מאגר סיפורי מורשת

שמי יואב עובדיה, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי אתי. ותיעדנו את הסיפור כפי שהיא סיפרה לי אותו.

סבתא אתי מספרת ליואב

שמי אתי. נולדתי בפרס ובגיל 15 עליתי ארצה. אני בת למזל שמש ולשלום שמש ז"ל.

הכל התחיל שאחי הגדול, אלי, נפל בגיל חמש והתגלגל ל- 20 מדרגות במרתף והתחיל לדמם באפו.

לקחנו אותו למיטב הרופאים ואף אחד לא הצליח להגיש עזרה, אחי דימם בלי הפסקה – וכל גופו התמלא בכתמים שחורים מכל מכה שקיבל. לקחנו אותו לבית החולים "רוסים" עשו לו צילום בבטן מצאו שהטחול שלו נפגע וגדל ולכן הוא היה מדמם מכל מכה. הם אמרו לנו שרק בארץ ישראל, יכולים לנתח אותו, לכן שלחנו את כל התיק  הרפואי שלו לידי הדוד שלי, שגר בארץ ישראל.

בישראל, הם חיפשו בית חולים הכי טוב שיכולים לנתח אותו. בסופו של דבר מצאו בחיפה את הרופא המומחה ושלחו לו את כל התיק הרפואי לידי הרופא. כעבור שבועיים שלחנו את אחי עם עליית הנוער לארץ ולקחו אותו לפנימיית "הדסים" שבחיפה. טיפלו בו וחיזקו אותו. כעבור חודש קיבלנו מהסוכנות הישראלית שהייתה בפרס, הודעה שאנחנוחייבים להגיע לישראל כי נצטרך לחתום, כדי לנתח את אחי. חתמנו על המסמכים ואחרי שבועיים מכרנו את הדירה שלנו והשארנו את חפצינו בבית, בפרס ועלינו ארצה – אחי חיכה לנו בשדה התעופה בריא ושלם.

 בגן הילדים

סיימתי ללמוד את התיכון בפרס ושלוש פעמים בשבוע הייתי לומדת בסמינר מורות לעברית בשם "אוצר התורה". כשעלינו ארצה בשנת 1963, לקחו אותנו למושב קדימה ונתנו לנושם דירה של שלושה חדרים חדשים. ביישוב בקדימה לא הייתה עבודה ולכן עזבנו. כעבור שנה קנינו דירה בתל אביב רחוב "משה שוורץ".

לאחר חודשיים התחילה מלחמת "ששת הימים" מאוד פחדנו כי בפרס לא היו מלחמות, לא היה לנו מקלטים ולכן הדבקנו על החלונות נייר דבק שהחלונות לא יתפוצצו. והכל עבר בשלום.

 משפחתי

מאלבום התמונות שלי

בגיל 17 למדתי להדפיס והתחלתי לעבוד בהתאחדות עולי אירן שלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים. במקביל הכרתי שכנה ליד בייתנו התיידדנו והיא בדיוק היתה צריכה ללדת, היא לקחה אותי לעבודתה במשרד מהנדסי בניין ושם הכירה לי את המנהל בשם "שמעיה בן אברהם". עבדתי שם שנתיים. במקום זה, הכרתי את בעלי, יצחק גידניאן, הוא היה תייר פרסי והביא מסמכים כדי לתרגם לו באנגלית. לאחר פעמיים שהיה במשרד שלי מצאתי חן בעיניו והוא הציע לי להתחתן איתו.

כעבור שנה התחתנו באולמי "אוראל" בבת ים והיה מאוד שמח. שנה לאחר החתונה נולדה לנו בתנו הראשונה, ושמה נורית, אימא של נכדי יואב.

אחרי הלידה של בתי, הפסקתי לעבוד כדי לטפל בה. כל שלוש שנים נולדו לנו עוד שתי בנות וכל לידה הייתה בניתוח קיסרי. לאחר כל לידה הייתי מאושפזת, במצב קשה, עם חום גבוהה והיו נותנים לי הרבה מאוד כדורי "אנטיביוטיקה" ונוזלים ביד עם תוספת פנצילין, עד שהחום ירד היו משחררים אותי הביתה וכל התקופה הזו הילדה הייתה לידי.

גרנו בבניין שכל הילדים בו היו בנים. כל יום הבנות שלי היו יורדות למטה והיו משחקות במשחקים כגון: ג'ולות, גוגואים, מלחמות בוץ, כדורגל וכ'ו…

הייתי מבשלת, אופה, תופרת בגדים, סורגת סריגים מיוחדים, מספרת את כל המשפחה. בנוסף לכך הייתי מטפלת בכל הצרכים של הבית. בעלי היה מחנך ומתווה ערכים לבנות שלנו.

לפני 48 שנה קנינו בית בחולון, לאחר שעברנו דירה, שכנתי ששמה דבורה, הייתה השומרת של הבנות שלי שהיינו יוצאים למקומות. עד היום אנחנו חברות טובות ונפגשות כל שבוע עם עוד חברות בחוץ. יש לה שלושה בנים והיא מאוד רצתה בת, לכן מאוד אהבה את בנותי. לכל האירועים של משפחתנו הגיעה ושמחה איתנו. מאוד התחברנו אחת לשנייה ועשינו מלא דברים יחד, כגון: אפינו יחד, נפגשנו יחד ובילנו יחד.

הזוית האישית

סבתא אתי: אני שמחה שהשתתפתי בתוכנית "הקשר הרב דורי" ונזכרתי בכל מה שחוויתי בחיי.