מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיתי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, אילנה. יחד אנו מתעדים סיפור מחייה של סבתא ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. במסגרת העבודה המשותפת על סיפורה של סבתא, ביקשתי ממנה להביא תמונות מהילדות. היו לה תמונות ספורות בלבד, רובן בשחור לבן. בחרתי את התמונה הצבעונית ויוצאת הדופן שצירפנו כאן, ושאלתי: "זאת את? מה זו התחפושת הזו? למה בחרת להתחפש לצוענייה?", היו לי עוד הרבה שאלות.

סבתא הסבירה כי את התחפושת בחרה אימא שלה, דורה, כי הצוענים היו עם נודד באירופה ורבים מהם מצאו מחסה בבולגריה במלחמת העולם השנייה. הצוענים עניינו אותה כי היו הרפתקנים ומלאי שמחת חיים. המשכתי לשאול שאלות ואז … גלשנו לסיפור חייה, כך היא סיפרה לי:

הילדות בצל השואה

"נולדתי בעיר פלובדיב בבולגריה, אחרי מלחמת העולם השנייה. קראו לי "לאונטינה" (בקיצור לוני), על שם לאון, האח של אימא שלי שלא שרד את מחנות העבודה במלחמה. כשהייתי בת שנה וחצי נפטר אבא שלי במגיפה שפרצה בעיר .

ההחלטה על העלייה לארץ 

אימא שלי חשה שהמוות רודף אותה והחליטה באומץ רב לעזוב הכל. היא ארזה אותי, את אחי הגדול (סמי) ואת סבתא שלי (אסתריה), ועלתה לישראל חצי שנה לאחר הכרזת המדינה. היא עזבה את ארץ הולדתה, את חבריה, את העסק המשפחתי ואת בית המשפחה רחב המידות שנבנה על ידי אבי להוריו ולאחיו. בבית גרים עד היום בני דודים שלי.

לפי הסיפור במשפחה, בהיותנו על האונייה, פרצתי בבכי ובצרחות אימים וצעקתי: "אני רוצה לבית שלי ולמיטה שלי". לא ניתן היה להרגיע אותי. שליח הסוכנות ניגש לאימא שלי ושאל אם אפשר לתת לילדה שוקולד. השוקולד היה לתרופת פלא מרגיעה מאז ועד היום.

מימין: בית המשפחה בן 3 הקומות שנבנה על ידי אבי, משמאל: פנים הדירה שהייתה שלנו כפי שנראים היום

עברנו לרמלה. שם גרה אחות של אימא שלי שעלתה לארץ בתקופה שבה העלייה הייתה אסורה (עלייה בלתי לגאלית). אימא שלי, שידעה מעט עברית, החליטה לדבר אתנו רק עברית וכך ללמוד את השפה. היא בחרה לי שם חדש והפכתי ל"אילנה", שם שהיא מאוד אהבה. בשם לוני קוראים לי עד היום רק שלושה אנשים. שמו של אחי עוברת ל"שמואל", אך כולם קוראים לו "סמי". לסבתא שלי, לעומת זאת, היה מאוד קשה ללמוד עברית, היא לא הסתדרה עם השפה החדשה. אימא שלי ודודתי החליטו שהילדים ילמדו לאדינו, הספרדית של היהודים, וכך יוכלו לתקשר עם סבתא. דיברתי לאדינו עד יום מותה של סבתי. מאז לא דיברתי, די שכחתי את השפה. אבל בנסיעות לאיטליה, ספרד אפילו ברזיל מצאתי עצמי מבינה חלק ניכר מהדברים הפשוטים שנאמרים לי.

אימא שלי נקלטה מהר בסביבה החדשה, היא עבדה בבית הבראה לניצולי שואה ונפגעי מלחמת השחרור ולמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה. החברות שלה היו עולות חדשות כמוה. בסיום לימודיה ניהלה את אחת המעברות שהוקמו ברמלה לרגל העלייה הגדולה בשנות החמישים והמשיכה בטיפול וקליטת עלייה גם בכל השנים לאחר מכן. החשיפה של אמי לתרבויות שונות הביאה לכך שהמאכלים בבית היו אמנם בעיקרם מהמטבח הבולגרי/תורכי שסבתא שלי הכינה, אך היו גם  מאכלים מתרבויות שונות אחרות.

גדלתי ברמלה, עיר ששכנו בה ערבים לצד עולים יהודים ממגוון ארצות. הבית הראשון בו התגוררנו היה בית נטוש גדול, עם חצר ענקית ועצי פרי מכל הסוגים. בבית התגוררה משפחה נוספת וכן שכנה בו הספריה העירונית. בתקופת הילדות שלי למרבית האנשים לא היו טלפונים, ובוודאי שלא טלפונים סלולאריים, שאז עדיין לא הומצאו. לא הייתה טלוויזיה, משחקים קנויים  – לא היה דבר כזה, הספריה הפכה להיות מגרש המשחקים שלי, והמקום בו ביליתי את מרבית הזמן. עיקר המריבות שלי עם אחי היו על "מי קורא ראשון את הספר" שהוא או אני הבאנו מהספריה.

הלימודים בבית הספר

מבנה הלימודים בתקופתי היה אחר מזה המקובל היום. בית הספר היסודי נמשך עד כיתה ח'. התיכון היה בן ארבע שנים. כדי ללמוד בבית ספר תיכון היה צריך לעבור בהצלחה את מבחן הסקר – מבחן כלל ארצי. למרות התנגדותה של אימא שלי, הקפיצו אותי כיתה (כשהייתי ממש קטנה), כך שסיימתי את לימודיי התיכוניים בגיל 17. הייתי מה שאתם קוראים לו היום-  "חנונית" . ניצלתי את השנה עד הגיוס והתחלתי בלימודי כימיה באוניברסיטה העברית. אהבתי את הקסם במקצוע. במקביל נתתי שיעורים פרטיים למימון חלק מההוצאות. התגייסתי לאחר קבלת התואר הראשון, פרט לתקופת טירונות קצרה לא לבשתי מדים, הייתי כימאית ובמהלך השירות כולל שנת הקבע סיימתי לימודי תואר שני בכימיה.

המעבר לחיים בארה"ב

בסיום הלימודים הכרתי את סבא אברהם ויחד נסענו לבוסטון בארה"ב, מקום שאני מאוד אוהבת ובו נולדה הדודה שלך שחף. עד היום בכל נסיעה שלי לבוסטון, למשל כשאתם הייתם שם, הרגשתי שאני חוזרת הביתה.

חזרנו ארצה, התמקמנו ברמת השרון ואז נסענו שוב לארה"ב, הפעם לסאמיט ניו ג'רסי, עיירת פרברים קטנה, שם נולדה אימא שלך, שרון. הקרבה לניו יורק היא היתרון היחיד במקום. כפי שגם אתה יודע, ניו יורק היא עיר מדהימה – הצגות, מופעי מחול, מחזות זמר, מסעדות וקצב חיים שמיוחד רק לה.

אני בעבודתי

החזרה לארץ 

לאחר שהות של מספר שנים בארה"ב, עם שובנו ארצה, חשתי שאיני יכולה להיכנס יותר למעבדה. הקסם פג. רציתי לעשות דברים אחרים, לשנות כיוון, אז במקביל לעבודתי באוניברסיטה הפתוחה למדתי לקבלת תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. הלימודים היו מאתגרים, מעניינים ומהנים ונחשפתי לעולם חדש – עולם הניהול העסקי.

עולם זה כבש אותי. עסקתי בייעוץ עסקי והבראת חברות – כן, גם הן חולות. אך גם זה בשלב מסוים לא סיפק אותי, רציתי להיות גם זו שמקבלת החלטות וגם זו שאחראית לביצוע שלהן. רציתי לעשות את השינוי ולא רק להציע ולהמליץ. המשמעות הייתה לעבור לצד השני של השולחן, לצד של המנהל.

במסגרת עבודתי

בעשרים השנה האחרונות עד לפרישתי לפני שנתיים הייתי מנכ"לית של מספר חברות שעסקו בתחומים שונים. בשנים האלה נולדו גם נכדיי האהובים: יהונתן, אמיתי ועמרי. הסבתאות היא התנסות מסוג חדש, ליווי מהצד של צמיחה והתפתחות. מציאת תחומי עניין עם כל אחד מכם בנפרד. אף פעם לא חשבתי שאהיה "סבתא מרק עוף" והנה – זו התשובה שאני מקבלת כשאני שואלת מה להכין לכם. ביחד חיברנו סיפור שנמשך לאורך כל ילדותכם: "הרפתקאות סבתא על גלגלים ונכדיה". בכל מפגש יצרנו ביחד פרק חדש. היינו במתח כי רצינו לדעת מה תהיה ההרפתקה הבאה.

היום אני עושה דברים להנאתי. מתנדבת במספר מקומות, שומעת הרצאות ומרחיבה את אופקיי. אולם, הדבר המהנה עבורי ביותר הנו לימוד השפה הספרדית (באפליקציה). אני מקפידה כל יום להקדיש זמן ללימוד השפה. תוך כדי הלימוד עולות בזיכרוני תמונות מהעבר ומילים בהן השתמשתי כאשר דיברתי עם סבתי. התחושה שלי היא שאני סוגרת מעגל".

אלה היו אחדים מסיפורי סבתא שלי, אילנה. כל שבוע היא מגיעה מביתה ברמת השרון אלינו ועוזרת, מסיעה, נמצאת ובעיקר – אוהבת.

הזוית האישית

אמיתי הנכד המתעד: היה מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא וגם להסתכל בתמונות, נהניתי מאוד מהתהליך.