מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל במלחמת יום העצמאות.

בשנת 1943 נולדתי ברחוב בלפור 27 תל-אביב.

הייתי רק בן שש במלחמה, כשאחד המראות הקשים שראיתי היה כשהמצרים מפגיזים אותנו. שיחקתי עם החברים שלי מול הבית שלי פתאום שמענו אזעקה, קפצתי, התחבאתי מאחורי קיר מגן ממש זינקתי, החברים שלי שהיו איתי  נהרגו. הפצצה השניה נפלה על המכולת השכונתית שבה סבתא שלי היתה ועד היום אני בא לבקר אותה ואת חברי בבית הקברות ביום העצמאות.

בגיל שש נכנסתי לבית ספר בלפור הייתי רק ספורטאי מצטיין, כל השאר לא עניין אותי הייתי ממש בלגניסט מצטיין.

אחרי היסודי עברתי לבית ספר אורט גבעתיים במגמת ציפוי מתכות, אבל זה לא עניין אותי בשום צורה, הייתי "מבריז" מכל השיעורים. כשהגיע הזמן  התגייסתי לצבא.

השירות הצבאי

התגייסתי בשנת 1961, הייתי רק בן 17. בהתחלה לא עניין אותי הצבא, בשבילי זה היה מטרד. כששובצתי בצבא  ניסיתי רק להתחמק מתפקידי אבל בגלל שהיה לי כושר גופני גבוה שלחו אותי לגולני. כדי לצאת הביתה פעם בחודש, צריך היה להיות חייל טוב ואני הייתי חייל טוב, חייל למופת. בטירונות קיבלתי חייל מצטיין. לאחר מכן שלחו אותי לקורס מכים ושם גם הבנתי שאם אתה חייל לא טוב מכניסים אותך לכלא. היו ימים שלמים שהייתי לבד במאהל כי אני היחידי שלא עמדתי למשפט.

אני אמרתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי להגיע הביתה, כי הצבא לא עניין אותי. אחרי שגמרתי את הקורס מכים והפכתי להיות מש"ק[מפקד שאינו קצין]בגלל שלא היתה לי בגרות, שלחו אותי למבחני קצונה. עברתי אותם בהצלחה. אני מגיע לקורס קצינים והמפקד שלי אומר לי "מחר אתה תהיה בתרגיל קצונה" יום למחרת אני מגיע לתרגיל הוא מקריא שמות ואומר "דני בן מנחם סמל".אמרתי לו – "אתה לא מוציא אותי מתפקיד ממ"ק (ממלא מקום קצין)". ואז הוא אמר לי – "לא! זה רק זמני" ולאחר מכן קיבלתי דרגת קצונה. אני הגעתי לגדוד ואמרו לי אתה קצין החבלה של הגדוד. עברתי קורס מזורז והפכתי להיות מפקד של מחלקת החבלה שאני הפכתי אותה למפקדה המיוחדת (מחלקת הקומנדו של גולני). עד היום אני נחשב לחלק ממייסדי "המיוחדת" של גולני.

היינו שומרים על הגבול עם סוריה. שמרנו ארבעה מפקדים, לכל אחד שלושים חיילים. ואז הבנתי את גודל האחריות, הרגשתי שכל המדינה על הכתפיים שלי ועל שלושה מפקדים. זה הרגע  שהפכתי להיות ציוני ובוגר והבנתי שאי אפשר להיות יותר פרחח. השתחררתי ועברתי לחטיבה אחת עשרה חטיבת חי"ר.

במסגרת השירות הצבאי שלי השתתפתי במלחמות ישראל רבות כמו מלחמת יום כיפור, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ובמלחמת לבנון השנייה.

הקולנוע בחיי

הדבר הכי מעניין שעסקתי בו  בחיים הבוגרים שלי הוא הקולנוע. הייתי קצין חבלה בגולני ויום אחד קיבלתי הודעה להתייצב "בצמח" – תחנת משטרה ליד הכנרת .הגעתי לתחנה ושם לקחו אותי בוואן שחור, לא ידעתי בדיוק לאן לוקחים אותי רק אמרו לי "אתה עכשיו שבועיים איתנו, אנחנו עושים סרט קיבלנו אותך מהצבא אנחנו צריכים שתעשה קצת פיצוצים פה ושם".  עניתי בחיוב, הרי מה יכול להיות רע, ואז הכנתי כל מיני פצצות לכל מיני סצנות בסרט ככה נמשך כמה ימים.

בכל זמן  הצילומים הייתי בבית מלון גדול ומפואר, האמת עדיף מהצבא, שם ישנתי בבונקרים חשבתי לעצמי שקיבלתי עבודה מעולה. אחרי שבועיים בהם יצרתי חברויות חדשות עם אנשים חדשים חזרתי לגדוד בגולני.

אחרי חודשיים קיבלתי שוב טלפון ובקשו ששוב  אתייצב  אבל הפעם ב"כסית"- בית קפה ידוע של האמנים בתל אביב .

אורי זוהר, שהוא היה ידוע כשחקן מאוד מוכר, קורא לי ואומר לי " אני עושה סרט על גולני אתה בא איתנו אנחנו יוצאים לסיור" הוא אמר לי שהסרט על כיבוש יעד מבוצר.התחלנו בחזרות של הפיצוצים וכל לילה במשך שבועיים שאחריהם חזרתי חזרה לגדוד. כשסיימתי את השירות שלי בצבא  לא חשבתי שאני אחזור לתחום של הקולנוע. בינתיים עבדתי במפעל לתקופה קצרה לאחר כמה שבועות מגיע המפיק של הסרט הראשון הוא בא ואמר תחתום כאן על כמה טפסים אתה מתחיל לעבוד בעוד שבוע על סרט.

בחוזה היה רשום שהתפקידים שלי הם תאורן, עוזר מפיק והכפיל של הדמות הראשית בסרט ושם בעצם התחלתי לעבוד בכל התחום הקולנועי. באחד מהסרטים אני הייתי כבר אחראי על כל מה שקשור להשכרת ציוד ותפאורה. התקדמתי מאוד בתחום והפכתי להיות תאורן ראשי. אחרי כמה שנים אמרו לי אתה תהייה מנהל הפקה לסרט זר ואז פרצה מלחמת יום כיפור, התגייסתי למילואים נלחמתי במלחמה הקשה. אחרי המלחמה המשכתי בתחום הקולנוע בעיקר בתחום התאורה והייתי בין הטובים בתחום.

הכרתי המון אנשי צלום מפורסמים. לזמן קצר עברתי להיות מנהל אתר צילומים, אבל אחר כך הציעו לי  להיות מפיק בפועל וכך המשכתי בקולנועה עד 2012.

מתוך אתר "אידיבי" – אתר סרטים וסדרות ישראליים ועולמיים שדני בן מנחם היה חלק מההפקה שלהם.

לאחר מכן עברתי ללמד אופניים אני תמיד אהבתי לרכוב על אופניים וב-2014 הקמתי חברה שעובדת  מול משרד החינוך במטרה להוציא תוכנית שנקראת "מדריכים בדרכים" והיום אני בפנסיה מחכה "לדבר הבא".

כיום אני אוהב לרכוב על אופניים בוולודרום יחד עם חברים או אבא שלך.

אני מנסה לעשות בגילי דברים שעוזרים לגוף ולנפש.

https://youtu.be/Ll21GlJNBEA?si=ZNVXBHf3Yh8OfY49

הזוית האישית

הילה: כנכדה נהנתי להכיר את סבא שלי בצורה מעמיקה יותר, לא רק כסבא שלי אלה כאיש צבא שעשה הרבה למען המדינה, נלחם ונפצע. אני לא בטוחה שהייתי יודעת את כל מה שסיפר אם לא הייתי משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי.

דני: כסבא של הילה היה מהנה וחוויתי לשבת יחד ולשתף אותך בסיפור הילדות האישי שלי. ראיתי כמה את מתעניינת וכמה חשוב לך להבין ולשמוע כל פרט על חיי תודה לך נכדתי.