מאגר סיפורי מורשת

שמי סופיה קוח, סבתא של ליה, עמה אני השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספרה.

נולדתי בשנת 1957 בעיר זולוצוב שבאוקראינה לבית משפחת פרגר. בשנת 1990 עליתי לישראל וזהו סיפור עלייתי לארץ.

בשנת 1989, בעיר לבוב התחילו שמועות על פוגרומים ועיתון המרכזי "פרודה" במוסקוה כתב על פוגרומים עתידיים בברית המועצות. הורים שלי סיפרו על פוגרומים שהיו באוקראינה והחלטתי מיד לעזוב את ברית המועצות לשעבר.

החלטנו שאנחנו עולים לישראל, כי רצינו להיות חלק מהעם היהודי ולא להרגיש שונים.

באותו זמן היו לנו שני ילדים קטנים ולא ידענו מילה אחת בעברית. באותו זמן עדיין לא היה אינטרנט ולא היתה שום תקשורת כמו היום. אני נולדתי בברית המועצות לשעבור, ברפובליקה אוקריאנה. נולדתי בחלק המערבי של אוקראינה שעד למלחמת העולם השנייה היה שייך לפולין. במקומות האלו אנטישמיות היתה תמיד חזקה מאוד. באותם המקומות ידוע שהיו מקרים שתושבים מקומיים עזרו לנאצים להרוג יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.

סבתא סופיה ומשפחתה הגרעינית

כבר מילדות, הרגשתי תמיד שאני שונה. השכנים נתנו לי להרגיש שאני יהודיה ושונה מהם. גדלתי בעיירה קטנה ליד גבול עם פולין. בבית ספר הייתי יהודיה אחת יחידה, חלק מהמורים נתנו לי להרגיש שאני שונה מכל התלמידים. כשהתלוננתי בבית על המורים ועל היחס השונה שקיבלתי, ההורים תמיד אמרו לי, שאנחנו יהודים וצריכים להיות חכמים וחזקים.

כשסיימתי את לימודיי בבית הספר, היה לי ברור, שלא יתנו לי להמשיך ללמוד באוניברסיטה במערב אוקראינה ולכן נסעתי ללמוד ברוסיה (באותם הזמנים שם אנטישמיות היתה פחות חזקה).

אינפורמציה על ישראל

הייתה לנו מעט אינפורמציה על ישראל. ידענו שבארץ יש לנו קורובי משפחה, אמנם משפחה רחוקה, אבל אסור היה לנו לקבל מכתבים מהם. פעם קיבלנו מכתב מישראל ובגלל המכתב אבא שלי ישב בכלא. כשסיימתי את לימודיי באונברסיטה, התחתנתי וחזרתי למערב אוקראינה לעיר לבוב (עד שנת 1939 זאת היתה עיר למברג שהייתה שייכת לפולין). ואז החלטנו לעזוב ולעלות לישראל. עזבנו הכל, השארנו שם דירה, כסף (נתנו לנו לקחת רק 150 $ לבן אדם) ונסענו לישראל, ובעצם כמעט לא ידענו שום דבר על המדינה.

שילמנו עבור הנסיעה באוטובוס לפולין  לעיר וארשה – ומשם אנשי הסוכנות היהודית אירגנו לנו טיסה לארץ.

ההסתגלות לחיים בישראל

בהתחלה בארץ היה לא פשוט. הגענו בסוף שנת 1990 ובתחילת שנת 1991 התחילה מלחמת המפרץ. באותו זמן כל יום הגיעו ארצה יותר מ- 1,000 עולים חדשים. היו תורים ארוכים במשרד הקליטה ובאולפנים. קשה מאוד היה למצוא עבודה שתכניס כסף. גם היה קשה לבת שלי בבית ספר – לא קיבלו אותה כל כך יפה, היא הייתה עולה חדשה ללא שפה גם הבגדים שהבאנו איתנו היו שונים. הזמן עבר ולאט לאט התגברנו על האתגרים והסתגלנו לחחים פה בישראל.

הזוית האישית

ליה: אני מאחלת לסבתא שתהיה מאושרת ושתרגיש בטחון בארץ ישראל