מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי יעל. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

התחלה בוורשה

הכל התחיל בשנת 1921 כאשר בוורשה, עיר הבירה של פולין, נולד בן שני למשפחת בינשטוק. הוא הצטרף לאביו יחיאל מאיר בינשטוק ולאמו פרומה (פרימט) בינשטוק לבית טצ'ינה, ולאחותו הבוגרת בשנה וחצי, טאובה. המשפחה הייתה יהודית דתית מחסידות גור. שמו של הרך הנולד נקרא בישראל אברהם יואל עזריאל בינשטוק.

את שנות ילדותו הראשונות זכר כשנים יפות ומאושרות. ראשית למד בחדר ואחר כך בבית ספר לנערים, שם למד גם עברית. עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול בסביבות 1930, מצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר ולעיתים סבלו ממחסור ממשי.

את שנות התבגרותו בילה הנער בבית ספר תיכון "תחכמוני" בוורשה, והחל משנת 1932 הצטרף לפעילות בתנועת נוער ציונית. במקביל, חיפש להרחיב את אופקיו גם בתחומי התרבות והמוזיקה. כך למשל, בעידודה הסמוי של אמו, רכש כרטיסים למופעי אופרה ולמד להכיר ולאהוב את עולם המוזיקה הקלאסית.

ז'וליאן בגנט

בינתיים, בקצה השני של יבשת אירופה, בעיר גנט שבצפון בלגיה, נולדה בשנת 1923 בת רביעית למשפחת היינדריקס ושמה ז'וליאן (Julienne). אמי ושני אחיה ואחותה גדלו במשפחה בורגנית עשירה מהמעמד הגבוה הפרנקופוני. משפחה משכילה ותרבותית אבל ללא שמץ יהדות במקורותיה (לפחות ככל שידוע לנו). משפחת אביה של אמי הייתה מורכבת ממשכילים ובעלי מקצועות חופשיים. סבה של אמי היה עורך דין וכיהן כראש העיר גנט. הוא שירת כסרן במשמר האזרחי ובצבא הבלגי ולחם בגרמנים במלחמת העולם הראשונה. הוא היה מורד במוסכמות, מראשוני הסוציאליסטים, לוחם צדק ופעיל זכויות העניים והנדכאים בהתנדבות. עם מותו הוריש את אחוזתו הגדולה לעיר גנט לצורך הקמת מוזיאון לטובת תושבי העיר.

משפחת אמה של אמי הייתה משפחת סוחרים גדולים. את ילדותה בבית הוריה, בית בורגני גדול מרוחק מהעיר ומשכנים, מוקף בגן ענק בשדות, עצי פרי, פרחים ובעלי חיים, הגדירה אמי (והתמונות מאשרות) כ"גן עדן עלי אדמות". היא זכרה משחקי השתובבות ומעשי קונדס רבים עם אחיה הגדולים. זכרה את אמה יושבת אל הפסנתר ומנגנת לילדיה המקובצים סביבה יצירות של שופן, שוברט ואחרים. עד יום מותה נותר בליבה געגוע חבוי לטיפה מגן העדן ההוא.

המלחמה הגדולה פורצת

בערב קר של חורף, ב-5 בנובמבר 1939, כחודשיים לאחר כיבוש וורשה בידי הגרמנים, עומד הנער הצעיר בן ה-18 אברהם בחדר המדרגות של הבית בו גדל, נפרד בדמעות מהוריו, מאחותו אליה היה קשור במיוחד ומאחיו הצעיר בן ה-11 ויוצא לדרך למסע הארוך לארץ ישראל. זאת הייתה תמונת הפרידה הכואבת שנותרה וחקוקה בליבו עד יום מותו.

מרגע זה הוטל הנער הצעיר לתקופת עצמאות מאולצת וקשה (כך ממש במילותיו הוא). הבריחה מוורשה התבצעה עם קבוצת נערים כמותו – כולם חברים בתנועת הנוער הציונית. בחוסר כל ובקור מקפיא, "גנבו" הנערים את הגבול הליטאי בדרכם לעיר ביאליסטוק ומשם לעיר וילנה.

בינואר 1940, לאחר שקיבלו תעודת פליט, התאפשר המשך מסעם לפוניבז' בהמתנה לעליה לארץ ישראל. ב-1941 המשיכו בדרך ולאחר שהות במוסקבה לצורך התארגנות והשגת האישורים הנדרשים, החל סוף סוף מסע הנערים לארץ ישראל. דרך קייב, אודסה, איסטנבול וביירות עד שנחתו במרץ 1941 על חופי עתלית.

במהלך כל תקופת מסעו מוורשה הכבושה לארץ ישראל מינואר 1940 ועד מרץ 1941, ניהל אבי התכתבות רציפה עם בני משפחתו שנותרו בגטו ורשה. 22 המכתבים שנותרו בידי הם מסמך אנושי והיסטורי מטלטל ומצמרר ממש. הם כתובים בפולנית. רובם נכתבו בידי אחותו של אבי ואמו, ומיעוטם בידי אביו ואחיו. הם מעידים על התכתבות והחלפת אינפורמציה די סדירה אל ומתוך הגטו. אבי עדכן אותם אודות מצבו והתקדמות מסעו, והם כל אחד בקולו הייחודי תיארו בפניו את הקשיים היומיומיים מנת חלקם בגטו. מקריאת המכתבים עולה שמחת הנותרים מאחור על הצלחת בריחת אבי ומנגד סבלם האישי המחמיר. אובדן התקווה, אובדן שמחת החיים והשתלטות הייאוש.

מפת המסע מוורשה לארץ ישראל, חזרה ללחימה באירופה וחזרה לארץ ישראל

תעודת הפליט שהוצאה לאברהם בוילנה

ז'וליאן וההתנגדות לכיבוש הגרמני

רגשי הטינה כלפי הגרמנים וההתנגדות לכיבוש הגרמני היו מאוד חזקים במשפחתה של הנערה הצעירה ז'וליאן. מיד עם פלישת הגרמנים לבלגיה במאי 1940, התהפכו חיי משפחת היינדריקס. אבי המשפחה, בעלים של מפעל טקסטיל משגשג, סירב נחרצות לייצר עבור הצבא הגרמני ולכן אולץ להשבית אותו במשך חמש שנות הכיבוש. היא, אחותה והוריה הפכו לפליטים וכמו בלגים רבים ברחו בשיירות ארוכות לצרפת. אחד מזכרונותיה הבולטים מתקופת המלחמה היו הפצצות המטוסים הגרמנים שתקפו אותם בעודם נמלטים בדרכים.

שני אחיה הבוגרים, מרסל בן ה-19 ואדוארד בן ה-18 בקירוב, נותרו מאחור בבלגיה הכבושה והצטרפו כלוחמים בנאצים במסגרת המחתרת הבלגית. מספר חודשים מאוחר יותר, משנכבשה גם צרפת, שבו אמי והוריה לביתם ואמי החלה ללמוד באוניברסיטת בריסל ובמקביל התגייסה אף היא לשורות המחתרת הבלגית. במהלך פעילותם של אמי ושני אחיה הגדולים במחתרת הם נתפסו על ידי הגסטפו (המשטרה הגרמנית). אחיה הגדול מרסל נשלח למחנה ריכוז על אדמת גרמניה שם שהה עד לשחרורו בשנת 1945 על ידי הצבא האמריקאי (משם על פי עדות המשפחה חזר אחרי המלחמה כשהוא "שרוט" נפשית). אחיה השני אדוארד והיא עצמה, כל אחד בנפרד כמובן, נכלאו למעלה משנה כעצירים פוליטים בכלא גרמני בבלגיה, התנסות אותה הגדירה אמי כקשה ביותר. ימים ארוכים של בדידות קשה.

אברהם מגיע לארץ ישראל

במרץ 1941, לאחר מסע ארוך ומפרך בן 16 חודשים, הגיע אברהם והוא בן 20 לחופי ארץ ישראל. במהלך שנת 1942 החל ללמוד גרפיקה באקדמיה לאומנויות ועיצוב "בצלאל" בירושלים. אולם לאחר שנת לימודים אחת, בסוף שנת 1942, הוא נענה לקול הקורא של הסוכנות היהודית, התגייס לשורות הבריגדה היהודית בצבא הבריטי והצטרף למלחמה בנאצים. לאחר התארגנות במצריים, קבלת נשק וציוד, הצטרף הכוח (הגדוד השלישי) ללחימה בגרמנים בגזרה הצפון מזרחית בחזית האיטלקית ממרץ ועד מאי 1945, מועד כניעת הצבא הגרמני.

המפגש הבלתי ייאמן

לאחר תום הקרבות בגרמנים, נותרו חיילי הבריגדה היהודית באירופה שם ניהלו פעילות עניפה בהצלת שארית הפליטה ובארגון הניצולים לקראת עלייה לארץ ישראל. אבי עם פלוגתו פעלו עד אוגוסט 1946 בבלגיה ובהולנד. ופה בבריסל שבבלגיה קרה הבלתי אפשרי…

ב-1945, לאחר ניצחון בעלות הברית ולאחר שחרור בלגיה מהכיבוש הגרמני, נראה היה שהחיים חוזרים למסלולם הרגיל עד כמה שניתן היה. אמי שבה ללימודיה באוניברסיטת בריסל אבל אז בום! הגיע הטוויסט הלא ייאמן.

הכל התחיל משמועה שהגיעה לאוזני אמי מחבריה ללימודים לפיה הגיעה לעיר קבוצת צעירים יהודים חיילים בבריגדה היהודית. ועוד נאמר על פי עדותה שאולי עדיף לה לא להתקרב לאותה קבוצה ולהיזהר מהזרים הללו. אבל דווקא דברים אלה פעלו על הצעירה שסקרנות ולא פחות מכך מרדנות היו מתכונותיה הבולטות בדיוק להפך. הם אלה שהובילו אותה דווקא למקום מושבם של אותם צעירים יהודים וביניהם גם אברהם בינשטוק, עכשיו כבר בן 24.

בצירוף מקרים שלא ייאמן ממש באותו ערב שז'וליאן הצעירה הגיעה לביקור במפקדה כל החיילים יצאו לבלות בעיר ורק אברהם הצעיר נשאר התורן במקום… במשך השבועיים הבאים, ועד שהכוח הועבר להמשך פעילות בהולנד, המשיכו שני הצעירים הנלהבים כמו שרק צעירים יודעים להיות להיפגש שוב ושוב והקשר ביניהם הלך והתהדק.

אף אחד לא יכול להסביר מה קרה באותו ערב במפקדה. איזה כוח נעלם הצליח לחבר בין שני צעירים שונים כל כך זה מזו. איך ומאין מצאו השניים בעלי הרקע ההיסטוריה האישית, המוצא והתרבות המנוגדים כמעט לחלוטין קווי עניין ודימיון משותפים. קווים שהצליחו לגשר על פני השונות העמוקה ולחבר ביניהם מכאן מאילך.

ביחד

גם לאחר הפרידה וגם לאחר שאבי חזר באוגוסט 1946 לארץ ישראל, השתחרר מהצבא הבריטי והתגייס לשורות ההגנה, נותרו שני הצעירים בקשר מכתבים רצוף ובעקבותיו בשנת 1949 החליטה אמי להצטרף לאבי בארץ. בצעד נועז מאין כמותו עלתה לארץ הזרה והרחוקה כל כך, זכתה לקבל שם עברי "יעל" וקשרה גורלה בגורל אבי ובגורל עמו. וכך בחודש דצמבר 1949, לאחר שעברה גיור כהלכה, נישא הזוג הצעיר יעל ואברהם בינשטוק ברבנות בתל אביב ועבר לגור בדירת חדר עם שירותים משותפים בעיר יפו.

ולא היו מאושרים מהם.

אפילוג

כל בני משפחתו של אבי: סבי, סבתי, דודתי ודודי נרצחו ככל הנראה במחנה הריכוז בטרבלינקה. גם את כל שאר קרוביו מעולם לא הצליח לאתר. כל חייו נשא איתו אבי געגועים עזים למשפחתו שאבדה לבלי שוב והרגיש בר מזל ומלא אושר בבית הפרטי והלאומי שהוא הניצול היחיד ממשפחה ענפה שהושמדה, הקים במדינת ישראל. מבחינתו, וזו המורשת שהנחיל לי, מעולם לא הייתה אופציה אחרת. הבית היחיד שלנו הוא מדינת ישראל.

ומנגד, אמי חזרה כל חייה והדגישה ששני דברים עיקריים עמדו בבסיס החלטתה לעלות לארץ: אהבתה לאבי החייל הצעיר שהכירה בנסיבות דימיוניות כמעט, וההחלטה להתחבר לעם היהודי ולקחת חלק בבניית מולדתו המחודשת בארץ ישראל.

אמי הייתה אידאליסטית מהסוג שקשה למצוא היום, והרצון להתאחד עם אבי ועם היהדות שלו ובמיוחד הרצון שילדיהם יהיו יהודים מלידה, הוביל אותה, צעירה אתאיסטית מוחלטת, לעבור תהליך גיור מלא ולהתקבל רשמית לעם היהודי. "עמך עמי אלוהיך אלוהיי ארצך ארצי" במלוא מובן הפסוק.

למרות שתנאי חייה, בוודאי בתקופת הצנע של קום המדינה, היו הרבה פחות טובים מאלה של חייה הקודמים, ולמרות שהבדלי התרבות המשיכו לבצבץ פה ושם לאורך כל הדרך, היא תמיד העלתה על נס את הרגשת ההגשמה והאושר שנלוו להחלטתה להיות שותפה בהקמת המדינה. וכך קרה שהפגישה הבלתי אפשרית, שנולדה מתוך כאב, הרס וסבל כל כך גדולים, הפכה לסיפור של בניית בית חדש, אושר ואור גדול.

הזוית האישית

עדי: היה לי מאוד כיף לעשות את התכנית עם סבתא שלי וגם היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של ההורים של סבתא שלי. סבתא, אני מאחלת לך שתהיי מאושרת תמיד ושעוד הרבה יוכלו לשמוע את הסיפור הזה.

סבתא יעל: זו כבר הפעם הרביעית שאני משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי" וכמו בפעמים הקודמות, מאוד נהנתי קודם כל להעניק לנכדתי ולעצמי שעות איכות שהיו רק שלנו ומעבר לכך להכיר פנים חדשות של שורשי המשפחתיים.

עפרה כרמי תרמה סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

מצעד החיים

סיפורה של אמי כסיפורה של רות המואביה 

משואה לתקומה – סיפורו של סבא רבא חבר הבריגדה