מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מהילדות ועד היום

השנים הראשונות

שמי הוא ריטה פלשנר ואני סבתא של רותם (מצד אבא).  יש לי שלושה ילדים ושמם: אורן, ענת וארז. כיום, אני גרה בגבעת אלה.

נולדתי שנתיים אחרי קום המדינה בשנת 1950. המצב במדינה היה קשה, לא היה הרבה אוכל וכל משפחה קיבלה פנקס תלושים שבאמצעותו קיבלה הקצבת מזון. כשהייתי בת שנה וחצי, חליתי במחלת שיתוק ילדים. זהו וירוס שתקף הרבה תינוקות וילדים. זאת הייתה מחלה לא קצרה. התסמינים של המחלה היו חום גבוה ושיתוק של חצי גוף. המחלה נמשכה כמה שבועות. הרופאה שטיפלה בי ראתה שאני מקבלת טיפול טוב בבית על ידי אימי, ולא שלחה אותי לבית חולים. בזכות זה ניצלתי מנכות לכל החיים. ההשלכות של המחלה נמשכו כמה שנים. הייתה תקופה ארוכה שהלכתי לא טוב והיה לי קשה לעשות דברים שילדים רגילים עושים. בתקופה שבה הייתי חולה לא הייתי במעון אלא בבית ואחרי כמה שנים שהתחזקתי והחלמתי נכנסתי לגן כמו כל הילדים.

אני ממש לא אהבתי  ללכת לגן וכל הזמן בכיתי ואמא שלי הייתה צריכה להישאר איתי, אבל מאוד אהבתי ללכת לבית הספר והיו לי מורות נהדרות וגם חברים טובים, שמחתי לעלות לכיתה א' כי הרגשתי גדולה. למדתי בכיתה א' במשמרת שנייה מהשעה 12:00 עד 16:00 בגלל שהיה חוסר מקום בבית הספר. הייתי ילדה מאוד חברותית עם הרבה חברים וחברות. בהתחלה לא היו לי חברים כי כל ילד בא מגן אחר, אבל לאט לאט הכרתי חברים חדשים ונהפכתי למאוד חברותית. שיחקנו בכל ההפסקות במגרש החול משחקים כמו: קלאס, תופסת, מחבואים, מחניים ושלושה מקלות. אחרי כל הפסקה כשהיינו חוזרים לכיתה, כל הכיתה הייתה מלאה חול. אז כל הפסקת עשר היו 2 תורנים שטיטאו את הכיתה מכל החול עד שהיה נקי. בתקופתי לא היו הרבה חוגים אז כשהייתי קטנה הייתי בחוג חלילית ואחרי כמה שנים בחוג פסנתר.

שנות ההתבגרות

בכיתה ז' עברנו דירה לגבעתיים והצטרפתי לתנועת הנוער העובד בקן בורוכוב המפורסם. היו לנו פעולות מעניינות, טיולים נהדרים וטקסים מרשימים ועשיתי עבודת שורשים מרשימה. במהלך השנים, עברתי דירה מירושלים לרמת גן, ואז לגבעתיים. בגלל מעברי הדירה הרבים עברתי גם כמה בתי ספר וסיימתי 12 שנות לימוד בבית ספר קלעי בגבעתיים.

בגיל 18 כשסיימתי את התיכון התגייסתי לצבא ועשיתי טירונות במחנה צריפין. במשך כמה שבועות במסגרת הטירונות יצאנו לשטח וישנו באוהלים והשתתפנו בצעדת שלושת הימים שזוהי תהלוכה מסורתית המתקיימת בירושלים מדי שנה בחול המועד סוכות .לצעדה מגיעים עשרות אלפי אנשים מהארץ ומהעולם הצועדים ברחובות העיר. בסיום השירות הצבאי נרשמתי והתקבלתי לאוניברסיטה העברית בירושלים. התשובה לקבלה שלי לאוניברסיטה התקבלה במברק. בת דודה שלי שגרה בירושלים התנדבה לנסוע לאוניברסיטה ולבדוק ברשימות שהתפרסמו על לוח מודעות אם התקבלתי. ואת התשובה המשמחת היא שלחה אלי במברק. כדי לשלוח, היה עליה לנסוע לסניף הדואר משם לשלוח את המברק.

באוניברסיטה החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית. במסגרת העבודה הסוציאלית לומדים הרבה קורסים כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, סטטיסטיקה ועוד. היו לי כמה חברות ללימודים, עם אחת מהן גרתי בחדר של המעונות סטודנטים. במהלך לימודי העבודה הסוציאלית למד איתנו סטודנט שהיה עיוור וגם אשתו הייתה עיוורת ואני יצרתי איתו קשר והתנדבתי להקריא לסטודנט העיוור אחרי כל שיעור את השיעורים שלמדנו. הייתי באה אל ביתו בירושלים והייתי יושבת איתו ומקריאה לו את מה שכתבתי בשיעור והוא היה מקליד את זה אצלו בכתב ברייל (כתב של עיוורים). למדתי במשך 3 שנים עבודה סוציאלית.

המשפחה שלי

כשלמדתי בירושלים יום אחד החברה שלי לחדר הזמינה אלינו חבר שלה שהיה קצין בחיל הים והוא הביא חבר שלו. החבר הזה הוא סבא מיכאל ז"ל בעלה של סבתא ריטה. אחרי כמה זמן שהכרנו (בערך חצי שנה של היכרות) בשנת 1973 החלטנו להתחתן בחיפה במקום שנקרא מועדון הקצינים. היה מאוד מרגש, חתונה שקטה ונעימה, מעט אנשים, היה מאוד שמח עם מוזיקה מאוד נעימה ושליווה. כשהיינו בני 24, בחודש נובמבר 1974, נולד בנינו הבכור ושמו אורן. עברנו דירה מהכרמל הצרפתי לרחוב כבירים בחיפה. ואז בשנת 1978 בחודש יולי נולדה ביתנו האמצעית ושמה ענת. ובשנת 1984 נולד בנינו הצעיר ושמו ארז.

בשנת 1982 החלטנו להצטרף לקבוצת אנשים שרצו לבנות ישוב חדש והיינו מתכנסים עם נציג המועצה ותיכננו את שטח הישוב והתחלנו לבנות. בנינו בבת אחת 200 בתים. ובכל שבת כשעוד גרנו בחיפה היינו קופצים לשם לבדוק מה מצב היישוב. כל הבתים נראו בדיוק אותו הדבר, פשוטים ללא צמחייה והיה קשה מאוד להבדיל בין הבתים ותמיד היו ילדים שהתבלבלו בין הבתים.

בשנת 1988 עברנו מחיפה וזכינו להקים ישוב חדש בעמק יזרעאל, גבעת אלה, שעד היום אני מתגוררת בו. בין לבין הספקנו לטייל הרבה בארץ ובעולם. ואחר כן נולדו לי תשעה נכדים ונכדות (3 מבננו הבכור אורן – נמרוד, איילה ורותם, 2 מביתנו האמצעית ענת  – רוני ועמית ו4 מבננו הצעיר ארז – בארי, יערה, גפן ואביב) מוצלחים ואהובים, ואני אוהבת מאוד את כולם.

הזוית האישית

רותם: נהנתי בעבודה הזאת כי למדתי דברים חדשים על סבתא שלי והחיים שלה ועל המשפחה שלי לדוגמה על זה שהיא חלתה במחלת שיתוק ילדים אבל היא לא הושתקה וגם ההורים שלי למדו דברים חדשים.