,אליקים, במחלה קשה. הוא שכב בבית החולים והרופאים אמרו נואש. המשפחה החליטה לשלוח את אפרים לחצר הרבי, בעיר הגדולה, שייתן את ברכתו. החסידים, עליהם נמנתה גם משפחתם, האמינו בסגולות של הרבי. אפרים הגיע לשם וגילה שבחצר הרבי ישנם המון אנשים בתור, ואף אחד לא שם לב לילד שמנסה לשמור על זכותו להגיע לרבי. פתאום יצא הרבי החוצה, הסתכל בו ואמר: "או, הנה הבן-יוחד (הבן יחיד-בעברית) הגיע." אפרים לא הכיר את הרבי וכל חייו התפלא, איך ידע הרבי מיהו. והרבי המשיך ואמר לילד: "תחזור לבית החולים, אבא שלך יבריא." ובאמת כך היה, הוא חזר ומצא את אביו מתאושש, בלי שהרופאים הבינו איך.

באותה שכונה גר גם גוי חזק וגברתן, שהיה אימת השכונה. כולם פחדו ממנו, ולא העיזו להתקרב אליו. לאיש הזה היה בן, בערך בגיל של אפרים. הוא הקים לעצמו כנופיה שהתנקלה לילדים היהודים בעיר. הם היו מחכים לילד יהודי שהולך לבד מבה"ס, מתנפלים עליו ומכים מכות רצח.

אפרים הצטרף בגיל צעיר לתנועת הנוער "ביתר" שהקים זאב ז'בוטינסקי על שם ידידו האמיץ יוסף טרומפלדור. בית"ר  – ברית יוסף טרומפלדור . שם היו נעשות פעולות חינוכיות ולמדו הגנה עצמית. הוריו לא הסכימו בשום אופן לפעילות הזו. היהודים הדתיים באותה תקופה האמינו, שילד יהודי צריך ללמוד תורה ולא ללכת מכות. רק כך, חשבו, ימנעו את האנטישמיות. אפרים היה ילד צנום ולא גבוה, אבל חניך מצטיין. אחרי שהתאמן במשך תקופה, חיכה לפגוש את אותו בריון, אחד על אחד, בלי כל הכנופיה. יום אחד בדרכו מבית הספר, פגש בו לבד. הוא הרביץ בו כהוגן, אך כמובן גם חטף מכות נמרצות. הוא חזר הביתה מוכה וחבול כולו. אמו האוהבת נבהלה מאוד ושאלה: "מה קרה לך בן?". הוא לא העז לספר ש"הלך מכות" ולכן אמר שטיפס על עץ ונפל. כמובן כעסו עליו שהוא מטפס על עצים במקום ללמוד תורה, אבל מיד טיפלו בפצעים. על פצע פתוח שמו קורי עכביש, לעצור את הדם. על שטפי דם הניחו קרח. ואז נשמעה דפיקה חזקה מאוד בדלת. אבא של אפרים פתח את הדלת ונדהם לראות את הגברתן המפחיד בפתח. הוא שאל:

"איפה הבן שלך?"

"הנה הוא כאן " ענה האב.

"לא זה", אמר האיש, "הבן הגדול!"

"אבל אין לי בן אחר": אמר אבא של אפרים.

"אתה משקר!"

"לא! בחיי, יש לי שלוש בנות ובן יחיד."

האיש פנה לדלת וקרא לבן שלו שחיכה בחוץ ושאל:

"זה הילד שהרביץ לך?"

"כן": ענה הבן.

"אתה לא מתבייש?! קטנציק כזה ואתה בא לבכות לי?"

הוא לקח את בנו והלך. הפעם נגמרה התקלה בנס.

אפרים התקדם יפה בתנועה והפך למדריך. הוא אפילו היה שומר ראש של ז'בוטינסקי בתקופה שהיה בביקור ברומניה.(לימים, כשכבר היה זקן, ביקר במצודת זאב, ראה תמונה שלו מאותו זמן. הוא אפילו לא ידע שצילמו. הוא סיפר לאוצר המוזיאון שם, שזה הוא בתמונה וקיבל עותק במתנה.

ז'בוטינסקי אסף את היהודים ואמר להם, שאירופה מקום רע ליהודים.שמתקרב אסון גדול ושיברחו לפלסתינה. הוא אמר: "אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם".

אליקים וינברגר, אבא של אפרים, החליט, עוד בשנת 1929, לנסוע לפלסתינה לבדוק מה המצב שם (כאן). לצורך העניין היה צריך להוציא תעודות רשמיות מן הממשלה, אבל הוא לא היה בעל אזרחות רומנית, כמו הרבה יהודים באותה תקופה, שנשללה מהם האזרחות. לעומת זה לאמא של אפרים, פרידה בריזל ולמשפחתה, היתה אזרחות ולכן אימץ אליקים את שם משפחתה לכל המשפחה. רק כעבור הרבה מאוד שנים נודע לנו שבריזל היה שם מאוד מכובד בקהילה היהודית ושזה ראשי תיבות של: בן רבי יוסף ז"ל.(בעברית נכתב השם בלי הי' וכך התגלגל לשם ברזל). ובכן אליקים נסע לפלסתינה וחזר מאוכזב. המצב בארץ היה קשה מאוד. עוני נורא, קדחת, פרעות, יחס גרוע מצד הבריטים ששלטו בארץ, בקיצור, אמר, זה לא מקום לחיות. בדרך לשם הפקיד את כלי עבודתו בקונסטנטינופול, כחוק. הוא חשב שאולי ימצא עבודה טובה ויקח משם את כליו. כשחזר, ביקשו התורכים מכס כ"כ גבוה שהוא ויתר על הכלים היקרים וחזר לארצו.

אפרים, לעומתו, האמין לדברי ז'בוטינסקי והחליט לעלות לפלסתינה. הוא בא הביתה וסיפר להוריו על החלטתו. אמו פרצה בבכי היסטרי, ואמרה: "אתה הולך לארץ בה כולם מתים, למות אתה הולך."

הוא לא יכול היה לעמוד בבכי ובעצב שלה, וויתר. אחרי שני ניסיונות כאלו ושיחה עם ז'בוטינסקי, החליט אפרים לצאת בהחבא.

דבר ראשון, ניגש לסדר לעצמו מסמכי יציאה מהארץ. הוא הגיע לפקיד שהיה ידוע כאנטישמי גדול, לכן ניסה לשקר ולהגיד שהוא נוסע לבקר את הדודה ביוגוסלביה. הפקיד הביט בו ואמר לו: "אתה נוסע לפלסתינה, אל תשקר." אפרים אמר: "נכון! איזה חיים יש לי פה, בלי אזרחות או עבודה, רודפים אותי." הפקיד לקח את החותמת של האישור וחתם לו על הטפסים. אפרים רצה לשלם לו, אבל היה לו מעט מאוד כסף ולכן הציע לו גם את המעיל היחידי שהיה לו. הפקיד החזיר לו את הכסף והמעיל וברך אותו לדרכו.

הוא ארז תיק קטן: 2 זוגות תחתונים, 2  גופיות, זוג מכנסים וחולצה. בנוסף ארז כמה תמונות של המשפחה. באישון לילה, חיכתה לו כרכרה ליד הבית (שנשלחה ע"י המחתרת), והוא יצא בשקט בשקט.

אמו שמעה את הכרכרה יוצאת, רצה מהר החוצה עטופה בחלוק, והמשיכה לרוץ אחרי הכרכרה עד לתחנת הרכבת. היא הגיע כשהרכבת כבר זזה, והספיקה לראות את אפרים בחלון, וצעקה:" בן שלי אני לא אראה אותך יותר אף פעם." היא חשבה שהוא נוסע לפלשתינה, ושם ימות. האמת שמאז לא ראו אחד את השניה, מאחר והנאצים השמידו אותה ואת רוב המשפחה.

האחות הבכורה חיה, גם כן ברחה משם, אבל היא הבריחה את הגבול, עם קבוצה בליווי מדריך בתשלום להונגריה משם המשיכה לרוסיה. וכך היא ניצלה מהנאצים.

עם הרכבת הגיע אפרים לנמל קונסטנסה, ועלה על ספינת מעפילים בשם "אסתיר" (המעפילים קראו לספינות בשמות בחורות, כדי שהאויב לא ידע כי מדובר בספינה). זו היתה האוניה הראשונה שהפליגה דרך הנהר אל הים התיכון וכך חסכו בדיקת גבולות לאורך הדרך. הספינה היתה צפופה מאוד, במקום שלוש מאות, עלו 720 לכן מראש היתה דרישה לארוז רק תיקים קטנים. הדרך היתה אמורה לארוך כשלושה- ארבעה ימים. בהתאם הצטיידו במזון ומים. הצעירים ישנו על הסיפון. הצפיפות היתה כ"כ גדולה, שאם אחד היה מסתובב מתוך שינה כל השורה הסתובבה איתו. הים היה סוער, וההפלגה היתה קשה, אבל כשהגיעו לנמל חיפה המיוחל, יצאה לקראתם משחתת בריטית וגרשה אותם מחופי ישראל. הם הפליגו ליוון אך סרבו לרדת מן האונייה וחזרו.

הם עשו איגוף והפליגו לכיוון יפו, ולא יכלו לרדת גם שם. גם לא באשדוד ובעזה. הם חזרו צפונה, לכיוון צור בלבנון, שם שלטו הצרפתים והמעפילים חשבו שיניחו להם לרדת לחוף. הצרפתים לא רצו להסתכסך עם האנגלים ולא הסכימו להם. בינתיים המזון נגמר,המים ניתנו במשורה ומצב הבריאות של המעפילים החמיר. הצעירים היו יושבים על מעקה האונייה ודגים דגי מאכל, בהם היו מתחלקים כולם, הלחם היה יבש וקשה והם טבלו אותו במי מלח כדי שיהיה אכיל. לרבים מהם, לימים, היו שיניים הרוסות בגלל זה.

הם הבינו שכך אי אפשר יותר. הם שהו על הספינה הצפופה 3 חודשים במקום 3-4 ימים. אנשים נחלשו מחוסר מזון, חלו מחוסר בהיגיינה, ובגלל הצפיפות. ואז הצליחו לעשות עסקה עם דייגים ערבים באשקלון. הבטיחו להם את הספינה ואת הרכוש ורק את הנפש יצילו. אפרים ידע שהוא מגיע לארץ שאין בה שום קרוב או מכר ופחד להישאר גם בלי בגדים להחלפה. מה עשה? לבש על גופו את כל תכולת התיק הקטן: 2 תחתונים 2 גופיות 2 זוגות מכנסיים ו2 חולצות ומעיל. על האונייה עלו ערבים לוודא שהיהודים באמת לא לוקחים שום רכוש. לקראת הספינה יצאו מן החוף סירות של אנשי מחתרת להוריד את הנוסעים אל החוף. ואז ניגש אל אפרים ערבי אחד וסימן לו שיוריד את השעון מהיד. השעון הזה היה מתנה מה"בר מצווה" ופרט לעוד מספר תמונות (בכיס המעיל) זו היתה המזכרת היחידה מהבית. הוא סרב לתת את השעון והערבי הרים יד להכות אותו. כמובן שלערבי לא היה סיכוי נגדו שכן, הוא היה מאומן היטב מבית"ר, אבל ברגע שהקטטה החלה הופיעו סביבו עשרות ערבים עם רצח בעיניים. נגד עשרות בו זמנית, כשאתה לבד, רק בסרטים אפשר לנצח, ואז הוא קפץ לים. הוא התחיל לשחות לחוף, אבל הבגדים הרבים שלבש ספגו מים, נעשו כבדים והוא התחיל לשקוע. בחורה מהמחתרת ראתה אותו וחשה לעזרתו. אבל הוא, שומר ראש של ז'בוטינסקי, ייתן לבחורה להציל אותו?!

אפרים התנגד והיא, שהייתה מצילה, ידעה את החוקים. היא הממה אותו באגרוף מכוון היטב ומשכה אותו בבלורית החוצה. (השעון כמובן נהרס ממי הים, וכך גם התמונות שהיו בכיס המעיל.)

על החוף חיכו משאיות מקיבוצים שונים, שלקחו את האנשים למקומות שונים בארץ, כדי שהבריטים לא ימצאו אותם. עד הבוקר נתנו להם שם עברי, בגדים מקומיים וסידור עבודה בקיבוץ, כאילו הם שם מזמן. אבל המשאית בה נסע אפרים נתפסה ע"י החיילים הבריטים. הם הובלו לבית המעצר הבריטי בבת-גלים בחיפה. שם צולמו כל העצורים במצלמת משטרה "תמונות חשודים". זו היתה מצלמה של פעם עם בד שחור, שהצלם מכניס את הראש פנימה בזמן הצילום. אפרים היה איש מחתרת, וידע שברגע שיש להם תמונה שלו הוא שרוף (כלומר לא יכול יותר להיות פעיל מחתרתי). לכן כשהכניס הצלם את ראשו בבד השחור, אפרים הסיט את מספר העציר שהחזיק ביד מול הפנים. בתקופה ההיא לא היה פיתוח מהיר, ועד שראו שהתמונה ללא פנים, אנשי המחתרת הבריחו אותו מהמעצר ותוך כמה ימים סידרו לו תעודת זהות חוקית.

השנה 1939 אפרים כבר חלוץ.הוא עובד בפרדס במושבה רחובות.

אין לו איפה לגור והוא ישן בבית האריזה שבפרדס. מארגזי תפוזים הוא עושה מיטה. רק כעבור זמן, מרחם עליו בעל הפרדס ומשכיר לו חדר בתוך ביתו, והוא מרגיש קצת בית וקצת כמו משפחה. יום אחד כשחזר מן העבודה התקלח ויצא לטייל בערב. עוד הוא הולך ברחוב, נתקל בו אדם כאילו במקרה וסינן בין שיניו: "יש לך תעודת זהות?" אפרים לא ידע מה לענות. האם האיש לצדי או נגדי? מה עניינו אם יש לי תעודת זהות? הוא התעלם והמשיך ללכת. אבל האיש שוב "נתקל" בו ושוב אותה שאלה. בפעם השלישית האיש אמר: "אם יש לך תעודת זהות, אנו זקוקים לעזרתך!" אז למה לא אמרת קודם? שאל אפרים. או קיי, מחר ב-6 בערב בחוף תקבל הוראות נוספות. הוא הגיע. שם פגש המון חברה, שהמשותף ביניהם שהם בעלי ת' זהות. הגיע האיש מאתמול ואמר: עכשיו תעשו "קומזיץ". מה! בשביל זה הבאתם אותנו? אבל האיש המשיך: ברגע שתראו את הכלניות (זה היה כינוי לחיילים הבריטים, שחבשו כומתות אדומות) תתחילו לברוח, לכל הכוונים.

החברה הסכימו שזו משימה קלה ונחמדה. הם הדליקו מדורה, צלו תפוחי אדמה ושרו בשמחה. ואז הגיע הפטרול (סיור) של הבריטים. הם התחילו לברוח. הבריטים דיווחו בקשר על ארוע והזמינו תגבורת. החל מרדף כבד. אפרים ברח לכוון הים, כשתפסו אותו היה רטוב  "עד העצמות", כדבריו. הבריטים, בתגבורת גדולה, הצליחו לתפוס את כולם והובילו אותם 'אחר כבוד' לבית המעצר 'עתלית'. את הלילה הם 'בילו' במעצר על רצפת בטון בקור עז ואפרים, שהיה רטוב, כמעט קפא מקור. שיניו נקשו וכולו רעד. בבוקר הגיע הקצין החוקר, והתחילו לחקור אותם אחד אחד. לכולם כמובן היו אותן תשובות, וזה היה בערך כך:

הקצין: "מה עשיתם שם על החוף?"

אפרים:"קומזיץ, למה?! יש חוק נגד זה?"

ק.- "יש לך תעודת זהות?"

א.- "ודאי!" (מראה אותה)

ק.- "אז למה ברחת, אם אתה בסדר?"

א.- "רדפתם אחרי, אז נבהלתי וברחתי."

עד הערב שוחררו כולם, ורק אז נודע להם, שכשהם העסיקו את הבריטים, הגיע ספינת מעפילים דרומה משם והורידו בשלום את כל המעפילים.

אפרים אהב מאוד את שושנה דאמרי. בכל פעם שהיא הופיעה בצריף בית העם במושבה, היה מוותר שבוע על ארוחת ערב כדי שיהיה לו כסף לכרטיס.

לעומת זה הוא שנא את הבריטים. כשהבריטים עינו את חבריהם למחתרת בכלא עכו, החליטו אנשי האצ"ל ללמד אותם לקח. יום אחד הם נסעו במכונית במרכז תל-אביב, וחטפו שני קצינים בריטים. הם נסעו אתם לחולות תל ברוך, שהיו אז שוממים, היכו אותם מכות נמרצות והשאירו אותם בתחתונים בלבד, עם מסר להעביר למפקדים שלהם: ככה יעשה לכם, אם תענו את אנשינו. המדים שנלקחו מהם שמשו אחר כך בפריצה לכלא עכו.

בשנת 1939 התחילה מלחמת העולם השניה. היישוב היהודי בארץ התחיל לקבל ידיעות מאירופה והתחילו להגיע שמועות על השואה.

אפרים החליט להלחם נגד הגרמנים הנאצים. אבל חייל יחיד יהודי מפלסטינה לא יכול להלחם נגד הצבא הגרמני החזק בעולם. ואז הוא החליט להצטרף לצבא הבריטי. כמו שאמר בן גוריון "נילחם באנגלים כאילו אין נאצים ונילחם בנאצים כאילו אין אנגלים". הוא התקבל, אחרי בדיקות קפדניות עבר אימונים מפרכים במחנה צריפין, שאז קראו לו סרפנד והוא היה בין מקימיו. התפקיד ששאף אליו היה מחסנאי, וכשקיבל אותו, דאג להבריח נשק ותחמושת למחתרת. היה לו איש קשר שרק אותו הכיר, כדי שאם ייתפס ויענו אותו, לא יוכל להסגיר יותר אנשים. זה היה הנוהל. הוא היה נוסע ברכבת וכשראה את איש הקשר מהחלון, היה זורק לו את החבילה.

ואז נשלח לבן גזי בלוב להילחם נגד הגרמנים. שם עסק בנוסף לקרבות ולאימונים, בהצלת יהודים. הרבה עזרה הגישו אפרים וחבריו ליהדות שם. עד שבאחד הקרבות נפגע מרסיס בעין. הוא שכב פצוע בבית החולים של הנזירות, עד שחזר לארץ. אבל תלאותיו לא תמו.

הבריטים גילו שהוא איש מחתרת, והוא הפך מבוקש. הוא הסתתר בקיבוץ מעלה החמישה, עד יעבור זעם.

אפרים (שמחה) ברזל חי בארץ ישראל עוד 60 שנים. התחתן עם בלהה לבית הידושקה, ונולדו להם 3 ילדים. חדוה אחותי, אני צביה ועמוס ברזל אחינו הקטן. הוא זכה לשמונה נכדים ונהג לאמר שזה "העושר" האמיתי שלו.

אבא עבד הרבה שנים בעירית חיפה והתפקיד שהתגאה בו ביותר היה ממקימי מכון טיהור השפכים בחיפה. המכון היה פריצת דרך בארץ ובעולם. משלחות מרחבי תבל באו ללמוד על פעולתו החשובה.

אני צביה נשאתי ליוסי (יוסף) לבית מייטיס ונולדו לנו שלושה ילדים: איסר עפרה ויותם.

יש לנו ששה נכדים מקסימים ואהובים. ארבל מייטיס הוא בנם הבכור של נעה ויותם, אח לאילון ושי-לי. איתם אנחנו נפגשים הרבה ומבלים יחדיו.

הזוית האישית

ארבל: סבא וסבתא היה לי הכי כיף בעולם להיות איתכם בקשר הרב דורי עם כל הסיפורים שלכם שסיפרתם והחוויה המיוחדת שעברנו יחד במסגרת התכנית

צביה ויוסי: לדעתנו הקשר הרב דורי היא תוכנית מאד חשובה. לנו המבוגרים הייתה הזדמנות לחזק את הקשר עם הנכדים, ולחוות מפגשים מעניינים בבית הספר. לילדים פתחנו צוהר לעולם של פעם שלא בטוח שהיו נכספים אליו במסגרת אחרת.