מאגר סיפורי מורשת

אנו התלמידים: שיינא אביטן ואודל דרור, הלומדים בבית הספר: 'התומר', נס ציונה. מתעדים את סיפורה של: לילי ברי

לילי מספרת על ילדותה

נולדתי בשנת 1940 בעיר דמשק בסוריה.

בשנת 1948 כשהייתי בת שמונה פרצה מלחמה. אבי שילם כסף למישהו ערבי כדי שיעזור לנו לברוח, אמי התחפשה לערבייה כדי שיחשבו שאנחנו ערבים וברחנו ללבנון. אבי היה סוחר ובגלל שסגרו את הגבול בין סוריה ללבנון הוא לא יכל לחזור לסוריה.

גרנו בלבנון במשך 11 שנים, אבי עבד כצבעי בדים. גרנו בשכונה ערבית כי היא הייתה ממוקמת ליד הים ואבי היה זקוק למים כדי לשטוף את הבדים בעבודתו.

אני למדתי בבית הספר שבו למדו בנוסף גם תלמוד תורה.

לילי וחברה הולכות ברחובות ביירות

בשנת 1959 כשהייתי בת 19 פרצה מלחמה בין הנוצרים לערבים. באותה עת הגיעו אנשים מהסוכנות בארץ ישראל ושלחו אותי, את אחותי ואת אחי (ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים) עם עוד משפחה לטורקיה דרך הים בסירה כדי לברוח מהמלחמה. אבי ואמי נשארו בלבנון כי לא יכלו לקחת את כולנו ביחד.

היינו שבועיים בטורקיה עם אותה משפחה ועם הסוכנות היהודית שדאגה לנו. לאחר שבועיים הטיסו אותנו לארץ ישראל למעברה בבאר שבע. הגענו בלילה ולא ראינו כלום ובבוקר ראינו רק חולות. למשפחה שהייתה איתנו הייתה ילדה שגרה ביפו והייתה להם את הכתובת שלה. הצעתי לאחותי לנסוע לשם, מכיוון שבמקום שהיינו לא היה כל כך נעים. היא הסכימה. בזמן שאחי נשאר במעברה כדי לשמור על הדברים שלנו (מזוודות וכו'), נסענו באוטובוס ליפו.

לילי עם חברים בטורקיה לפני העלייה לארץ

נכנסו לאותו בית של הבת של המשפחה והיא שאלה אותנו מי אנחנו, אמרנו לה את שם המשפחה שלנו – קמכז'י. מהר מאוד התברר לנו שהיא הכירה את אימא שלי מסוריה, הן היו חברות. היא שאלה אם אנחנו רוצים לראות את הדודה שלנו, אמרנו לה שנשמח מאוד והיא לקחה אותנו לביתה שנמצא בתל אביב, בתחילת שכונת התקווה. הדודה (אחות של אבא) לא הכירה אותנו כי היינו קטנים כשהיא עזבה אבל לפי השמות היא ידעה מי אנחנו.

היה לנו עוד אח (הבכור) שברח עם עליית הנוער ואנחנו לא קיבלנו ממנו שום מכתב, לא יודעים עליו אם הוא חי או מת. הדודה שאלה אם אנחנו רוצים לראות אותו, אמרנו לה שכן והיא לקחה אותנו למקום העבודה שלו במחרטה בתל אביב באותו רחוב ליד הבית של הדודה. יש לי עוד שתי דודות, אחיות של אבא שגרות בסלמה בתל אביב.

אחותי חזרה לבאר שבע כדי להביא את אחי שנשאר שם ואת החפצים שלנו והתגוררנו אצל הדודה בסלמה בתל אביב. היינו אצלה חודש ולאחר מכן עברנו לבית מוזנח ודל בשכונת התקווה, הבית היה של הבן של הדודה הראשונה שראינו בתל אביב.

התחלנו לעבוד, אני עבדתי כתופרת שזה המקצוע שלי עד היום. אחותי הלכה ללמוד אופנה והיא מעצבת ויודעת לעשות הרבה דברים. אחי הלך לקיבוץ סידרו לו מקום דרך עליית הנוער, שם הוא למד עברית ואח"כ נשאר בקיבוץ עד שנפטר במלחמת ששת הימים.

אבי נשאר בלבנון כדי למכור את הבית ואח"כ התכוון לעלות לארץ. אחרי כמה חודשים קיבלנו הודעה שהוא נפטר ועד היום אנחנו לא יודעים למה.

אמי ברחה עם שאר האחים שלי (היינו 8 ילדים) לארץ וכולנו גרנו יחד בבית קטן, חדר ופינת אוכל והסתדרנו.

בגיל 19 הכרתי את בעלי. למדתי עברית באמצעות עיתון שרכשתי "שער למתחיל". גרנו בשכונת התקווה, אח"כ בשנת 1965 עברנו לחולון ושם נולדו לנו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת.

לילי ביום חתונתה  

בעלי היה נכה צה"ל, הוא נפטר לאחר 23 שנות נישואין. גידלתי את הילדים לבד.

לפני שנתיים וחצי הבת שלי ביקשה ממני לבוא לגור לידה בנס ציונה. אמרתי לה שטוב לי בחולון והיא בכל זאת התעקשה ורצתה שאהיה יותר קרוב אליה. השכרתי את הבית שלי בחולון ושכרתי בית בנס ציונה, מאז אני פה כבר שלוש שנים בערך. חולון חסרה לי.

משמעות השם שלי

קוראים לי לילי על שם סבתא שלי, אימא של אימא. אימא שלי לא מכירה את אימא שלה, אמרו לה שלאימא שלה קוראים לילי וככה קיבלתי את השם שלי.

קישור לסרטון בו לילי מספרת על משמעות שמה

תמונת מזכרת של לילי וחבריה בנמל ביירות קרוב לביתה של לילי

הזוית האישית

שיינא: הסיפור של לילי היה מרתק וכיף היה לבוא לבית הקשיש.

לילי: נהנתי מאוד לדבר עם הבנות שיינא ואודל ולספר לה על ילדותי בסוריה, המעבר ללבנון ובהמשך לטורקיה ולבסוף העלייה לארץ ישראל.