מאגר סיפורי מורשת

שמי אלחנן עזרא הרשנזון, נולדתי בתל אביב בשנת 1951 להוריי – רחל ויעקב, שניהם ניצולי השואה. אמי, רחל לבית שליטן, נולדה בליטא ועברה את השואה, תחילה בגטו ואחר כך במחנות ריכוז. בכל התקופה הזו היא היתה עם אמה – סבתי חיה. לאמי היו שלושה אחים: לוי, שבתאי ודב שזכו אף הם לשרוד את השואה. אלחנן, אביה של אמי, נספה בשואה. אמי ואחיה דב עלו לישראל בשנת 1947, לפני קום המדינה. אמה ואחיה לוי ושבתאי עלו והצטרפו אליהם מיד אחרי קום המדינה. אבי יעקב נולד בפולין ועבר את השואה במחנות ריכוז בפולין. כל בני משפחתו ניספו בשואה ורק הוא ושני בני דודים ניצלו. הוא עלה לישראל מיד אחרי קום המדינה.

אני נקרא אלחנן עזרא על שם סבי מצד אמי ועל שם סבי מצד אבי. בשנת 1954 נולדו אחיי התאומים אריה ומיכאל, ובסמוך לאותה תקופה עברנו מתל אביב לרמת השרון. רמת השרון הייתה באותה תקופה מושבה חקלאית. הבית שלנו היה צמוד לשדות ונהנינו מאד לגדול, לשחק ולטייל בחופשיות בטבע. המורים באותה תקופה באו מתוך היישוב, הכרנו אחד את השני והאווירה בביה"ס הייתה מאד משפחתית. יחד עם זאת, המעמד של המורים היה מאוד מכובד והילדים וגם ההורים התחשבו מאוד בדעתם. הייתה משמעת אך לא מתוך פחד, אלא מתוך חינוך שכך צריך להיות. הוריי עבדו קשה לפרנסת המשפחה ומי שטיפלה בי ובאחי הייתה סבתא חיה, ממנה למדנו את שפת היידיש.

בשנת 1951 עבר דודי לוי להתגורר בעיר יוהנסבורג אשר בדרום אפריקה, שם הוא היה בעלים של עיתון יהודי ומאוחר יותר הצטרפו אליו דודי שבתאי ודודי דב.

בשנת 1963, בהיותי בן אחת עשרה וחצי, פקד את משפחתנו אסון ואבי יעקב נפטר ממחלה קשה. אמי נותרה מפרנסת יחידה עם שלושה ילדים קטנים והסתייעה מאד באמה ובאחיה דב שחזר לארץ במיוחד כדי לעזור לאמי. סמוך לאחר הבר מצווה שלי, בשנת 1964, נסעה אמי יחד עם אחי למספר חודשים כדי להתאושש אצל אחיה בדרום אפריקה ואני נותרתי בארץ עם סבתי ודודי ועם הבטחה לנסוע גם כן בעתיד לדרום אפריקה.

בשנת 1967, מספר חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, קיימה אמי את ההבטחה ושלחו אותי לחופשת קיץ בדרום אפריקה. התגוררתי בביתו של דודי לוי בחדר אחד עם בן דודי מנואל (מוקי). בדרום אפריקה הייתה נהוגה באותה עת מדיניות של אפרטהייד, שמשמעותה הפרדה גזעית שהונהגה על ידי המיעוט הלבן כלפי הגזע השחור והפליה של הגזע השחור לעומת הגזע הלבן, שהתבטאה במתן זכויות יתר לגזע הלבן וניצול של השחורים על ידי הלבנים. לדוגמא, לשחורים לא היו זכויות הצבעה כפי שהיו ללבנים. הייתה הפרדה מוחלטת בבתי הספר, בתחבורה, בבריאות, בספורט ובתרבות והיה איסור על נישואים בין בני הגזעים השונים.

דווקא יהודים רבים בדרום אפריקה התנגדו למשטר האפרטהייד, וגם בבית דודי התנהגו באנושיות ובכבוד עם עובדת משק הבית, איש האחזקה והגנן השחורים שהועסקו על ידם. זכור לי מקרה ששיחקנו כדורגל בחצר. הגנן בקש להשתתף במשחק, בעט בכדור שנחת בסלון ושבר חלון גדול. הגנן חשש מאד מהשלכות המעשה ולכן בן דודי מוקי ואני לקחנו את האשמה עלינו כדי שלא יבואו בטענות לגנן.

המצב הכלכלי בדרום אפריקה באותה עת היה מצויין. התגוררנו בבית גדול עם חצר רחבה ובריכת שחייה ונסענו לטיולים בשמורות טבע ואתרים נוספים ברחבי דרום אפריקה ומוזמביק השכנה. די בקלות שכנעו אותי להתחיל ללמוד שם בבית הספר היהודי "קינג דיווויד" שהיה אחד משני בתי הספר הטובים ביותר ביוהנסבורג. בית הספר היה מיוחד במינו: לבשנו תלבושת אחידה שכללה מכנסיים אפורים וז'קט כחול עם סמל ביה"ס ובתוכו מגן דוד. היו אוטובוסים מיוחדים שהסיעו תלמידים לבית הספר וחזרה. בביה"ס היה אולם גדול ('אסמבלי הול') שבכל יום שישי כל תלמידי בית הספר היו מתאספים בו, שומעים הסברים בענייני בית הספר ושרים התקווה. שפת הלימוד בביה"ס היתה אנגלית. בין המקצועות שנלמדו היה גם עברית, אפריקנס (שפת האם של חלק מתושבי דרום אפריקה) ולטינית (אני הייתי משוחרר משיעורים אלה).

המשמעת בביה"ס הייתה נוקשה, ומי שחרג ממשמעת או היה עושה שטויות, היו מזמנים אותו למנהל שבין העונשים שנתן הייתה בחירה בין לחטוף עם מקל על הישבן או להעתיק פרק מהתנ"ך. אני העדפתי כמובן להעתיק פרק מהתנ"ך ואילו בן דודי מוקי שהתקשה בעברית העדיף לחטוף בישבן (כשהוא ידע שהוא עומד 'לחטוף', הוא היה מגיע באותו יום לביה"ס עם ספרים בכיסים האחוריים). בביה"ס היו מדשאות רחבות ידיים, מגרשי ראגבי וכדורגל, מגרשי טניס ובריכת שחייה. בספורט היינו מחולקים באופן קבוע לארבע קבוצות שהיו מתחרות ביניהן. בסה"כ למדתי בביה"ס שנה אחת בלבד אבל זו הייתה עבורי שנה מאד משמעותית: למדתי אנגלית, היסטוריה, מתמטיקה ובעיקר התפתחתי באופן אישי ועצמאי.

לקראת סוף השנה התרשמתי שהתוכנית היא בעצם להעביר את כל המשפחה מישראל להשתקע בדרום אפריקה. אני לא הסכמתי. סברתי שלא יתכן שכל החברים שלי בישראל ילכו לצבא ואני אשתמט מכך, ובאמת בסוף שנת 1968 חזרתי לישראל ללמוד בשנה האחרונה של התיכון ואחר כך התגייסתי לחיל האוויר.

בדיעבד התברר שטוב עשיתי: לא רק שבצבא הכרתי את דורית אשתי, אלא שבשנת 1994 חל מהפך גדול בדרום אפריקה, הסתיימה תקופת האפרטהייד והשחורים עלו לשלטון. בעקבות זאת התדרדר מאד המצב הכלכלי של דרום אפריקה, גם הבטחון האישי הורע מאד ויהודים רבים בחרו לעזוב את דרום אפריקה, בהם גם דודי וילדיו, וחלקם עלו לישראל.

חרף העובדה שיהודים רבים סייעו לשחורים בשנות האפרטהייד, השלטון הנוכחי של השחורים בדרום אפריקה הוא מתנגד חריף לישראל, תומך בפלסטינאים ואף גרר לאחרונה את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג בעקבות המלחמה בעזה כנגד החמאס.

אני שמח, מאושר מאד וגאה ששלושת ילדיי שירתו שירות משמעותי בצבא, נישאו וזיכו את רעייתי ואותי בנכדים נהדרים, הבכור שבהם אור המקסים. כולם מתגוררים בישראל ואני תקווה שימשיכו לחיות כאן בשלום, במדינה יהודית, חופשית דמוקרטית ומשגשגת.

הזוית האישית

אור: היה לי כיף לבלות עם סבא ולשמוע את סיפור חייו ועל ההיסטוריה של המשפחה שלי. אני מאחל לסבא בריאות.

סבא: נהניתי מאד לבלות עם נכדי הבכור אור, לספר לו על חוויה מעברי שלא הכיר ולגלות ילד בוגר שמעוניין לשמוע, ללמוד ולקלוט את הסיפור.