מאגר סיפורי מורשת

על משפחה אחת, השקעה וריבית

השנה היא 1947, המקום האי קפריסין, אבא שלי (דוד) ואימא שלי (יהודית) הוגלו לכאן ע"י הבריטים שתפסו את אוניותיהם ולא אפשרו להם להיכנס לישראל. אבי ואימי הכירו בקפריסין, במחנה סגור.

אימא עבדה במטבח וחילקה אוכל לפליטים היהודים. באחת הפעמים שאבי בא לקבל אוכל, הוא פגש באמי ואז נוצר הקשר. הם יצרו חברות ביניהם ובין אחרים שהיו במחנה. החברות נוצרה בין בני הנוער שהגיעו מרומניה. לאחר מספר חדשים אפשרו לאמי לעלות לישראל יחד עם אחותה ואחיה הקטן. הם התקבלו כחברים בקיבוץ גבעת חיים.

אבא שלי (דוד) הגיע לארץ כשהוא בן 18 ומן האונייה גייסו אותו מייד לצבא, למרות שלא ידע עדיין עברית ושפת התקשורת שהייתו לו הייתה אידיש.

זו הייתה מלחמת השחרור 1948, אבא שלי נלחם יחד עם חטיבה 7 בצפון בגליל. בתקופת שירותו היה מבקר את אמי בחופשות מהצבא, זה היה ביתו. המדינה רק נוסדה והיו הרבה מקרים של התנקשויות עם האויב הערבי שהיה הן בארץ וגם תקף אותנו מבחוץ.

עם סיום המלחמה אבי הציע נישואין לאמי והם נישאו בעיר צפת בשנת 1950. לצערה של אמי הוריה לא היו בארץ והיא גם לא ידעה מתי הם אמורים להגיע. לאחר שנישאו הם קיבלו בית קטן על הר כנען. בבית לא היו מים זורמים והיה צריך לרדת למטה לבאר השכונתית ולהביא מים בדליים ששימשו לרחצה, בישול, ולניקיון.

ביום העצמאות ה' באייר 1952 אמי כרעה ללדת, מכיוון שלא היה אז בית חולים בצפת – אמי, וסבתי (אימו של אבי) נסעו במונית לטבריה, בי"ח סקוטי שבו אני נולדתי. באותו יום היה מצעד יום העצמאות בטבריה ועל המונית היה לעבור בתוך המצעד כדי להגיע במהירות לבית החולים. וסבתי שהיתה אישה טובה ומיוחדת, הבטיחה לאמי שאני התינוק שאמור להיוולד יהיה גנרל גדול בצבא.

לאחר לידתי, חזרנו להר-כנען (הייתי הילד הראשון שנולד וגר בהר כנען). הימים היו ימי צנע ואבי היה צריך לעבוד מחוץ לבית במשך כל השבוע. אבי היה נגר וקיבל עבודות בקיבוצים בגליל, הוא הגיע הבייתה פעם בשבוע ואני כתינוק לא הכרתי אותו וזה הפריע לו מאוד.

בשנת 1954 אבי החליט שדי לו ונסע לחפש פרנסה בתל אביב. אבי מצא פרנסה בנגריה בת"א ואליו הצטרפה כל המשפחה שגרו בצפת. קיבלנו בית קטן מהסוכנות היהודית ביפו ושם עברו שנותיי הראשונות. הורי היו צעירים מאוד, וגדלתי בבית של סבתא שרה וסבא אברהם. שם גם למדתי רומנית ואידיש כשפות אם. בבית זה היה לסבי נגריה קטנה שבה נהגתי לעזור לו בעבודות שונות. כשהייתי בן שש שנים – נולד אחי מיכאל וגדלנו יחד באווירה משפחתית חמה ונעימה. חגגנו את החגים ביחד. תמיד הייתה  שמחה בבית והיו מגיעים אורחים ונשארו ללון אצלנו. אהבתי את זה מאוד.

כילד אני זוכר שהייתי מביא קרח בימי שבת ממחלק הקרח השכונתי, באותה תקופה לא היו מקררים כמו היום והיינו חייבים לקרר את האוכל, כדי לשומרו, עם קרח. הלכתי לגן שבו אמי הייתה עוזרת לגננת כך שגדלתי יחד איתה רוב שעות היממה.

בגיל 10 עברנו לגור לשכונה בבת-ים לבית גדול יותר ושם עברו שנות נעורי בלימודים ופעילות חברתית מגוונת. באותה התקופה התחלתי ללמוד לנגן על אקורדיון שמאוד אהבתי, הייתי מחכה מן החלון בקומה הרביעית למורה שיגיע לשיעור. את בית הספר היסודי סיימתי בהצלחה ולאחר בחינות הסקר, החלטתי שאני רוצה ללמוד באורט טכניקום בגבעתיים. נסעתי בשני אוטובוסים לכל כיוון והיה לי מאוד קשה.

בגיל 17 הלכתי לפנימייה קדם צבאית של חיל הים שם למדתי אלקטרוניקה ומשם התגייסתי כלוחם בחיל-הים. בשנת 1970 עליתי לשרת על ספינת טילים (אח"י חרב) שבה שירתתי כשלוש שנים. בתאריך 6.10.73 פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני שירתי כטכנאי ומפעיל מערכות ל"א. על הספינה שלנו נורו 56 טילי סטיקס מצרים וסורים והצלחנו להימנע מפגיעה כתוצאה מהאמצעי ל"א שהפעלנו.

עם תום המלחמה עברתי לשרת בקריה, ובשנת 1976 הוצע לי לצאת לשליחות בארה"ב מטעם חיל הים שלנו. במסגרת השהות שלי בארה"ב פגשתי בתאריך 11.11.76 עלמה צעירה (אילנה) שגם היא הייתה בשליחות של אביה שעבד באל-על בניו יורק.

אני נשלחתי ע"י חיל הים לחברת EDO בניו-יורק שבנתה מערכות סונאר לספינות הטילים סער 2. במשלחת היינו שלושה אנשי חיל הים. עסקנו בלימוד והכרת המערכת ובהכנות לקליטת המערכות בחיל הים הישראלי. השליחות התארכה מעבר לזמן המתוכנן ואני ביליתי את זמני עם אילנה. הפכתי ליהיות חלק ממשפחתה ובילינו בטיולים ברחבי ארה"ב. באחד הטיולים בחוף המערבי בארה"ב, ליד מונטריי-הצעתי לאילנה להינשא לי ואכן לשמחתי הרבה היא נענתה בחיוב.

בשנת 1977 חזרתי לחיל הים בישראל. אילנה נשארה לסיים את לימודיה בקווינס קולג' בניו-יורק. הסיכום בינינו היה שנינשא בארץ לאחר חזרתה לישראל ואכן בתאריך 15.8.1978 נישאנו באולמי הדר בגבעתיים. גרנו ברוממה חיפה, אני שירתי בקבע בחיל הים ואילנה עבדה כמורה לאנגלית במגדל העמק. בתאריך 6.8.1979 נולדה בתנו הבכורה-אסנת. (אימא של רותם, יערה, מיכל ואלון).

בשנת 1980 השתחררתי מצה"ל ועברנו לגור בבת-ים לתקופה קצרה ואחר מכן (1982), קנינו דירה יותר גדולה בנס ציונה, שם נולדה בתנו האמצעית-שרית. (אימא של עומר, שאיתה אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ואחיה: יובל ונועם). בשנת 1987 נולד בננו הצעיר – איל (אבא של איתן, רומי ואמי).

לאחר שנולדו שלושת ילדנו גידלנו אותם בנס ציונה. אילנה – רעייתי לימדה אנגלית בחטיבת הביניים ושלושת ילדנו גדלו והתחנכו בנס ציונה. אני עבדתי במספר מקומות עבודה מעניינים ופיתחתי יכולות בביצוע פרויקטים בתחום המתח הנמוך מאוד שקשור לביטחון, מצלמות הבטחה, מערכות בקרה ואנלגטיקה ובינה מלאכותית. הילדים גלו בבית באווירה של מחשבים ולמדו להשתמש במחשב מגיל צעיר, אם במשחקים או שימוש בתוכנות לימודיות.

הבנות אסנת ושרית סיימו תיכון והתגייסו לצה"ל בהפרש של 3 שנים. אסנת שירתה כקצינה בחיל הרפואה ושרית (אימא של עומר) שירתה כמדריכה בבסיס הדרכה של חיל האויר. איל הצעיר באחים התגייס לחיל הים ושירת ביחידת סנפיר כצוללן. לאחר הגיוס, כל ילד בתורו, סיימו את התואר הראשון ומייד אחר כך את התואר השני.

אסנת סיימה תואר כאחות סיעודית ועבדה כאחות בבית חולים אסף הרופא וכיום היא עובדת כאחות בקופ"ח מגבי. שרית עובדת כמנהלת משאבי אנוש בחברת PAYONEER (חב' הייטק בינלאומית). איל עובד מנהל תעשיה וניהול ברשות שדות התעופה.

כיום אנחנו גרים בנס ציונה עם שלושת ילדנו ועשרת נכדינו.

אבי ז"ל, נהג לאמר את המשפטשגם אני אימצתי את אמרתו: "הילדים הם ההשקעה והנכדים הם הריבית".

הזוית האישית

סבא דני: אני מאוד נהניתי לעבוד עם עומר וחוויתי שוב, דרכה את שנותיי כילד ועד היום.

עומר: היה לי מאוד כיף לעשות את הקשר הרב דורי יחד עם סבא, נהניתי ללמוד דברים חדשים על המשפחה. והייתי שמחה לעשות זאת שוב.