מאגר סיפורי מורשת

שמי חביב קצב. סיפורי מתחיל לפני 72 שנים, כשנולדתי בעיר חלב שבסוריה כבן שני להורים שאהבו אותנו מאוד. גדלתי יחד עם ארבעה אחים ואחיות- עזרא, אני – חביב, בהייה, מזל וויקטור. לאבי קראו מואיז (משה) ולאמי קראו אמילי. אבי עסק במסחר בבגדים ואמי הייתה עקרת בית.

אימא שלי, אמילי ז"ל, ושלושת האחים שלי, עזרא האמצעי אני חביב ובהייה

קראו לי חביב על שם סבי. למדתי בתלמוד תורה שבו למדו מקצועות קודש ומקצועות כלליים. הצטיינתי בלימודי, הייתי הראשון בכל המקצועות כולל התורה, נביאים וכל יום קיבלתי תעודת הצטיינות.

ההורים שלי גידלו אותנו באהבה אבל עם משמעת וחינוך לערכים. חינכו אותנו על אהבת הזולת, הצלחה בלימודים, היגיינה, חברות עם האחים והאחיות. בבית התגוררה סבתא בהייה (אימא של אבא), בפועל היא ניהלה את משק הבית והכל התנהל לפי בקשתה. אהבתי אותה מאוד וכל הזמן העדפתי לישון במיטה נפרדת בחדרה. סבתי הדריכה אותי להתנהגות חיובית, לסבלנות ולסיוע לזולת. היא התעניינה בלימודים שלי בשוטף והעניקה לי גיבוי. גדלנו בבית של שבעה חדרים, היה לנו סלון ענק שכל הזמן שיחקנו בו כדורגל ולצערי שברנו חלונות. לאחר היסודי המשכנו ללמוד ללא מסגרת ממשלתית בחטיבה ותיכון בקהילה היהודית, כי לא הסכמנו ללמוד בבית ספר מוסלמי. בנוסף ללימודי הקודש ולימודים כלליים למדנו צרפתית וגמרא. החל מגיל צעיר קמתי כל יום בבוקר לתפילה בבית הכנסת וכן מנחה וערבית, רוב הזמן ישבתי בתפילה ליד סבא חביב ובמיוחד בשבתות. אהבתי מאוד את סבא חביב ואת סבתא מזל והמון פעמים בשבתות הייתי מעדיף לאכול אצלם.

אני חביב, אבי מואיז (משה) יחד עם אחי ויקטור, אחריו אחי עזרא, מולו אחותי מזל, סבתא שלי בהייה ז"ל, לידה אמי אמילי ז"ל, ולצדה אחותי בהייה

אהבתי מאוד את השפה הצרפתית וכבר בחטיבת הביניים נתתי שיעורים פרטיים בצרפתית לחברים שלי באותה כיתה תמורת תשלום. בבחינות רובם העתיקו ממני וקיבלו גם ציונים טובים בזכותי .

הייתה לי ילדות מאוד יפה. שילבתי בנוסף ללימודים הרבה קריאה של ספרים כולל ספרים של הספרות צרפתית. קיבלתי הרבה אהבה מהסביבה, הייתי מוקף בחברים ובני משפחה שהרעיפו עלי אהבה. נהגנו בתור ילדים לשחק בכדור (מחניים), בכדור קטן (טניס), והיו לנו המון משחקים מכל הסוגים, אבל לא היו לנו משחקי קופסא כגון פאזלים וכדומה.

השיר שהיה אהוב עלי הוא "עוזריני אל חי", שחובר על ידי הרב רפאל ענתבי, מרבני ארם צובא, היו שרים אותו בעיקר בימים הנוראים. הקשבנו להרבה שירים של הזמרת אום כולתום, הזמר עבד  אלוהאב, שירים צרפתיים ועוד. בעיקרון לא נהגנו לשיר שירי שבת על שולחן השבת, היינו שרים שירי שבת וחגים בבית הכנסת. הקהילה היהודית הייתה מלוכדת מאוד, קהילה קטנה שרובם ככולם התאספו בבתי הכנסת. בבית הכנסת קיבלנו את כל הידיעות על כל חיי הקהילה ככלל וכפרט. בבית הכנסת נודע לנו מי הצליח לברוח.

בילדותי היו מספר דמויות משמעותיות בעבורי שהשפיעו על חיי. ביניהם היה רב הקהילה בחלב, הרב יום טוב ידיד הלוי זצ"ל, שלמדתי אצלו גמרא כולל פירוש רש"י והתוספות. הוא הטמיע בי את אהבת התורה והגמרא ובזכותו אני מנהל אורח חיים דתיים. דמות נוספת היא דמותו של סבא שלי, סבא חביב, שנקראתי על שמו. הוא היה דמות מוכרת, אהובה, שניהל אורח חיים דתי ורוב בני הקהילה היו מתייעצים אתו.

החיים בחלב כיהודים לא היו קלים, בגלל שהמוסלמים רדפו אחרינו. השלטונות התנכלו לנו ולא פעם שהיו שוברים לי את המשקפיים בגלל היותי יהודי.

בצעירותי

גדלנו על אהבת עם ישראל וארץ ישראל ומאוד התעניינו במה שקורה בארץ, כאשר כל הזמן חלמנו להגיע לארץ ישראל, אבל לצערנו השלטונות הסורים אסרו עלינו לעזוב את סוריה והיינו כבני ערובה שם. התעניינתי בצורת החיים בישראל ובמאבק המלחמתי בין ישראל למדינות ערב והייתי מרצה לחברים שלי את כל מה שלמדתי על ישראל. מצעירותי חלמתי יום ולילה להגיע לארץ ישראל. חלומי זה הביא אותי לתכנן בריחה מסוריה. הדרך היחידה שהייתה ריאלית להגעה לישראל הייתה דרך הבריחה מסוריה.

הבחירה בבריחה אינה בחירה קלה כלל וכלל ומשמעותה התנתקות מההורים, מהמשפחה ומהקהילה, זאת בנוסף על הסכנה הטמונה בבריחה. ידוע היה שמי שנתפס בבריחתו הוכנס לבתי הסוהר לתקופה ארוכה ללא משפט. על אף כל הסכנות, לא ראיתי את עצמי ממשיך לחיות בסוריה וללא הגשמת החלום להגיע לישראל .

לאחר מאמצים גדולים מאוד, הצלחתי למצוא ערבי שהבריח אותי תמורת סכום כסף נכבד. בגיל עשרים, באישון לילה בלי להיפרד מבני משפחתי וחבריי, ברחתי מסוריה ללבנון, שם הקהילה היהודית דאגה לי לאוכל וללינה במשך שבועיים, כך עד שחיל הים הישראלי הבריח אותנו מביירות לארץ ישראל. הגעתי לארץ ישראל ללא בגדים וללא מזוודה פרט לבגדים שהיו עליי ולמילון כיס צרפתי שהצלחתי להחביא בבגדיי, המזכרת היחידה מחיי בחלב. היה לי קשה שלא נפרדתי מהוריי, אבל לא רציתי לסכן אותם. חששתי שהשלטונות יאשימו אותם בידיעה וסיוע לבריחה שלי. כל החברים שלי ברחו גם הם מסוריה. חלקם הגיע לארץ וחלקם נסע לארצות הברית, פנמה ומקסיקו ואני נמצא בקשר עם רובם. אלה שאני נמצא איתם בקשר עוסקים במסחר, הקימו משפחות וחיים בארה"ב.

הגעתי לארץ בפברואר 1973, מחלב שבסוריה, כאמור בדרך לא דרך. ההגעה לארץ שינתה את חיי. עצם הגעתי לבד, ללא אמצעים, ללא ביגוד חייבה אותי להתחיל לנהל את חיי באופן עצמאי – לדאוג לפרנסתי, לרכוש חברים ולהתאקלם במדינה שבה לא נולדתי ולא גדלתי. הייתי בחור צעיר בן עשרים שמתחיל את חייו מאפס אבל עם שמחה גדולה בלב, שהצלחתי להגשים חלום ולהגיע לארץ ישראל, וגעגוע עצום למשפחה ולחברים שנשארו מאחור.

במפגש הקשר הרב דורי "סיפורו של חפץ" בחרתי להציג את מילון הכיס הצרפתי שהצלחתי להבריח אתי עם בריחתי

זכיתי להיפגש עם הוריי, אחי ויקטור ואחותי בהייה, לאחר עשרים שנה. פגשתי אותם בניו-יורק לאחר ששליט סוריה אסאד (האבא) הגיע להסכם עם נשיא ארה"ב בוש (האב) לשחרר את היהודים אל ארה"ב, והיא תקלוט אותם כפליטים. המפגש היה מאוד מרגש. נשארתי איתם כשבועיים, שוחחנו על כל מה שהיה לנו במשך השנים, היה זה מפגש לא קל, מלא רגש וגעגועים. עם שאר האחים נפגשתי בזמנים שונים. את עזרא פגשתי כחצי שנה לאחר שהגעתי למדינה, הוא ברח לפניי וירד לארה"ב לאחר שנפצע בתור חייל בארץ. אחותי מזל הגיעה לארץ בדרך מיוחדת לאחר 12 שנים. כיום אחותי מזל חיה בארץ, השאר בניו-יורק, בברוקלין, יחד עם יוצאי העדה החלבית.

בהגיעי ארצה התגוררתי במעונות הסטודנטים והתחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי חודשיים, התחלתי לעבוד בעיריית ירושלים במקביל ללימודים שלי. המגורים במעונות הסטודנטים בשילוב העבודה גרמו להתאקלמותי המהירה בחברה הישראלית. כבר במלחמת יום הכיפורים שפרצה באותה השנה בה עליתי ארצה, ניהלתי את החמ"ל האזרחי בעיריית ירושלים וברוך השם עשיתי זאת בהצלחה מרובה. שנה מיום הגעתי, הייתי מעורה באופן פעיל בחיים בארץ וקשה היה לזהות אותי כעולה חדש. בנוסף, מראשית דרכי בארץ אומצתי על ידי דודתי אדל, בעלה עזרא שומר וילדיו כבן למשפחתה. התארחתי אצלם בשוטף בשבתות ובחגים והם ליוו אותי בחיי היום-יום, דבר זה נתן לי מעטפת משפחתית אוהבת ומתעניינת והביא לי עידוד להשקעה והצלחה בחיי. אני מציין לשבח את הסיוע הכספי מהמדינה בראשית דרכי בארץ ובתקופת הלימודים ואת "האימוץ" של  דודתי אדל ומשפחתה. אין ספק שזה תרם לקליטתי המהירה והמוצלחת.

אני עם דודתי מרגו ז"ל בארץ, תקופה קצרה אחרי שהגעתי ארצה

בשנת 1976 התחלתי לעבוד במשרד הקליטה בקליטת עולים. בשנת 1977 התגייסתי לשנה לצה"ל, הייתי חובש קרבי בחיל האוויר. הגיוס שלי לצה"ל סגר לי את המעגל של הקליטה ובסיומו כמעט שכחתי היותי עולה. לאחר שחרורי חזרתי לעבודתי במשרד הקליטה. עבדתי במשרד במשך 46 שנים שבהן השקעתי את כל מרצי בקליטת העולים. הייתי בתפקידי ניהול ברוב המכריע של הזמן כולל תקופה של מעל ארבע שנים כמנכ"ל משרד הקליטה. בעבודתי במשרד, הייתי אחראי בין היתר על הדיור לעולים ודאגתי, ברוך השם, בהצלחה לפתרונות דיור למאות אלפי אנשים שהגיעו לארץ מארבע כנפות הארץ.

בתמונה העליונה: צילום המנכ"לים של משרדי הממשלה עם נשיא הכנסת ומנכ"ל הכנסת, בתמונה התחתונה: בבית הנשיא

צילום שלי כמנכ"ל משרד העלייה והקליטה בשדה התעופה, מקבלים עולים מאתיופיה שהגיעו לארץ בתקופת הקורונה

הקמת המשפחה הייתה בראש מעייני, זאת במקביל להמון שעות עבודה במשרד. תודה לאל, גם זה הגיע. במסגרת עבודתי במשרד הקליטה, קלטתי עולים שהגיעו מסוריה כבר בשדה התעופה. ביום 30.5.1980, יום שישי בצהריים, הגיעה קבוצה של כשלושים נפשות, בתוכן אשתי נעמי עם משפחתה. כבר במבט ראשון סימנתי את נעמי כאשתי, ליוויתי אותה אישית עד היציאה משדה התעופה.

במסגרת תפקידי ביקרתי את העולים בביתם הזמני במרכז הקליטה לצורך טיפול. בכל ביקור במרכז הקליטה, הקפדתי לבקר את המשפחה של נעמי עד שעברו לדירת הקבע ביפו- תל אביב. כל אותה התקופה, הרגשתי במבט מיוחד של נעמי אלי. היא יזמה איתי כל הזמן שיחות טלפוניות שבחלקן היו שיחות סרק שמתוכן הבנתי שגם היא מעוניינת בי. לאחר קבלת הדירה וגמר הטיפול במשפחה, הגיע הזמן מצדי ומצדה להכריז על חברות. תוך חודשיים הפכנו להיות מאורסים וקבענו תאריך חתונה מזורז. התחתנו בשנת 1982. נולדו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת: משה (אבא של נכדי אדיר חביב), אמילי ליטל (אימא של מאור) ואלון. כולם נשואים, יש לנו היום בלי עין הרע עשרה נכדים, כן ירבו אמן.

ביום חתונתנו, נעמי ואני – מאושרים

רעייתי נעמי ואני, חביב, בבית הכנסת ביום בר המצווה של הבן שלי משה בשנת 1999

ברוך השם, אנחנו חיים מאז באהבה, גידלנו משפחה לתפארת וככה בעזרת השם נמשיך עד 120.

משפחתנו

השילוב בין המשפחה לבין העבודה, שהייתי כל כך מחובר אליה, הביא לי אושר ושמחת חיים שברוך השם תרמה רבות לחיי בארץ. היום אני בפנסיה, אני נהנה מעבודת יעוץ ומהמשפחה ובעיקר מהנכדים, שיהיו בריאים.

געגועיי לימים שבהם טיפלתי במתן מענים מידיים לאלפי עולים שהגיעו בראשית שנות ה-90 מברית המועצות, שקראנו להם "עולים מרוסיה", וכן עשרות אלפי העולים שהגיעו מאתיופיה ומארצות אחרות. כמו כן הייתי אחראי על קליטת עולים שהגיעו מארצות אויב בדרך לא דרך כולל מסוריה. בעקבות פתיחת השערים ליציאה מרוסיה, אלפי העולים התחילו להגיע ישירות למדינת ישראל כאשר המדינה לא הייתה ערוכה לקליטתם. באותה תקופה הייתי אחראי על מתן פתרונות זמניים לאותם העולים והיה לי אתגר גדול למצוא מענים על מנת שהעולים לא יישארו ברחוב. אני מתגעגע לעשייה המרובה, לתקופה ההיא שבה עבדתי כמעט כל יום בממוצע של 17 שעות ביממה.

השגת הפתרונות הזמניים לעשרות אלפי אנשים נתן לי סיפוק עצום ושמחתי מאוד על ההזדמנות שהשם נתן לי להיות באותה תקופה בתפקיד כזה, שבאמצעותו עזרתי לעולים להיקלט במדינת ישראל ולחיות תחת קורת גג הולמת. פעילות זו, שגרמה לרוב העולים להיות שמחים ורגועים, איפשרה להם להתחיל בלימודי העברית ולהתחיל בחיפושי תעסוקה ודאגה לפרנסתם. קליטת המפונים בעקבות המלחמה, מלחמת "חרבות ברזל", היום בבתי המלון ומתן פתרונות, מחזירה אותי בזיכרון לאותה עשייה שאני ביצעתי בקליטת העולים בראשית שנות ה-90. זאת חוויה מרגשת ומאתגרת של עולה שזוכה להיות זה שקולט עולים.

מהחוויה האישית שלי וממה שזכיתי לראות במו עיניי, אני אומר בפה מלא שארץ ישראל נותנת לאזרחים כולל העולים אפשרויות בלתי מוגבלות להצליח בחיי יום יום. בתור עולה חדש שהגיע ארצה בבריחת גבולות מארץ אויב (חלב שבסוריה) ללא מזוודות וציוד, כמעט ערום ועריה, והפך למנהל הכללי של המשרד האחראי על קליטת מיליוני העולים שהגיעו לארץ – עד היום אני מתרגש מהמחשבה שהצלחתי להגשים חלום לעלות לארץ וכעולה שנקלט בארץ לסייע בקליטתם של עולים רבים, ולזכות להקים משפחה לתפארת מדינת ישראל ולהמשיך לחלום ולהגשים למען המדינה.

"והגדת לבנך" – ברצוני להעביר לדורות הבאים.. 

גדלתי על ערכים רבים וחינכו אותי לאהבת הזולת. מודל החיקוי שלי היה סבי חביב, שאני נקראתי על שמו. את המסורת הזאת שמרנו עד היום, כאשר ילדיי קוראים "חביב" לאחד הילדים.

סבי חינך אותי על ההקפדה לתפילה ושמירת המסורת הדתית, ואילו הוריי חינכו אותי על המסירות בעבודה, מתן לנזקקים בסתר והסיוע לזולת. גם מהוריי וגם מסבי למדתי על ההקפדה לשמירת המסורת המשפחתית, המאכלים המיוחדים – בעיקר בשבתות ובחגים.

נעמי ואני, חביב, מחלקים דמי פורים לנכדים

למדתי להיות חרוץ בלימודים, להקפיד על עמידה בזמנים ולהיות שמח בחלקי. בישראל, חינכתי את ילדי על המסירות והיושר בחיי היום יום ובעבודה.

חשוב לי ביותר לשמר את המסורת המשפחתית, את המאכלים המיוחדים של העדה החלבית שבסוריה, להיות שמח עד כמה שזה ניתן ולוותר לאחרים, לדאוג לשלום בית ולאהבה עם בני המשפחה האחרים. כל זה זה בא לידי ביטוי אצלנו במפגשי ארוחות משותפות בשבתות ובחגים, ליציאה משותפת לחופשות והשתתפות בשמחה בכל האירועים.

תמונה בברית של הנכד אימרי יוסף בפברואר 2024 עם כל המשפחה

"והגדת לבנך"- השרשת המשפחתית שלי שעוברת מדור לדור. השרשרת נוצרה עם נכדי מאור ואדיר במפגש הקשר הרב דורי

הזוית האישית

סבא חביב קצב: משמעותית כל כך בעבורי הייתה הכתיבה של הסיפור האישי והחוויות הנלוות אליו יחד עם הנכדים ולשמוע אותם מספרים את הסיפור שלי. הרגשתי שהיה לי זמן איכות עם הנכדים ללמידה ויצירה עם חשיפה של ההיסטוריה המשפחתית וההשפעה שלה על החיים. תוכנית הקשר הרב דורי מרתקת, מלכדת, תורמת ובוודאי מלמדת שותפות עם הנכדים וכן עם הסבים/הסבתות והנכדים האחרים. מוסיפה חברות ואהבה.

הנכד מאור חגג: אני חייב להגיד שאני באמת מעריך את המורה רויטל ואת כל הסבים והסבתות שנמצאים כאן בכל יום רביעי ובאים למפגשים ונהנים. גיליתי שסבא למד צרפתית והוא עדיין זוכר ומדבר את השפה. החוויה הזו ממש חיזקה את הקשר ביני לבין סבא.

הנכד אדיר חביב קצב: אני רוצה להודות לסבא שהגיע כל יום רביעי כל השבוע. חיכיתי בקוצר רוח למפגש וזה חיזק לי את הקשר גם ביני לבין מאור, וגם ביני לבין סבא. גילתי על סבא שהוא מוכשר בקליטת שפות כמו צרפתית, ושכמובן עבד במשרד הקליטה ועזר לעולים חדשים להיקלט בארץ. ההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי גרמה לי להרגיש סיפוק ענק וגאווה שהייתי חלק מהפרויקט הזה. האמת היא שקוראים לי אדיר חביב, על שם סבא, וביום יום כולם קוראים לי אדיר. המפגשים גרמו לי לרצות שיקראו לי בשמי המלא – אדיר חביב.

המורה המובילה רויטל כהן קלפוס: זכיתי להכיר את סבא חביב, שכשמו כן הוא – חביב על כל אדם. אושר גדול היה לראותו עם שני נכדיו, אדיר ומאור, שגולת הכותרת של השבוע שלהם היה המפגש עם סבא. לראותכם צועדים יחדיו בחיבוק משותף ריגש בכל פעם מחדש. סבא חביב, סיפור חייך מלמד על היותך אדם חולם ומגשים, מכיר תודה לארץ ולאנשים הטובים שקיבלו אותך באהבה ואפשרו לך לצמוח למי שאתה – אדם מאמין, אוהב העם והארץ ואיש משפחה.