מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה פיאמנטה, נולדתי בירושלים בשנת 1938, ביום בו נולדו 50 בנים בבית החולים בהר הצופים ואני הייתי הבת היחידה. בילדותי, למדתי בגן הילדים ובכיתה א' בבית הספר לבנות ב' בעיר העתיקה. כשהייתי בת 8-9, עברנו לרחוב הפורצים בקטמון בעקבות מלחמת העצמאות וכיבוש העיר העתיקה בידי הירדנים. המלחמה גרמה לי להפסיד שנת לימודים והתחלתי שוב את לימודי ביסודי בגיל 8.

כשסיימתי את בית הספר, נשלחתי לקורס תפירה בבית החלוצות ברחביה ובסיומו עבדתי בבית חרושת לפיג'מות במרכז העיר. את מלוא המשכורת מעבודתי העברתי למשפחה כדי לסייע בפרנסת הבית.

שירות צבאי

בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי בגולני כקשרית ביחידה צבאית קרבית. אני זוכרת איך הלכתי עם החיילים במסעות ארוכים כשעל גבי מכשיר קשר כבד. בלילות ישנו באוהלים ופעם, כששירתתי באזור בית גוברין, נעקצתי על ידי עקרב. בתקופה ההיא היו חדירות רבות של מחבלים מרצועת עזה שנקראו "פידאין". באחד הימים חדר מחבל לבסיס שלנו וכשהתגלה, הוא הסתתר ונעל עצמו בשירותי הנשים. לאחר מרדף קצר הוא נתפס ונכלא.

הכרות, הצעת נישואין וחתונה

בעת שירותי בצבא, הייתה משאית צבאית שאספה את כל חיילי גולני והסיעה אותם לבסיס בחזרה מחופשת השבת. פעם ישבתי בארגז המשאית וביציאה מהעיר הצטרף אלינו חייל טרמפיסט בשם שלמה פיאמנטה. הוא התיישב לידי והתעניין בי. שוחחנו כשעה שבמהלכה הוא העתיק בחשאי את הפרטים האישיים שלי שהיו רשומים על גב התרמיל שלי. שבוע לאחר הנסיעה, הוא התקשר אלי מספר פעמים ושוחחנו ארוכות. לאחר מכן, פרצה מלחמת סיני והוא היה חייל קרבי ששהה במדבר סיני והקשר עימו נותק – יותר לא ראיתי ולא שמעתי ממנו.

שלמה פיאמנטה בצבא

לאחר שיחרורי מהצבא, הסתובבתי פעם עם חברה בירושלים וראיתי בדרך מודעת אבל עם השם 'פיאמנטה'. אמרתי לה: "זאת בוודאי אמו של שלמה, אני זוכרת אותו מהצבא, בואי נקיים מצוות ניחום אבלים אצלם". כשנכנסנו שמענו סיפור לא פשוט על אישה בת 41 בלבד, אם ל-9 ילדים כשהקטן בן חצי שנה, שהייתה חולה בסכרת קשה וצמה ביום כיפור. היא התעלפה ונלקחה לבית החולים שערי צדק ושם נפטרה. ישבנו איתם קצת, שוחחנו והעלינו זכרונות מהשירות הצבאי וכך חודש הקשר בינינו. חזרתי לעבוד במפעל הפיג'מות וגם הוא השתחרר ועבד בדואר. נפגשנו כמה פעמים והקשר התמסד.

משפחתו אז גרה בשכונת נחלת שבעה והטילה עליו את כל העבודות הקשות בבית: שאיבת מים, שטיפת רצפות, קניות וכדומה. באחד הימים, על רקע מריבה עם אביו, הוא נעלב והתקשר אלי לעבודה, הוא ביקש שאבוא עם תעודת זהות לרבנות ושם לקח את תעודת הזהות שלו ושלי, רשם אותנו לנישואין והזמין רב שישיא אותנו שבועיים אחר כך, ללא שביקש את ידי וללא הודעה למשפחתי או למשפחתו.

חיי הנישואין

חזרתי הביתה אחרי העבודה ושאלתי את אבי "נחש מי מתחתן?" (היו בביתנו שני רווקים מבוגרים ממני). הוא ניסה לנחש לגבי חברותי, שכנות וכד'. עניתי לו: "לא, זה מישהו ממשפחת פיאמנטה" ואז נפל לו האסימון. אבי היה אדם מחונך ומנומס, ועל פי הקודים במשפחתו לא היה נהוג שגבר ידבר עם אישה על עניינים שבינו לבינה. הוא פנה לאחותי וביקש ממנה לברר אם, בגלל יחסים לא זהירים עם חייל מהצבא, אני בצרה שמחייבת אותי להתחתן בחיפזון. במקרה כזה, הציע, "נטפל בזה בשקט". כשאחותי שאלה אותי בדיסקרטיות אם מישהו מהצבא הכניס אותי להריון התנפלתי עליה ברוגז ופסלתי אפשרות זו מכל וכל. אחר כך אחותי המשיכה ושאלה "ואת אוהבת אותו??" ועניתי "לא, אני מרחמת עליו, הוא מסכן, אין לו אמא". כשאבא שמע על תוכן שיחתנו הוא לקח אותי הצידה ואמר לי: "נישואין זה לא זוג גרביים שקונים וזורקים, זהו קשר לכל החיים, לא מתחתנים מרחמים!! טוב, אני מקווה שלפחות הוא אוהב אותך". לבסוף, פניתי ישירות לאבי, שהוא אדם דתי, ואמרתי לו: "הבת שלך תלך לחופה כשרה ככל שכלה יכולה להיות כשרה". אבא ומשפחתי נרגעו.

הנישואין החפוזים היו שיחת היום, ואני בטוחה שרבים מרכלני המשפחות ציינו ביומנם את התאריך כדי לבדוק אם הלידה תהיה בתוך שבעה, שמונה, ואולי, מי יודע, תשעה חודשים… רק אבי האמין לחלוטין בתומתי ואמר "גם אם אעמיד את בנותי עם ארבעה גברים, הן תצאנה נקיות!".

שלמה ורבקה בחתונתם

יחד בעוני ובאושר

לאחר שנישאנו גרנו בשכונת הבוכרים בדירה זעירה בת חדר אחד ללא חדר רחצה. בתנאים הקשים האלה הריתי חודשיים אחרי נישואי, ואז אבי אמר לי בלאדינו: "בתי, אני רוצה שתגורו לידינו". חיפשנו ומצאנו במקור חיים, שהייתה אז אזור ספר, דירה בת שני חדרים, והרגשנו ש"יצאנו לחופשי". 11 חודשים אחר נישואינו, זמן לא רב אחר פטירת אחותי מזל, נולד שמואל (שמוליק) בני הבכור. את הברית עשינו בבית משום שעל פי המנהג לא עושים מסיבת ברית בבית משפחת אבלים. ארבע שנים אחר כך נולד יעקב, בננו השני. בעת שגרנו במקור חיים התגלו ביני לבין שלמה מריבות וחילוקי דעות בנושאים שונים עד ששקלתי אפילו גירושין. אבי, שהיה חכם (ובעל ניסיון, מהקשר עם אמי…), אמר לי "כשמתחילים לחיות יחד כל אחד דוחף לחיות על פי רצונו. חייבים להירגע, לא להתכחש. אם הוא ירים עלייך קול – אל תעני, וכשאת תהיי עצבנית, תתאפקי והגיבי רק לאחר שתירגעי. חכי בסבלנות ותראי שלבסוף תסתגלו אחד לשני". אימצתי את עצתו זו ואני נוהגת על פיה עד היום. וכמה שהוא צדק! תמיד, ובמיוחד כשמצבנו הכלכלי התייצב, שלמה היה בעל אוהב. הוא קנה לי תכשיטים ומתנות יקרות בחגים, ימי הולדת וימי נישואין, ובכל אירוע היה עורך שולחן עם המון פרחים ומניח עליו מכתבי אהבה!

עד לנישואינו, בהשפעת פטירתה של אמו, עישן שלמה ללא הרף. כשנישאנו אמרתי לו "אם אתה רוצה שנחיה יחד, תפסיק לעשן!". הוא הבטיח, ועמד בהבטחתו. ב-43 שנות נישואינו לא עישן אף לא סיגריה אחת.

הזוג פיאמנטה

הילדים והחיים בלי שלמה

שלמה עבד שנים רבות בחברת "בזק" כאחראי על חפירות להנחת כבלים. כשפרש לגימלאות, הוא ואני שידרגנו את חיינו אחרי למעלה מארבעים שנות נישואים, ונהנינו מאוד אחד מהשני. כל ימיו הייתה בריאותו טובה, ויחד צעדנו, שחינו, בילינו ובעיקר היינו בקשר עם בנינו ונכדינו.

11 שנים אחר לידתו של שמוליק ושבע שנים אחר לידתו של יעקב נולד בן הזקונים שלנו, דוד (דוידי). מכל שלושת ילדינו היתה לנו נחת. יעקב היה סרן בחיל האוויר, מפעיל מל"טים, ועכשיו פסיונר שעוסק בשיווק חדרי אמבטיה לסוגיהם, שמוליק הוא איש אחזקה בקניון מעלה אדומים, ואילו דוידי עובד בתפקיד בכיר בחברת סמסונג, מוכשר, רציני וחרוץ. למד מינהל עסקים והוציא תואר ראשון בתוך שנה. גם הנכד שלי מוכשר מאוד, למד מינהל עסקים כמו דוידי, קיבל תואר ראשון בהצטיינות ולומד עכשיו לתואר שני. כעובד סמסונג נוסע דוידי הרבה לקוריאה. פעם, במוצ"ש, כשהיה דוידי בחו"ל, אמר לי שלמה שהוא מתגעגע אליו והיה רוצה לראות אותו. באמצע השבוע נכנס שלמה למקלחת אחרי שעשינו הליכה. כשהוא התקלח טילפנה כלתי ובישרה לי שדוידי הודיע שהוא מגיע מקוריאה במוצאי שבת. ידעתי שהדבר ישמח מאוד את שלמה, נקשתי בדלת חדר האמבטיה להודיע לו על הבשורה, אך הוא לא ענה. פתחתי את הדלת ומצאתי אותו מוטל על רצפת חדר האמבטיה. היה זה מוות פתאומי מדום לב, ללא כל התראה מוקדמת, וזה היה שוק נוראי עבור כולנו. הוא נפטר ב-1 ביולי ולפני מותו הספיק, כדרכו, לקנות לי מתנה ליום נישואינו שחל ב-7 ביולי, ולצרף אליה מכתב ברכה מקסים. כשהראיתי את המכתב למנחמים בשבעה הם אמרו: "אפילו ילד בן 16 לא כותב מכתבים כל כך נלהבים".

וכך נשארתי לבד. שלמה טיפל בי ופינק אותי כל תקופת נישואינו, לא ידעתי כלום על חשבונות בנק, חשמל, מים וטלפון. את כל אחזקת הבית עשה בעצמו. מבין ילדי, דוידי לקח על עצמו למלא את הפונקציות האלה והוא עושה זאת בהצלחה. אלה היו חיי מילדות עד עתה. אני מאמינה שמי שהלך מאיתנו נשאר איתנו בלב עוד הרבה שנים, וזה עוזר לי להמשיך את חיי גם בלי שלמה.

הזוית האישית

רבקה המספרת: התוכנית החזירה אותי לילדות שלי ולחדווה ולשמחה של הנעורים. הדסה הייתה נהדרת והתחברתי אליה מהר מאד. נוצר בינינו קשר אמיץ, כשנעדרתי בגלל מות אחי התקשרה אלי הדסה וניחמה אותי.

הדסה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע את רבקה ולכתוב את סיפורה, למדתי ממנה המון על החיים.