מאגר סיפורי מורשת

המשפחה המורחבת

שלום, אני נעמי ורצברגר ממושב לימן, סבתא של גפן המתוקה והיקרה שלי נולדתי בכפר גלעדי וכשהייתי בת חצי שנה הורי עברו לגור במושב לימן. הוריי זיכרונם לברכה הם שני אנשים שמאוד סבלו בשואה.

אימא שלי שרה גרה בהונגריה ובגיל צעיר, כשהייתה בת 17, התחילה מלחמת העולם השנייה. כאשר באו הגרמנים הם לקחו את כל המשפחות שגרו בכפר טייסו דדה לגטו ואחר כך למחנות עבודה, חלקם הובלו לאושוויץ. אימא שלי ואחותה נלקחו למחנה עבודה והופרדו מיתר המשפחה. התנאים שם היו מאוד מאוד קשים, עבדו מבוקר עד ערב, בלי אוכל ועם קצת מים. הם מאוד סבלו. בסוף המלחמה אמא חלתה בטיפוס בגרון וממש ברגע האחרון היא ניצלה, האמריקאים נכנסו למחנה ולקחו אותה לבית חולים, שם היא עברה ניתוחים בגרון.

אבא שלי נולד בוורשה שבפולין, והמשפחה שלו עברה לגור בבלגיה כדי לעסוק במסחר. כשהתחילה המלחמה הוא הלך לבקר את סבא וסבתא שלו בפולין, ואז אמרו לו לברוח, כי אי אפשר להגיע לוורשה בגלל שהגרמנים כובשים אותה. הוא ברח למקום שהיה בו את הצבא של פולין והצטרף לחיל פרשים למלחמה נגד הגרמנים. הוא ראה שהקצינים פורשים ובורחים וכך הבין שהמצב מאוד קשה, הגרמנים מנצחים. הוא נתן  בכפר שסמוך לגבול את הכידון שלו ואת הסוס שלו לאחד האיכרים וקיבל בתמורה בגדים אזרחיים. הוא עבר את הגבול לרוסיה, הצטרף לצבא הרוסי ונלחם בחזית נגד הגרמנים ארבע שנים. בסוף המלחמה הוא נפצע ברגל מירי.

כשנגמרה המלחמה היהודים הלכו לאיטליה והקימו שם קיבוץ יהודי. שם הוא הכיר את אימא שלי, יחד איתה הם עלו לארץ ישראל והתחתנו. כשהגיעו לחיפה הבריטים תפסו אותם והגלו אותם לקפריסין.

 תמונה משפחתית – סבתא נעמי בילדותה עם משפחתה

שנה אחרי הם חזרו לארץ ישראל. בהתחלה הם גרו באוהלים בכל מיני מקומות ואחר כך גרו בקיבוץ כפר גלעדי. ואז החליטו לעבור לגור במושב לימן. באותם הימים התנאים היו מאוד קשים. הם גידלו שתי פרות שהסוכנות נתנה להם, גידלו ירקות ועבדו מאוד קשה,  הילדים עזרו גם לאימא וגם לאבא. המצב הכלכלי היה קשה ואמא מאוד סבלה מהשואה.

לאבא שלי חיים הייתה משפחה גדולה בפולין. כולם היו חרדים ומקפידים על הדת. מתוך חמישה ילדים שרדו לאחר המלחמה אבי ואחיו צבי. כל הדודים, בני הדודים, ההורים והסבים של אבי נספו בשואה. אבי לא שיתף אותנו ולא סיפר דבר על משפחתו ועל ילדותו. ידוע לי מאחיו צבי שאבי למד בפולין בחדר מגיל ארבע והיה מאוד דתי. צבי נותר דתי גם בארץ ישראל, התחתן ונולדה לו בת אחת – לאה. ללאה נולדו ארבעה ילדים, שהם בני הדודים שלי מצד אבי, אתם אני שומרת על קשר עד היום. מכיוון שאבי ביקר במדינות רבות במהלך חייו, הוא ידע שפות רבות.

 מאלבום המשפחתי

לאימא שלי שרה הייתה משפחה ענפה בהונגריה. הם היו שישה אחים במשפחה. כולם נספו בשואה מלבד אמי ושתי אחיות שלה. לא נותרו להן הורים, סבים, דודים או בני דודים. ברטה, אחותה של אמי, עברה לגור בקנדה בסיום המלחמה. רחל, אחותה השנייה של אמי, גרה בקיבוץ יסעור. נולדו לה שלוש בנות, שעד היום אני בקשר טוב איתן. גם אמי לא סיפרה לנו דבר על משפחתה משום שלא יכלה לדבר על העבר. אני כן יודעת שאמי למדה לתפור מגיל צעיר ובזה עסקה בבגרותה.

 האחיות לבית פרידלנדר

הורי הגיעו לארץ חסרי כל, ללא רכוש וללא תמונות. הם התחילו עתיד חדש בישראל וכאב להם מאוד להיזכר בעבר. באותם ימים לא היה נהוג לדבר עם הילדים על מה שעברו בשואה ואני פחדתי לשאול, להזכיר ולדבר על עברם. היום אני מצטערת על כך, מכיוון שהרבה דברים אני לא יודעת על קורותיהם וקורות משפחתם. אמי נפטרה בגיל 80 ואבי נפטר בגיל 99.

תקופת הילדות ועד הצבא

הורי הגיעו למושב לימן שבצפון כשהייתי תינוקת בת חצי שנה. התנאים במושב באותם הימים היו מאוד קשים. רחצו אותי בתוך גיגית שהייתה עשויה מפח, השירותים היו מחוץ לבית, קראו לזה בית שימוש. אימא כבסה בידיים את הבגדים וההורים עבדו קשה : גידלו ירקות, והיו להם כמה פרות.

 הוריי

אני זוכרת שכשהייתי בגן עזרתי לאבא שלי להביא תלתן (ירק לפרות), אספתי עם מגרפה ואבא היה מעמיס על העגלה. הייתה לנו סוסה בשם סטלה. בכל שבת לקחו אותי ואת אחי יוסי בעגלה הרתומה לסוסה לים באכזיב. בחורף הלכנו לגן עם מגפיים, עדיין לא היו כבישים והיה הרבה בוץ בכבישים. בהתחלה לא היה חשמל בבתים והדליקו בלילות פתיליה עם נפט. עד היום זכור לי הריח הלא נעים בבית…כשהייתי בת שלוש הגיע החשמל למושב ועשו מסיבה גדולה לכולם. למושב קראו בהתחלה צה"ל. יום אחד הגיע תורם מאמריקה ותרם כספים לבנות בית-עם והשם הוחלף ללימן.

כשהיינו קטנים לא היה מחשב ולא טלוויזיה, לכן הרבינו להיפגש אחה"צ ולשחק יחדיו משחקי ילדות, כגון: קלאס, חבל, תופסת, מחבואים.. מאוד אהבתי את המשחקים והפגישות עם החברות. היה לנו רדיו גדול ואהבתי לשמוע את מצעד הפזמונים. הטלוויזיה הייתה בשחור לבן.

 משחקים ביחד

לאורך כל הילדות אני זוכרת את מצבי הרוח של הורי. פעם בשנה פתאום הייתה לי אימא אחרת, שחיה בעולם של מלחמות נאצים. היו לה התקפות של זעם וכעס, למשל כשהיה בא סוחר פרות עם קרחת הייתה צועקת SS, ואני לא הבנתי במה מדובר. כשניסו לתת לה כדורי הרגעה היא הייתה אומרת שבאים להרוג אותה. במצב הזה היא הייתה נשארת שבוע שבועיים, ואחרי זה חזרה להיות אימא שקטה ורגועה. באותם הימים לא הייתה עזרה סוציאלית ולא הייתה מודעות, לא סיפרו לילדים מה שקרה בשואה.

כשהייתי בכיתה א', המורה שלי גרה במושב קרוב אלינו והבינה שלא כל כך ברור לי מה קורה עם אימא שלי. היא החליטה לספר לי, ואמרה לי שיש לי אימא נהדרת, אימא טובה, אבל היא סבלה. המורה סיפרה לי שהייתה מלחמה ושאימא שלי כמעט מתה מטיפוס וטוב שהיא ניצלה, ושאני צריכה להבין ולעזור לה. מאז באמת הבנתי שבמקום שהיא תעזור לי, אני צריכה לעזור לה. היא הייתה כבדה ולקחה הכל קשה. החלטתי שאני חייבת לטפל בה, כי היא לא אשמה והיא אימא טובה שסבלה.

כבר בכיתה א' הזמן שלי התחלק בין לעזור לאימא ולעזור לאבא. עזרתי לאבא בשדות להחזיק את המחרשה בזמן שהוא משך את הסוס, כדי שיוכל לעשות תלמים בשדה כדי לזרוע מלפפונים ולשתול עגבניות. עזרתי גם לקטוף. היה לי אח שגדול ממני בשבע שנים וגם הוא עבד קשה. למרות שעבדנו מאוד קשה לא קיטרנו, נהניתי לעזור להם והכל היה בכיף ובשמחה, ובנוסף גם למדנו.

בכתה א'-ב' למדנו במושב ובכתה ג' עברנו ללמוד במושב השכן, בצת. שם נפגשנו לראשונה עם ילדים ממושבים אחרים. בבית הספר בבצת הכרתי חברות ממוצא מזרחי ומאוד אהבתי להתארח אצלם ולהכיר בישולים מזרחיים טעימים. שם הכרתי לראשונה את הקוסקוס, הכורכום והכמון שהיום אני מרבה להשתמש בהם. הייתי תלמידה מצטיינת, למדתי, הכנתי שיעורים ומצאתי זמן לעשות את הכל.

עם הזמן גדלנו. כשהייתי בת 14 בחופשים נהגתי לעבוד במסעדה שבכפר נופש שבמושב. הביאו למושב קייטנות, אני מלצרתי וחסכתי כסף, כדי לקנות לי לחדר רהיטים יפים וכדי שיהיה לי דמי כיס. כשהייתי נערה לא היה מחשב ולא פלאפון, נהגנו להיפגש בערבים, לשחק פינג-פונג. הלכנו ברגל לים. בימי שישי נהגנו להביא פטיפון ותקליטים ולרקוד יחדיו, כל פעם בבית אחר.

את התיכון למדתי ב"יד נתן" שליד עכו. נסענו לשם באוטובוס שאסף מכל המושבים בסביבה תלמידים והכרתי חברות חדשות. אבא שלי מאוד עודד אותי ללמוד. בבגרותי רציתי מאוד להיות מורה או גננת והיה קשה להורי לשלם. אבי שמע שבשבי בציון עוזרים למשפחות שקשה להם וקבלנו מלגה ללימודים. בכתה יא' עברתי ללמוד בכיתת מכינה בסמינר "אוהלו", כי חלמתי להיות מורה או גננת. ב"אוהלו" הכרתי בנות מקסימות. גרנו ארבע בנות בחדר וכולם קינאו בנו, היינו חברות טובות ומסורות ועד היום אנחנו בקשר. "אוהלו" נמצאת ע"י טבריה לחופי הכנרת, בקיץ נהגנו לבלות בכנרת ולהנות ממטעי התמרים והפירות הטעימים. בימי רביעי נהגנו לנסוע ולבלות בטבריה ובעיקר לרקוד ריקוד-עם בחוף התכלת. אחרי כיתת מכינה, החלטתי להיות גננת. למדתי עוד שנתיים באוהלו והתגייסתי בתום הלימודים לצבא בתור גננת חיילת.

לסיכום – אני חושבת שלמרות כל הקשיים, הייתי ילדה ונערה שמחה ומאושרת וצברתי הרבה חוויות.

תקופת הצבא ועד משפחה וילדים

אחרי הלימודים התגייסתי לצבא, לאחר טירונות קצרה שיבצו אותי ביחידת מורות ועבדתי בגנים שונים. ביקשתי להיות קרובה לבית וגם לישון בבית, כדי לעזור להורי שהיו ניצולי שואה לא בריאים והיו זקוקים לעזרתי. בצבא לא הסכימו והחליטו שאגור עם חיילות במושב מעונה.

עבדתי ככוח עזר בגן במעלות יחד עם גננת אם. בכל יום ברחתי הביתה ללימן לישון ובבוקר חזרתי מוקדם, עד שיום אחד המש"קית תפסה אותי ולאחר שיחה ובדיקה הסכימה שאשן בבית. הייתה תקופה שהיינו צריכות להחליף גננות במקומות רחוקים, כמו נטועה ושתולה שקרובות לגבול לבנון. לא הייתה לנו הסעה ונאלצנו לנסוע בטרמפים, זה היה לא נעים ואפילו דיי מפחיד.

בגיל 21 התחלתי להתיידד ולצאת עם חיים, ממושב לימן. הוא נולד באכזיב, כאשר הוריו בנו את הבתים הראשונים בלימן. הכרתי את המשפחה שלו וכמובן שאותו מגיל צעיר. תמיד אמרתי בצחוק שאני אף פעם לא אתחתן עם מישהו מהמושב, אבל עד היום הוא אהבת חיי. חיים גדול ממני בשלוש שנים ולא היינו באותה קבוצת גיל. מיד הרגשנו שהקשר רציני וכעבור כשמונה חודשים, כשהייתי בת 22, החלטנו להתחתן.

 ביום נישואינו

ההורים של חיים קנו לו בית קטן אחרי השירות הצבאי. באותם ימים ההורים מאוד רצו שהילדים יישארו במושב. הבית היה מאוד קטן, רק 56 מ"ר, וכלל מטבח, סלון וחדר שינה אחד. התחתנו במלון עדן בנהריה בעודי חיילת. אז היה נהוג לעבור מבית לבית ולתת את ההזמנה באופן אישי. ואכן לחתונה הגיעו כל תושבי לימן, צעירים ומבוגרים. באותם הימים לא שחררו מהצבא, אלא אם כן החיילת הנשואה הייתה בהיריון.

חיים היה מכונאי ועבד במוסך גליל מערבי בתיקון משאיות. עברו להם השנים, ובמקביל לעבודות עסקנו גם בחקלאות. בהתחלה היה לנו פרדס תפוזים, וכשראינו שזה כבר לא משתלם, שתלנו מטעים של בננות. חיים עבד מאוד קשה, הוא עבד במוסך כל יום, הגיע בארבע, שתה קפה איתי והלך לעבוד בשדות עד החושך. היו גם קטיפים בשבתות. למרות הכל אהבנו לטייל ולהנות עם הילדים בחגים. היה לנו חשוב להיפגש עם המשפחה, כי יש לנו מעט מעט דודים ולא גדלנו עם סבא וסבתא.

בשנת 1977 נולדה בתנו הבכורה לילך, שנקראת גם דבורה, על-שם סבתא שלי מצד אמא שנספתה בשואה.

בתקופה זו עבדתי כגננת בשלומי. כדי להגיע לתחנת האוטובוס שהייתה רחוקה מביתנו, נהגתי לרכוב על אופניים עד קצה המושב, ושם קשרתי אותם, ובסוף היום חזרתי איתם הבייתה. הקמנו פעוטון יחד עם חברים נוספים מהמושב, הכל עשינו בעצמנו ורק כאשר מלאו לילדים שלוש לחוק חינוך חובה, הם עברו לגן מטעם המועצה. חמותי עזרה לי מאוד, היא הביאה את לילך מהפעוטון בכל יום ונתנה לה ארוחת צהרים וזה אפשר לי לצאת ולעבוד.

בשנת 1981 נולדה בתנו השנייה ענת, שהיא אימא של גפן, ובחדר השינה הקטן ישנו ארבעתנו יחדיו. בנינו בית חדש גדול יותר, שיתאים לצרכים שלנו, בסמוך לבית בו גרנו. כשעברנו להתגורר בבית החדש שהיה בן 100 מ"ר חשנו רווחה גדולה. הקמתי גינה לתפארת מסביב לבית, נטענו עצי פרי ושתלנו פרחים. בשבתות נהגנו ללכת עם הבנות לחוף בצת או לחוף אכזיב, אהבנו לטייל בכל מיני מקומות בארץ ולארח חברים בשבתות ובחגים. בכל שבת בצהרים חמותי הזמינה אותנו לארוחת צהרים, שעיקרה היה חמין בנוסח הונגרי שהיה מאוד טעים.

כשלילך הייתה בת שש וענת בת שנתיים, אבא של חיים, קיבל אירוע מוחי ונפטר בגיל 62, זה היה מאוד עצוב וכואב. שמוליק בנינו הצעיר שנולד בשנת 1986 נקרא על שמו של סבא שמואל יוסף אלתר – אבא של חיים.

הקמנו בית לתפארת מדינת ישראל. הילדים גדלו וגילנו שהם נבונים, סקרנים ואוהבים ללמוד, חסכנו כדי שיוכלו בעתיד לממש את יכולותיהם וללמוד, ואכן  לילך למדה  פסיכולוגיה ואמנות תואר שני וכיום היא מרפאה באומנות. ענת למדה תואר שני בביולוגיה וכיום היא חוקרת ושמוליק למד תואר שני בטכניון הנדסה אזרחית והוא עובד כמהנדס ברפאל.

אנו משתדלים לאחד את כולם להזמין את כולם עם הנכדים המקסימים לארוחות שבת או חג, לנסוע יחד לטיולים, פיקניקים וכיופים… אני מאוד אוהבת לבשל ולאפות, לעבוד בגינה, לפגוש חברות, לטייל ולסרוג.

בתקופה של הקורונה היה לנו קושי אדיר, בעיקר לי, כי היינו רגילים לנסוע בשבתות, להיפגש בביתנו לארוחות שבת ולבלות, ופתאום נאלצנו להיות תקופה ארוכה בלי הנכדים בשבתות ובחגים.

השנה בפברואר חגגתי 70, וגם עכשיו אנחנו עוברים תקופה מאוד קשה. אנחנו גרים בלימן ופונינו מביתנו בגלל מלחת חרבות ברזל. אנחנו נמצאים בנהריה אצל הבן שגויס לדרום מהשביעי לאוקטובר 2023.  אשתו רופאה ונעדרת הרבה מהבית, לכן אנחנו נאלצים לגור איתה ולעזור לה כדי לטפל בילד. בשבתות אנחנו נוסעים לתל מונד לבלות עם הנכדים, לאכול ביחד ולטייל בפרדסים. כשאנחנו בתל מונד אנחנו מרגישים שאנחנו בארץ אחרת בעולם אחר, כאילו אין מלחמה, וזה מוזר, אבל מקבלים את זה בשמחה. בלימן אנחנו עוזרים לחיילים, מטפלים בכיתת הכוננות, עושים הרבה דברים ומקווים לטוב.

היום כשאני בוגרת, גדולה וסבתא מנוסה, אני רואה מה הפסדתי ומה הדור שלי שלא הכיר את הסבים והסבתות, הפסיד. אני מאוד משתדלת לעזור, לפרגן ולאהוב. הילדים והנכדים הם אהבת חיי. מביתי לילך יש לי שני נכדים, משמוליק נכד אחד ומענת שלושה: שקד, גפן ודולב. אנחנו משתדלים לשמור על קשר טוב. בחגים תמיד מזמינים את כולם לארוחות משותפות, הולכים לטיולים משותפים ואוהבים לבלות איתם.

סיפור אישי

בגיל שלושים ושבע בסוף מלחמת המפרץ חליתי בסרטן שד, זה קרה ביום ההולדת שלי והיה מאוד מבהיל. באותם הימים לא דיברו כמו שמדברים היום בחופשיות, לא סיפרו לילדים והכל היה בשקט. זה היה גם מפחיד, כי סרטן זה היה שווה מבחינתי למוות וקיבלתי את זה מאוד קשה. הילדים היו קטנים: ענת הייתה בת 9, לילך בת 14 ושמוליק בן 6. הסרטן היה ממאיר, נותחתי וקיבלתי טיפולים קשים של כימותרפיה והקרנות. ביום שנגמרה מלחמת המפרץ פקחתי את העיניים אחרי הניתוח ושאלתי את חיים בעלי אם אני חיה או מתה. חיים עמד על ידי ואמר לי: את חיה בגדול! ואז החלטתי לחיות בגדול, לקבל את הטיפולים ולהמשיך בשגרה שאהבתי.

אהבתי לעבוד בגינה, לבשל ולאפות. החלטתי שאני אחזור לעבוד כגננת בגן. לקחתי חופש חצי שנה בגלל שהטיפולים לא היו קלים. בתי האמצעית ענת הייתה מקסימה וכל כך בוגרת, היא עזרה עם האח הקטן שמוליק והייתה ילדה למופת. ללילך בתי הגדולה, שהייתה בגיל ההתבגרות, היה יותר קשה. במושב מאוד מאוד עזרו לי חברות, לקחו את הילדים לבית הספר ובשלו עבורנו. הן רצו לקחת אותי לטיפולים, אבל סירבתי ונסעתי ברכבת כל יום לקבל הקרנות, לא רציתי שיעזרו לי ואמרתי לעצמי שאני חייבת להיות חזקה. באותם הימים עבדתי בשבי ציון כגננת בגן חובה והמשפחות שעבדתי איתן מאוד פרגנו. אחרי חצי שנה חזרתי בגדול לגן בשבי ציון, לגינה ולילדים.

חזרתי לשגרה מלאה ולא שקעתי בנושא המחלה. לא נהגתי לדבר על כך, אבל השתדלתי לעזור לנשים ששמעתי שגילו שחלו בסרטן.

בגיל 56 שוב גילו לי באותו אזור סרטן שד. זה היה מפחיד שוב, אבל הפעם עם הבנה אחרת ועם בגרות אחרת. הבנתי שלא תמיד מתים מסרטן וידעתי שאני אחיה בגדול שוב. עברתי ניתוח גדול עם שחזור, שכלל גם ניתוח באזור הבטן. השיקום היה מאוד קשה, משום שהיו שני אזורים שנותחו.

 בבית החולים 

לשמחתי לא קבלתי הקרנות וכימותרפיה, אלא כדור במשך חמש שנים. לכדור היו השפעות שליליות על מצבי הרוח, אבל בגלל שהילדים כבר היו גדולים אז היה יותר קל. היה לי באותה תקופה נכד מבתי לילך שלא יכולתי להרים עד להחלמה. למרות שעברתי  תקופה קשה, אחרי זה השתקמתי ושוב התחלתי לחיות בגדול, המשכתי לטפל בגינה ולעשות עבודות מלאכה שאני אוהבת. שוב חזרתי לעבודתי כגננת.

לסיכום, השנים עוברות ואני תמיד אומרת שצריכים להיות אופטימיים ולעשות הרבה דברים, כדי שיהיה עניין בחיים. מגיל קטן למדתי להתמודד ולא לקטר והסיסמה שמלווה אותי כל חיי היא: "אם אין אני לי מי לי" ועבודה היא בריאות ולא קושי.

הזוית האישית

גפן קליין: היה לי מהנה להיפגש עם סבתא נעמי ולשמוע על עברה המעניין והשונה מתקופתי ומחיי ילדותי, ולראות כמה העולם השתנה והתחדש. בנוסף לכך זה גרם לקשר מרגש, הדוק ומיוחד יותר בינינו. מאוד התעניינתי בסיפורים של סבתי ובילדותה.

נעמי ורצברגר: תמיד כיף לי להיפגש עם גפן, אבל דווקא עכשיו כשאנחנו מפונים, זה מרגש יותר להיפגש. שמחתי שגפן מתעניינת בסיפוריי והייתה זו הזדמנות לספר סיפורים שלא שמעה בעבר ולשתף אותה גם בדברים קשים שמשפחתי עברה. תודה רבה על ההזדמנות להשתתף בתוכנית הרב דורית!