מאגר סיפורי מורשת

שמי תהל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומתעדת את סיפורה של סבתי דניאלה. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה ומנציחות אותו במאגר המורשת.

החיים במרוקו

סבתא דניאלה גדלה בעיר מקנס שבמרוקו עם אביה, אמה וחמישה ילדים. כולם נולדו במרוקו. שם המשפחה שלה היה תולדנו. ככל הנראה במקור הם היו ממגורשי ספרד והם הגיעו למרוקו. היו תקופות טובות במרוקו והיו תקופות לא הכי טובות ליהודים. היהודים במרוקו חיו במקום קצת כמו גטאות שנקראו "מלח". היהודים התרכזו בלחיות יחד כי הם רצו שיהיה להם בית כנסת. הם חיו חיי קהילה ומסביב היו מלא ערבים מרוקאים. המשפחה של סבתא הייתה למדי תורה, זה היה בית של תורה. רבנים יהודים ידעו שהחלום שלהם היה לעלות לארץ ישראל.

ההכנות לעלייה

אסור היה להגיד שאנשים יוצאים ממרוקו, אז אבא של סבתא כנראה אירגן את כל העזיבה שלהם בשקט. הם לא ארזו, הם אמרו שהם כנראה יסעו לצרפת כי לצרפת היה מותר לנסוע. הם טסו לצרפת ואבא שלה סגר את כל העסקים שלו, והם כאילו ברחו, כי היה אסור לעלות לישראל. הם עזבו בית עשיר מאוד. היה להם בית גדול ומכונית, מה שלא היה רגיל להיות שם, והייתה להם עוזרת שנקראה פטמה 24 שעות. הילדים לא ידעו שהם עולים כי היה אסור לגלות להם כדי שלא יגלו. רק כשהם הגיעו לצרפת הם גילו שהם עולים לארץ ישראל.

העלייה לארץ

הם חיכו בעיר ניס כמה שבועות ואז עלו באונייה לארץ. הכול היה החלום של היהודים לעלות לארץ. הם עלו רק מטעמי ציונות, במיוחד היהודים המרוקאים שלמדו תורה וידעו שהמקום של יהודי הוא בארץ ישראל. הם עלו בשנת 1961, סבתא הייתה בת 6, היא הייתה לקראת כיתה א’.

ההתמקמות בארץ

ברגע שהגיעו לארץ, ירדו מהאנייה בנמל חיפה. לא היו בתים ולא היו מקומות, אז לקחו אותם למעברות. המעברות היו כמו צריפים. המעברות היו מקום זמני שגרו בו, אפילו לא היו כבישים. בתוך הצריפים היו מיטות ברזל, מיטות סכנות כנראה ומזרונים שהיו מקש ושמיכות אפורות קודרות. אמא שלה בישלה על פרימוס. הם היו שם כמה חודשים, ואז אחרי המעברות עברו לקריית בנימין. הם עברו לאזור חיפה ואז מכרו להם בית בקריית ים. בקריית ים סבתא נכנסה לכיתה א’.

הזוית האישית

סבתא דניאלה: מי יתן שתמיד יהיה לך חשוב הקשר עם המשפחה, אל הזהות שלך ואל השורשים שלך.