מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשם אידה על שם שחקנית קולנוע אידה לופינו והיום שמי עדנה להב. אני סבתא של תמר להב.

בית ילדותי

נולדתי בעיראק בעיר הבירה שנקראת "בגדד". בשנת 1946, גרנו בבית סבא וסבתא שלי עם אמי ואבי. הבית היה בית גדול בן שמונה חדרים. בביתי היו שלוש נשים כובסת, מבשלת ומטפלת. מסביב לבית הייתה גינה גדולה מטופחת שבה יכולתי לשחק.

אני יושבת עם כפכפים שבערבית נראו קבקב

סבתא שלי קנתה בדים בשוק, הביאו תופרת הביתה שתפרה לאנשים בגדים לפי מידתם. האוכל היה אוכל עיראקי מסורתי, קובה אדומה, סמבוסק, טבית שהוא החמין העיראקי.

גרנו בשכונה יהודית שבה היה בית כנסת, ושם בית הכנסת היה "מסעודה שם טוב". היהודים נפגשו בעיקר בבתי המשפחה, בחתונות, בריתות ומסיבות אירוסים. המצרכים נקנו בשוק ששמו היה שוק התרנגולות (חאן הג'יג'), כמו כן לסבי הייתה חנות לבובות, באותו שוק שחלק גדול מהן הגיעו אלי למשחק.

אני בזרעותיו של סבי על יד ביתם

כשעלינו ארצה גרנו בקיבוץ כפר גלעדי המשחקים היו: כדור, קוביות הרכבה, משחקי חשיבה למשל דומינו ודפי ציור, וכמו כן לימדו את הילדים לאפות עוגה ודברי מאפה אחרים… בשעות הפנאי שלנו טיפסנו על עצים, שיחקנו בכדורגל, חמש אבנים, קלאס, לא הייתה לנו תילבושת אחידה.

המקצועות האהובים עלי היו דיקדוק לשון, תנ"ך, היסטוריה וספרות. היה בבית הספר חדר אוכל, האוכל היה מזין ואחיד לכולם. אהבתי את רוב המאכלים חוץ מדגים. לא היו לנו ממתקים, בראש השנה קיבלנו חצי חבילת שוקולד.

היו לנו הרבה טיולים בארץ, הרבה מסיבות בעיקר בחגים, ובימי שישי הדלקת נרות ושירי שבת. אני מאוד אהבתי לשיר ושרתי במקהלת הקיבוץ. תנועת הנוער הייתה הנוער העובד והלומד. המוזיקה בעיקרה הייתה מוזיקה רוסית שהסבו אותה למילים עבריות. בשלב מסוים התחלנו להקשיב ברדיו לשירים מארצות הברית ומבריטניה. אהבנו להקשיב לאלביס, קליף ריצ'ארד, וכמו כן מוזיקת שנות השישים. נהגנו לרקוד גם ריקודי עם, וגם ריקודים שנקראו ריקודים סלונים סמבה, ואלס, צ'הצ'ה, רוק וטוויסט. האמצעים ואופני הבידור היו, הקשבה למוזיקה קלאסית, להקות צבאיות, סרטים שהוקרנו על מסך גדול, שבהם התרגום היה לצדי הסרט, והמצחיק היה שלא תמיד זה תאם למה שהשחנים דיברו.

בקיבוץ בו גרתי, אמצאי התקשורת היחידי היה טלפון במזכירות, שהיה צריך להזמין תור כדי להשתמש בו. במקום שאני גרתי, הילדים למדו חצי יום, ובמחצית השנייה עבדו בחקלאות, בלולים וגם למדו על גידולי השדה. למשל הכותנה והאפשרות להכין ממנה בגדים.

בשנות ה -20 בחיי הלכנו לבתי קולנוע להצגות בהבימה. לחופי הים ולבריכה. לא היה לנו טלפון, יכלו להתקשר אילנו רק כשהיינו בעבודה. את בן זוגי מאיר, הכירה לי חברה שעבדה איתי באותו משרד. הכרתי אותו שנתיים, לפני שהתחלנו להיות חברים. כעבור שנה נשאנו ועברנו לגור בחיפה.

מאיר התקבל לטכניון, ומאז גרנו בחיפה 56 שנים. מעולם לא הצטערתי שנשארתי לגור בחיפה, אני אוהבת את העיר הזאת וחושבת שזאת העיר היפה בישראל. הקשרים החברתיים שלי ושל מאיר היו עם אנשים שגרו בחיפה, ואימצו לחברתם.

מכיוון שלא עבדתי אחרי שילדי אורי ושרון נולדו, אהבתי להיות אימא לאסוף אותם מהגן, לבשל להם ארוחת צהריים, ולצפות בתוכניות הטלוויזיה שהיו משדרים אז… החבובות, רחוב שומשום, ברבא אבא והמומינים. להקריא להם ספר לפני השינה האריה שאהב תות, שמוליק קיפוד ודירה להשכיר. מאיר היה יותר מעורב בעזרה להכנת שיעורים. בימי שבתות נהגנו לצאת לחיק הטבע לפיקניקים, הכנו אוכל ושתייה מראש וחלקנו את האוכל עם כל החברים.

שני בני נישאו ונולדו לי 5 נכדים 4 בנים ובת 1 עומר, איתי ותמר. וג'וני (יהונתן מאיר להב) ורם. אורי בני מהנדס מכונות ושרון מהנדס תוכנה. אורי ומשפחתו גרים בחיפה ושרון ומשפחתו גרים בקיבוץ כפר גליקסון.

מהאלבום המשפחתי

העלייה לארץ

הסיבה לעלייתנו ארצה הייתה "הפרהוד" הפרעות ביהודים. אבי וסבי חשבו שהעתיד שלנו בפלסטינה. עלינו לארץ בשנת 1948, ערב מלחמת השיחרור. מכיוון שהעלייה הייתה בלתי לגלית (לא חוקית), הגענו במכוניות דרך גבול ירדן. שיחדנו את השומרים בדינרים (זהב), והצגנו להם תעודות שבאנו כדי לרפא אנשים שחלו ונזקקו לטיפול רפואי. עברנו את הגבול בגשר בנות יעקוב, המשכנו לנסוע עד חיפה. למחרת קיבלה אותנו משפחתנו שהתגוררה ברמת גן. גרתי בוילה ברמת גן שהייתה שייכת למשפחתנו עם עוד בני משפחה שעלו לארץ בגנבה לפנינו.

בזמן הכרזת המדינה, עדיין גרנו ברמת גן, הייתי בת שנתיים. משם עברנו לגור בקיבוץ כפר גלעדי בגליל, כי אבי קיבל משרה של מורה לאנגלית. שם גם נולד אחי רוני.

אחי רוני בבית התינוקות בכפר גלעדי

הזוית האישית

תמר: נהנתי מאוד לעבוד עם סבתא שלי ביחד על סיפור חייה, הרבה פרטים שלא היו ידועים לי וללמוד דברים חדשים על עברה.