מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתי דרור, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי איתן. יחד אנו מתעדים את סיפור חיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

סיפור הניצחון המשפחתי המגולם בסיפורה של הכף

הכף הזו הייתה של אמא שלי, סבתא ג'ניה, סבתא של אבא שלך. סבתא ז'ני, אימא שלי, סבתא של אלעד וסבתא רבתא של איתן. היא נולדה בסצ'ל שברומניה בשנת 1920 והלכה לעולמה בשנת 1994.

כף המחנות של סבתא

זו כף רגילה שהייתה תמיד במגירת המטבח של אמא שלי ושימשה אותה ככף טיגון. כף שעשויה ממתכת פשוטה, אך הייתה נראית ונעימה במיוחד. אמא שלי נולדה בעיירה קטנה בחבל מרמורש שבטרנסילבניה, בצפון רומניה. באותו הזמן, חבל הארץ הזה היה שייך להונגריה. אמא עזבה את סצ'ל בערך בגיל 20 ונסעה לעיר הבירה בודפשט, שם היא עבדה בתפירה.

בשנת 1944 היא נאסרה ביחד עם יהודי העיר ונשלחה למחנה ריכוז. במחנה, אמא עבדה בעבודת פרך וסבלה גם מרעב. במחנה היא הייתה ביחד עם בת דודתה סופי. הן היו 'אחיות מחנה' ותמכו אחת בשנייה, וכך שרדו.

לקראת סוף המלחמה הן נאלצו ללכת ברגל, בשלג, כמעט בלי אוכל, מהמחנה שבפולין עד לברגן-בלזן שבגרמניה, שם היו עד לשחרור. אחרי השחרור הן נסעו כפליטות לשבדיה, שם שהו עד 1948, עד שאמא עלתה לישראל.

על האונייה בדרך לישראל, אמא פגשה איש צעיר ושמו שעיה (ישעיהו). הם הפכו לזוג, התחתנו, השתקעו במושב רמת צבי, והביאו לעולם שלושה ילדים: בלה, אסתי ועוזי.

מימין: אימא במחנה, משמאל: אימא ואחותה

הכף במטבח

הכף, כפי שסיפרתי בהתחלה, הייתה אצלנו בבית ותמיד הייתה יקרה לי. אחרי שהורי הלכו לעולמם, לקחתי את הכף אלי והיא שמורה אצלי (במגירה במטבח) עד היום.

בתמונות אפשר לראות את ז'ני ושעיה, ההורים שלי, ואת אמא עובדת במשק במושב – אוספת ביצים בלול. לא היו לה תמונות ממקום הולדתה, אבל בשנת 1998 נסענו, אחי, אחותי ואני, ביחד עם אחיין של אמא (שהיה כמעט בן גילה) לבקר בסצ'ל, והנה כמה תמונות משם.

בסצ'ל

מדי פעם אמא שלי הייתה אומרת: "הכף הזאת איתי מברגן-בלזן", וכך אפשר לפתוח את הסיפור. את סיפור הכף והסיפור של אמא שלי.

מימין: הוריי, משמאל: אימא בלול

אימא שלי הייתה ניצולת שואה, היא נולדה בטרנסלבניה, ובזמן המלחמה היא נשלחה למחנה אושוויץ ואחר כך למחנה עבודה. היא עברה תלאות מאוד קשות. בסוף המלחמה היא הגיעה למחנה ברגן בלזן ומשם השתחררה ונסעה כפליטה לשוודיה. היא הייתה כמה שנים בשוודיה.

הכף הזו הייתה איתה כל הזמן. אני לא יודעת איך היא השיגה אותה, כי זה היה בכלל לא פשוט להשיג כף או כלי כלשהו. היא תמיד אמרה, "הכף הזו הייתה שלי עוד מברגן בלזן". ואני תמיד מאוד אהבתי את הכף, היא הייתה מאוד יקרה לי. כשאמא שלי מתה, אמרתי שאני מוותרת על כל הדברים היקרים, הדברים שעולים כסף, רק על הכף אני לא מוותרת. לא הייתי צריכה לריב על זה, הם הסכימו שאקבל את הכף והכף מאוד יקרה לי.

הצילום כדרך לתיעוד אירועים מרכזיים

התמונה צולמה בשנת 1969, הייתי אז נערה בת 14, גרתי במושב רמת צבי בו נולדתי. הייתי תלמידה בכיתה ט' בתיכון אזורי של בני המושבים. אז קראו לתיכון הזה 'חוות לימוד', היום בית הספר נקרא 'ניר העמק'.

ככל שאני זוכרת, הייתי צריכה תמונת פספורט בשביל בית הספר. לא לכל אחד הייתה אז מצלמה בבית, וכדי להצטלם, יצאתי מבית הספר והלכתי ברגל (מרחק של כ-2 ק"מ) ל'פוטו עמק' שהיה במרכז העיר עפולה. זה כבר לא קיים, בכלל, חנויות של צלמים זה לא משהו שקיים בימינו אלה כשלכל אחד יש מצלמה בטלפון.

אפשר לראות בתמונה שיש לי שיער ארוך עם פאות מוזרות מעל לאוזניים, ככה זה היה הטרנד אז. אפשר גם לראות שהקוקו שלי אסוף בסרט צמר לבן שנראה כמו חבל, טרנד נוסף שהיה אז.

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא ולהכיר את הסיפור מאחורי הכף שסבתא אוהבת להשתמש בה.