מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי דרזי, נולדתי במרוקו בשנת 1943 בעיר שנקראת סלא, זו עיר נמל לא רחוק מרבאט. לאבי קראו חיים והוא עבד כחייט במרוקו, ולאימא קראו מרים, היא טיפלה בי ובאחים שלי. שם המשפחה שלנו היה אבקסיס.

יש לי שבעה אחים ואחיות, שניים גדולים ממני וחמישה קטנים ממני. החיים במרוקו לא היו קלים למשפחות יהודיות, והמשפחה שלנו לא הייתה עשירה, אבל אני זוכרת שסך הכל הייתה לי ילדות עם זכרונות טובים. אחי ז'אקי היה נחשב למחונן מאוד, הוא לא היה צריך להקשיב בכיתה כי הוא כבר ידע הכל. הוא לא היה עושה שיעורים, אבל בכל את זאת קיבל ציונים מעולים, ואילו אני הייתי צריכה להתאמץ ולעשות שיעורים ולהקשיב כדי לקבל ציון טוב מאוד. הוא קפץ כיתה ואז אנחנו היינו בכיתות מקבילות, כי הוא ידע הכל, אני לא יודעת איך אבל הוא היה באמת מחונן.

בבית חגגנו חגים, לחגים היה המון משמעות אצלנו, כי החברה היהודית שמרה על עצמה, וההורים ניצלו את החגים ללמד את הילדים על היהדות ועל העם שלנו, כי לשמור על המסורת היה מאוד חשוב.

בגיל 12 אני זוכרת שחזרתי מבית ספר ואז אימא שלי שאלה אותי: "את רוצה לעלות לארץ ישראל?", השבתי לה: "לאן?" לא הבנתי למה היא התכוונה, זה אפילו לא היה בתודעה שלי. אימא שאלה אם אני רוצה לעלות לישראל ואני לא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת, ואז באו סוכנים שהגיעו מהארץ, שעברו בבתים היהודיים לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לארץ. זאת הייתה אז תקופה של בניית הארץ, בשנות ה- 50.

עליתי לארץ ב-1 לינואר 1957. הסוכנים היו הולכים וחוזרים וממש מגיעים לבתים של יהודי מרוקו ומשכנעים אותם לשלוח את ילדיהם לארץ. אנחנו היינו אז שבעה ילדים בבית, ואימא שלי הייתה הדמות הדומיננטית בבית.

הוריי ביום נישואיהם

הסוכנים היו צריכים לשכנע את אימא שלי לשלוח אותי ואת אחיי לארץ, ובסוף הצליחו לשכנע אותה. הסוכנים הסבירו להורים שלי שהם יעלו לישראל אחרי שהילדים כבר יעלו, ולכן אני הייתי צריכה להסכים לעלות לישראל. אימא שלי ישבה ודיברה איתי ושאלה אותי איך ארגיש, היא הסבירה לי שאנחנו יהודים וצריכים לגור בארץ. אני הייתי ילדה קטנה, אז, בתמימותי, חשבתי שזה יהיה כמו טיול כזה.

אני ואחי ז'אקי החלטנו שניסע ואמי הבהירה לנו שאנחנו נהיה לבד. היא חזרה על זה הרבה פעמים כדי שנבין שאנחנו נהיה לבד – בלעדיה ובלי שאר המשפחה שלנו. אז הגיעו הסוכנים ודיברו איתנו, ואחרי זה היה תאריך שנקבע בו יקחו אותנו. ארזנו מזוודה והיו צריכים לקחת אותנו למחנה מעבר במרוקו.

במחנה הזה היו הרבה ילדים יהודים, היו ילדים מכל מיני ערים במדינה שדיברו צרפתית או מרוקאית. במחנה היה בית ספר שהיה ממומן על ידי קבוצת אנשים, ורק יהודים למדו בו, אז אנחנו כולנו למדנו בו. חילקו אותנו לקבוצות גילאים והיו מדריכים, שם התחלנו ללמוד לדבר עברית. היינו שם בערך חודש וחצי, המדריכים היו דואגים שנכתוב מכתבים למשפחה ורוב היום היו מלמדים אותנו לקרוא ולכתוב בעברית. אחרי תקופה די ארוכה אימא שלי באה פעם או פעמיים לבקר אותנו, כי זה היה נורא רחוק.

באותו זמן היה לנו תאריך בו שהיינו אמורים להפליג לארץ. להפלגה שום דבר לא היה מאושר, כלומר לא מאושר על ידי ממשלת מרוקו – היינו צריכים לעשות כאילו אנחנו נוסעים לנופש ואז עלינו על אונייה, והיינו צריכים להסתתר בבטן האונייה כדי שלא יראו שיש שם ילדים. הקאנו והרגשנו לא טוב, כי זה היה בבטן האונייה ולא באוויר הצח ולא היינו לפני כן על אונייה אף פעם.

אחרי זמן שנראה לי מאוד ארוך, הגענו לצרפת לאזור שאני לא יודעת את שמו. בדיוק התחיל החורף והיו שם שלגים. אני זוכרת שהיה לי קר מאוד והיינו מחולקים לכיתות. כל כיתה למדה וחילקו לנו ספרים, והיו ארוחות מסודרות. היינו ממש כמו בצבא, בבוקר הייתה השכמה בשש, עשינו קצת התעמלות, אחר כך הלכנו לארוחת בוקר והיה ממש סדר ומשמעת.

כולם קיבלו מכתבים מהמשפחות, אבל אנחנו לא קיבלנו שום דבר, שלחנו הרבה מכתבים ולא קיבלנו תשובות, דאגנו מאוד. היינו בצרפת עד דצמבר, בגלל שבארץ הייתה מלחמת סיני ולא רצו להעלות ילדים ישר אל המלחמה, אז חיכו עד סיום מלחמת סיני ורק אז עלינו לארץ.

כמו שאמרתי, לא קיבלנו מכתבים, אבל בסוף קיבלנו מכתב מדוד שלי שגר בצרפת, שבו הוא הסביר לנו שאימא שלי לא יכלה לסבול להיות רחוקה מאיתנו, ומיד אחרי שיצאנו ממרוקו, היא, אבא שלי וכל האחים הקטנים היו במרכז קליטה בצרפת. הגענו לארץ, וההורים ושאר המשפחה גם הגיעו לארץ בהפרש של כמה ימים, והושיבו את משפחתי בקריית מלאכי. אני ואחי לא ידענו שהם שם, ואותנו הושיבו בקיבוץ ליד חיפה, ריכזו את כל הילדים, חילקו אותנו לכיתות (אותנו הכניסו לכיתה ו') ושם התחלנו ללמוד.

אני זוכרת שהייתי יושבת בכיתה ואחי יצחק (ז'אקי), היה בכיתה נפרדת כי הפרידו אותנו לבנים בנפרד ובנות בנפרד. בית הספר היה בית ספר דתי, וככה למדתי עברית במשך שנה שלמה. אני זוכרת שלקראת סוף כיתה ו' כבר ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית, אחת הבנות בכיתה לימדה אותנו ועזרה לנו מאוד כי היא הייתה מאוד חכמה. משם קפצתי כיתות כי הייתי מאוד טובה גם במתמטיקה וגם באנגלית.

בערך אחרי שנה קיבלנו גלויה מאימא שלי. בגלויה היה כתוב שכל המשפחה הגיעה לישראל, והיא רשמה את כתובתם בקריית מלאכי. בקיבוץ היה מדריך אחד שאמר לנו שהוא נוסע לכיוון קריית מלאכי, והציע לקחת אותנו איתו כדי לבקר את המשפחה. נסענו מהקיבוץ ליד חיפה עד קריית מלאכי וכשהגענו למקום המדריך לא עזב אותנו לשניה עד שהגענו להורים. נכנסנו לבית אבל ההורים שלי לא היו, הייתה רק אחותי הקטנה ברוריה, וכשראתה אותנו היא קפצה מהתרגשות. התחבקנו והחלפנו סיפורים. המדריך הלך וחזר לאסוף אותנו במוצ"ש.

מאלבום התמונות

אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר, עברתי לבית ספר לאחיות – זה יהיה בעתיד המקצוע שלי, למדתי שלוש שנים, עשיתי הרבה קורסים ועבדתי בתחום מעל לארבעים שנה. התחלתי בבית החולים שערי צדק וסיימתי בבית החולים שערי צדק.

במהלך השנים פגשתי את סעיד, והתחתנו באושר. קנינו דירה בירושלים, לא רחוק מבית החולים בו עבדתי, וילדנו ארבעה ילדים מהממים, בן בכור ושלוש בנות. היום, אני וסעיד שנינו בפרישה, ויש לנו שמונה נכדים מקסימים וחכמים.

הזוית האישית

סבתא ציפי: החוויה שלי בלשבת איתך ולספר לך את הסיפור שלי היא חוויה טובה, כי פתאום אני נזכרת בדברים שאני לא חושבת עליהם בדרך כלל, וכשאני מספרת לך אז זה נוסטלגי ומחזיר אותי אחורה בזמן. אני מתגעגעת לתקופת הילדות קצת.

נגה הנכדה המתעדת: למדתי מלא דברים שלא ידעתי על סבתא שלי, והיה לי ממש מעניין לשמוע את הסיפור ולדעת את כל זה. לא יוצא לי לשבת עם סבתא שלי לבד כמעט אף פעם, כי תמיד יש עוד אנשים איתנו, והיה לי מאוד נחמד לבלות איתה רק שתינו. אחרי ששמעתי את כל הסיפור של סבתא, פתאום הבנתי שסבתא עזבה את משפחתה ועלתה רק עם אחיה לארץ שהיא לא הכירה, ולא דיברה טוב את השפה, והיא הייתה בגיל שלי עכשיו. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעשות את זה.