מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל מזרחי, נולדתי בשנת 1966 בעיר חיפה. קראו לי בשם זה מכיוון שלאבא שלי קוראים שאול, ולשאול המלך הייתה בת בשם מיכל. לפני שהתחתנתי עם בעלי אליהו, שם משפחתי היה כהן.

אבא שלי עלה לארץ בשנת 1942 כשהיה בן 5 מהעיר קמישלי שבסוריה. כשאבי הגיע לארץ הוא דיבר בערבית ולמד כאן את השפה העברית.

בתור ילדים שמענו הרבה ערבית בבית, ולכן גם אני וגם אחיי מדברים ומבינים ערבית.

אני ומשפחתי גרנו באלרואי ועד היום אני גרה שם. אבא שלי עבד במפעל לעיבוד עור, ואימי עבדה כפקידה בבנק. היה לנו בית וגדלתי כבת יחידה בין שני אחים. בשכונת ילדותינו היו הרבה ילדים. אהבנו לשחק בכל מיני משחקים כמו כדורגל, כדורעף, כדורסל, כדור נוצה ושבע אבנים. תחביביי היו: לקרוא ספרים, לשחק כדורגל וכדורסל, לאפות ולבשל. בנוסף הייתי אוספת ניירות מכתבים לאוסף שלי.

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים פרצה בשנת 1973 כשהייתי בת 7. במקביל למהלך המצרי פתח הצבא הסורי במתקפה רחבה. אני זוכרת איך החשכנו את הבית ושמנו עיתונים על החלונות. אלו היו ימים מפחידים ומלחיצים.

נישואים ומשפחה

בגיל 17 התחתנתי עם בעלי אלי. התחתנו באולמי "רון" שבחיפה. את אלי הכרתי מאז היותי תינוקת כשהוא היה ילד קטן. הוא היה חבר טוב של אחיי והיה בן בית אצלנו. המשכתי ללכת לבית הספר התיכון בעודי נשואה. בגיל 19 ילדתי את ביתי הבכורה שירן. אחריה נולדו שי, שיקמה (אימא של הדרי) ושרון.

סיפור מצחיק מילדותי

בילדותי נסענו אני, משפחתי ועוד חברים לטיול ביריחו. שם היה מאוד חם. אני התעקשתי לנעול נעליים שקצת לחצו לי. בשלב מסוים נעשה לי קשה ולא נוח, אז התחלתי לבכות בקולי קולות עד שאבי התייאש והרים אותי על הידיים. הוא הלך והלך, ואני הייתי מרוצה שהוא מרים אותי. בשלב מסוים עברנו ליד חביות. אבי שהתעייף מאוד, פשוט הניח אותי על אחת החביות כדי לנוח. אבל החבית הייתה רותחת מהחום, ואז צרחתי שוב כי שרף לי נורא. מאז אני תמיד הקפדתי לנעול נעליים במידה שלי ולא להתפנק יותר מדי.

הזוית האישית

הנכדה הדר: תודה לך, סבתא, שמחתי לשמוע את סיפור החיים שלך. אני מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת.