מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה לארץ הקודש ארץ ישראל

שמי מירי מיגר

בשנת 1972 נפתחו שערי הברזל של ברית המועצות, גאורגיה הייתה תחת שלטון רוסי. הקהילה הגאורגית בתמיכתם של רבני העדה הציונים. החליטו לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל. ההחלטה לעזוב לא הגיעה ממקום של אנטישמיות אלא ממקום של ציונות ורצון בלבד. חלומם היה לחיות ולמות בארץ הקודש. משפחתי יחד עם שאר הקהילה החליטו לעזוב ולהתארגן לכך.

ההכנות והאריזה לעזיבה היו בעיצומן

הנני ילידת שנת 1966, מזיכרוני בתור ילדה אמי וסבתי לא אהבו את הרעיון של העזיבה מחשש של אי ודאות לגבי מדינת ישראל, אך ברגע ש80% מהקהילה החליטו פה אחד לעלות – נפלה ההחלטה למרות החששות.

בתור ילדה אני זוכרת את ההכנות לעזיבה ואריזה של הרכוש. משפחתי לא ארזו ושלחו מטען, החליטו להשאיר לשכנים מעוטי יכולת את כל תכולת הבית כולל ריהוט. הם ארזו רק דברי ערך ומזוודות וביגוד. הגיעו שמועות שבדך שוללים מהיהודים את כל דברי ערך ותכשיטים. הבובה שהייתי מחוברת אליה בתור ילדה שניתנה לי במתנה מאבי בגיל שלוש – סבתא שלי טמנה בגוף הבובה את התכשיטים של אמי ושלה ונתנה לי להחזיק אותה. היא הסבירה לי שלא לתת לאף אחד את הבובה גם אם מבקשים זאת.

 זיכרונות

הורי גרו בבית פרטי, עם מדשאות ענקיות ובתור ילדים הזיכרונות הם שכל בני המשפחה, הדודים בני דודים, כולם היו מגיעים אלינו ונשארים לסופי שבוע. אנחנו הילדים, אני ואחי נהנינו מאוד עם הילדים האחרים לשחק ולקפץ.

העלייה

בתאריך 12.9.1972 היום שבו עזבנו את ארץ מולדתי. התקבצו בביתנו כל שאר תושבי העדה שהחליטו לא לעזוב את ברה"מ ללוות אותנו לקראת העזיבה. היה נורא מרגש ועצוב. אני בתור ילדה זוכרת חוויה של מקבץ המוני של שכנים ומשפחה שעטפו אותנו בחום ואהבה, הצער היה עמוק לכולם, למשפחתי והן לסובבים הפרידה הייתה קשה.

יצאנו מברה"מ בדרך לישראל, נחתנו בארץ, קבלת פנים הייתה נהדרת, חיכו לנו נציגים מהסוכנות היהודית בשדה התעופה. נשלחנו לגור בעיר אשקלון בדירות קטנות של שלושה חדרים.

הקליטה בארץ להורי ולסבא וסבתא, הייתה קשה מאוד, הן בלימוד השפה העברית החדשה שלא ידעו, והן בהסתגלות לתרבות חדשה – למרות שקלטו אותנו פה יפה ונשלחנו ללמוד עברית באולפן. ההסתגלות הייתה קשה מאוד למשפחתי, אך התגברנו על כך.

לאחר כשנתיים, אבי החליט לפתוח עסק של מסעדה בתל אביב ובעקבות ההחלטה עברנו לגור בתל אביב. אבי היה זה שהקים את סניף הבלנציס ההונגרי בדיזינגוף. זו הייתה הצלחה מאוד גדולה והעסק הלך והתרחב ונפתחו עוד מספר סניפים. כך החלה ההצלחה והחלום של המשפחה  התחיל להתגשם על אדמת הקודש.

אני ואחי בוגרי תיכון סינגלובסקי. אני היום לבורנטית לכימיה במקצועי ואחי עורך דין במקצועו.

למדתי, גדלתי והתפתחתי בישראל, הכרתי פה את בן זוגי, התחתנו והקמנו משפחה. אני היום נשואה למשה, יש לנו  שתי בנות המקסימות: הלן ומיטל, שתיהן עורכות דין במקצוען ואני סבתא לנכדים: אמילי, אלה, אדם ואיליי.

הורי נפטרו לפני שלוש שנים, הניצחון היה שהם נטמנו באדמת הקודש וכך נסגר מעגל העלייה לארץ ישראל.

הזוית האישית

מירי: החוויה היתה נהדרת, המפגש השבועי עם הילדים והסבים וסבתות, פשוט היה כיף ומרגש. הסיפורים המרגשים מהחיים של כל אחד ואחת – המטרה לספר ולהעביר הלאה להמשך הדורות הבאים……