מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בורשה ב 26.6.1937. שמות ההורים שלי הם נתן ואנה. אמי נולדה בטרספול, ואבי נולד בסמיאטיץ' שנמצאת ליד ורשה. לאבי הייתה מנסרה והוא היה מומחה לעצים. את לימודיו הוא עבר בחדר, מקום המשמש לימודים ולימודי דת. משפחתה של אמי הייתה עמידה, אביה היה קבלן, כך שלמדה בבית ספר ובתיכון ולמדה לנגן בפסנתר. אבי היה די בריון, אולי זה איפשר לנו להנצל.

כשהמלחמה פרצה הייתי עם אמא בזקופנה. הייתי בן שנתיים. אבא בא ואסף אותנו. הגענו לורשה, אותה הגרמנים כבר התחילו להפציץ. נסענו לסמיאטיץ'. שם תפסו ממשפחת אבי בגטו בסמיאטיץ'. כמה מהם נהרגו, וחלק ניצלו.

משם נסענו לוילנה. בוילנה היה נספח יפני, שליח ממשרד החוץ. הוא נתן רשיונות מעבר למדינות אחרות והציל יהודים. כשהגרמנים כבשו את החלק המזרחי וצפון מזרחי של פולין והסכם ריבנטרופ מולטוב הופר, הוכנסנו לגטו.

אבא היה קופץ מעל החומה ודואג לאוכל. הוא יצא וסידר תעודות מזויפות של קראים. התקבלה הוראה לא להרוג את הקראים ולא להחשיבם כיהודים, כדי להוכיח שהרדיפה של היהודים היא גזעית ולא דתית (בגלל הנצרות והאיסלם). השם בתעודות היה קלצ'ב, כנראה קראי שנפטר. היהודים ידעו לזייף תעודות. אבי שכנע עם התעודות את השומר, ויצאנו מהשער של הגטו.

שם המשפחה השתנה ושם אבא השתנה.

ישנו לילה אצל עוזרת לא יהודיה של המשפחה של אמא. היא לא הסכימה שהייה יותר ארוכה בגלל הסכנה שבסיוע ליהודים. אבי שיכנע מוביל תחמושת גרמנית לחזית המזרחית להחביא אותנו בדרכו. בילינו לילה על הפגזים מתחת לברזנטים והובלנו לבלארוס. שם המוביל הוריד אותנו בגלל שבהמשך הדרך, ביקורות של הצבא הגרמני.

ירדנו בכפר קונסטנטינובו שנמצא בין וילנה למינסק.

האיכרים בכפר נוצרים דתיים מאוד. היה שם כומר וכנסייה. האיכרים נשמעו לכומר. אבי דיבר איתו, וקיבלנו את חסות הכומר, הוא עזר לנו להעביר את הלילה אצל משפחה של איכרים. אחר כך הוא עזר לנו בכך ששכנע אלמנה עם חדר ללא שימוש. בכפר הזה היינו ארבע שנים. אבא שלי מצא עבודה כמנהל אחזקת הכביש שהיה חשוב לגרמנים. רכשנו פרה ותרנגולת. אמי סרגה עבור האיכרים שלא ידעו, ובתמורה קיבלנו לחם וחמאה, כך שלא היינו רעבים. שם היינו אני ואחי משחקים עם הילדים הבלארוסים. אני זוכר שבתחילת הנסיגה הגרמנית, הם היו משאירים מאחורה תחמושת. היינו משחקים עם זה ומדליקים את זה. זה היה איזור של אגמים וביצות. אני זוכר שהייתי חוזר הביתה עם בוץ ושהיו שם עלוקות. בנסיגה של הגרמנים היינו מתחבאים בשדות החיטה הגבוהים, ראינו את הטנקים של הגרמנים נוסעים עם הקנה שמוט אחורה, ואחריהם היו מגיעים הטנקים של הרוסים עם הקנה למטה.

את הבלארוסית קלטתי מהר כיוון שהשפה דומה לפולנית שדברתי ורוסית שידעתי לדבר, כך שלא היו בעיות בתקשורת.

אחרי הנסיגה אבא מצא דרך לנסוע לוילנה. הוא נסע לשם במטרה להכנת רקע להיקלטות שם.

אחרי כמה חודשים הוא חזר לכפר, כדי לקחת אותנו. נסענו על משאית תחמושת חזרה לוילנה. עוד היה שם ריח מהפגזות, גם גוויות פה ושם. אני ואחי הלכנו קצת לבית ספר בורשה. היינו שם כמה חודשים וכשורשה שוחררה המשכנו לשם. לא יכולנו לחזור כיוון שבביתנו הקודם התגוררו אנשים. גרנו כמה בתים ליד. השלטון הקומוניסטי התחיל להשתלט על פולין.

באותה העת ההגנה הבריחה יהודים מפולין לברלין. זוהי הייתה הזדמנות בשבילנו, ועברנו לגור ברובע הבריטי בברלין. הגענו על משאית נשק. אני זוכר שהנסיעה הייתה מאוד לא סימפטתית, היו עליי דברים וישבו עליי.

התגוררנו בפנסיון והיו לנו כמה חדרים. משם עברנו לגור בדירה. למדנו אני ואחי בבית ספר לאזרחים זרים. וקיבלנו דרכונים פולניים. בברלין הייתי שנה בבית ספר בין לאומי. לפני המלחמה הקרה גרנו באזור הבריטי שם היה בית ספר.

חלק מהזמן היו לי חברים פולנים. הבן של השגריר הפולני היה חבר שלי. בתקופה הזו היו מאוד נחושים הפולנים למצוא נאצים שפעלו ופשעו נגדם. כנראה שהם תפסו מישהו שהגרמנים רצו לשחרר. מהמקום שהיינו לומדים היה מגיע האוטו של השגריר ואוסף אותנו. איזשהו יום אנחנו יצאנו, במקום האוטו של השגריר הגיעה מרצדס, מתוכה יצאו שני גרמנים עם מעילים וכובע, אחד מהם תפס את חברי ואחד אותי, הם לא ידעו להבחין בינינו. אני הצלחתי להשתחרר והלכתי לצלצל בבית ספר אז הם עזבו את הבן של השגריר וברחו.

בבית ספר הרגשתי את האנטישמיות. התעמולות עדיין היו שרים את השירים מהתקופה ההיא. כשהתחילה המלחמה הקרה בגלל שהייתי פולני, זרקו אותי.

נשארנו בברלין 6 שנים. ב- 1952 עלינו לארץ.

ההורים התלבטו לאן לנסוע אבל אחי כבר היה מבוגר אז נסע ללמוד בארץ. לבסוף נסענו גם אנחנו ארצה לתל אביב.

בארץ ההתאקלמות שלי הייתה טובה. למדתי בבית ספר, והלכתי לים. דיברתי עם ההורים בפולנית אחר כך עברנו לעברית. בבית היינו מדברים, על בני משפחה ועל קרובים, שמענו סיפורים ומצאנו בני משפחה שאבד איתם הקשר, וממשפחה שהייתה איתנו ביחד בגטו.

כשחזרנו ארצה הייתה תחושה שבישראל מסתכלים על הניצולים כמסכנים. השואה זה היה דבר שלא מדברים עליו. הבושה מהשואה עדיין לא התמוגגה לגמרי. זה טוב שהיו אלה שדאגו לזה כמו יד ושם.

אני חושב שעדיין לא מדברים מספיק. אני חושב שצריך להעמיק בלימוד השואה בארץ. אני חושב שזה חשוב מבחינה היסטורית וגם מבחינת העתיד שלנו.

אולי זה יעשה קצת יותר שלום בינינו.

הזוית האישית

עמוס: סבא שלי הוא דמות להערצה הוא עלה לארץ בגיל צעיר והתאקלם ממדינה זרה. הוא הקים משפחה ותמיד היה עבורי אדם שאפשר לסמוך עליו. הוא סבא אוהב ודואג ואני מעריך אותו על כך מאוד. מעבר להיותו סבא חביב, אני מעריך אותו כבן אדם, הוא אדם טוב לב חכם ואדיב ובעל אופי ראוי להערצה. שמעתי על התכנית לתיעוד הזו של הקשר הרב דורי וחשבתי על סיפורו. רציתי בקיאות בסיפור של הצד הזה שבמשפחתי ולהתעמק בחייו של סבא שלי.