מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, תקווה חוגי. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת.

סבתא מספרת: "שמי תקווה חוגי-אהרון, נולדתי ב-10 באוקטובר 1947, ממש בחג סוכות. אבי היה מבוגר מאמי בשלושים שנה והיו לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה שנפטרה. כשנה וחצי-שנתיים לאחר מותה הכירו לו את אמי, והם התחתנו כשאמי הייתה בת 16. אני הבכורה מבין הילדים של שניהם, ונולדו להם עוד ארבעה אחים קטנים ממני. גרנו עם סבתי בעיראק ועם שני הדודים שלי, ואינני זוכרת דבר מהילדות שלי שם.

עלייה לארץ

עלינו לארץ כשהייתי בת שנתיים, בשנת 1950. ברגע שקמה מדינת ישראל, הרגשנו מאוימים על ידי השלטון העיראקי. קם פוגרום של הערבים נגד היהודים בשנת 1941, והם התחילו לזרוק פצצות לתוך בתי הכנסת והבתים. אבי היה בתנועה הציונית יחד עם חתנו, בעלה של אחותי הגדולה נירה, והם סידרו וזירזו לנו את רשיונות העלייה לארץ. עלינו כל משפחתי – שתי אחיותיי נולדו מאוחר יותר בישראל ואחי רמי היה בן עשרה חודשים. אני זוכרת רק רגעים לפני העלייה למטוס, הרבה אנשים שמדברים וצועקים.

לקחו אותנו ישר למחנות עולים בפרדס חנה ורק אחר כך חילקו אותנו לאולמות בריטיים – כמו מחנות צבאיים. הבריטים שלטו לפני כן, ולכן היו אולמות גדולים בהם חילקו אותנו בקבוצות קבוצות של אנשים. לא היו חדרים נפרדים, אלא אולם אחד גדול, אז תלינו וילונות ועשינו מחיצות לכל משפחה ומשפחה. הביאו לנו מיטות מברזל עם מזרני קש – מיטות עולים הן נקראו. היינו ישנים שניים ביחד, אך לא היו לנו טענות, קיבלנו את זה כמובן מאליו.

היינו שם תקופה של שנתיים, עד שבשנת 1953 היו שטפונות בכל המדינה והרבה אוהלים בחוץ קרסו. אני זוכרת את אבי מרים אותנו על הגב, המים מרטיבים לו את הברכיים. העבירו אותנו למעברת עמישב, כל צריפון היה מופרד ומחולק. המדינה עדיין לא הייתה מוכנה לקלוט אנשים, לא היו לה בניינים מוכנים, היא לא ידעה שיגיעו כמויות כאלה של אנשים. פתאום עלו הרבה ניצולי שואה ויהודים מארצות ערב שברחו מאותן סיבות שלנו.

שנות החמישים היו דלות מכל הבחינות – מבחינת מסחר, כלכלה, תזונה, היה עוני. היו כאלה יוצאי ארצות ערב שבאו מבוססים, הם עבדו במסחר, וכשבאו לפה הכל התהפך להם. הם עבדו בעבודות דחק, ביערות, בכבישים, והתחילו להיווצר מעמדות.

אלה היו השנים של הצריפונים של ישראל – אבי בנה עוד מטבחון אחד קטן ושירותים בחוץ, וגם מרפסת. הוא שיפץ את הצריף לוילה. אני חושבת שזאת הייתה ילדות נהדרת – האחדות הייתה אחדות, הטבע והפשטות היו חלק מהיום-יום. לפעמים אומרים שילדי המעברות הם אנשים שנכשלו, אבל אני לא חושבת כך. הרבה ילדי מעברות תפסו משרות גבוהות בשלטון ובמקומות משמעותיים.

כשהגענו למעברה כבר הייתי בכיתה א', ולמדתי במשמרת שנייה כי לא היו מספיק בניינים ומקומות לתלמידים בצריפים הצפופים. חלק מהתלמידים למדו מהבוקר עד הצהריים, וחלקם למדו מהצהריים עד הערב. המורים היו ניצולי שואה והייתה אחווה ואהבה בעשייתם למען הילדים. תמיד ראיתי את היופי בנכונות שלהם ללמד גם בשעות אחר-הצהריים.

אבי הגיע לארץ כשהוא יודע לקרוא עברית. למדתי את השפה בבית הספר והוא גם היה יושב ומלמד אותי עם ספרי תנ"ך. בזכותו הייתה לי עברית טובה, ומכיתה א'-ב' כתבתי כבר בלי שגיאות. הוא היה יושב ועושה לי הכתבות, מחזיק את הספר ואני הייתי צריכה לומר מילים בעל פה ולאיית אותן.

כולנו היינו בשכבה אחת, הגענו מאותו אזור והייתה אווירה משפחתית, הרגשנו שווים. כשעברנו לפתח תקווה מאוחר יותר, הייתה תערובת של אוכלוסיה מארצות שונות ושם הרגשנו את הפער. המורים התחילו להפלות בין יוצאי מזרח לאשכנזים. באמצע כיתה ח' עברתי את מבחן המלגות, והייתי נוסעת באוטובוס כל ערב לתיכון ברמת גן. באותה תקופה הייתי צריכה ספרים וציוד, ואמי אמרה שאין לה כסף בשבילי. המצב היה קשה בבית, אז ניצלתי את המלגה ללימודים בערב ועבדתי בבקרים כדי לעזור למשפחה. למדתי עד הבגרות ולאחר מכן נרשמתי לסמינר למורות וגננות, אך נאלצתי לעזוב בשל היעדר כסף. מאוד רציתי להיות גננת, אך לא נתתי לזה למוטט אותי. אני אוהבת את המגע עם הילדים, ילדים הם שמחת חיים. כשהייתי ילדה תמיד ראיתי את עצמי בעתיד כגננת או מורה.

במהלך לימודי בתיכון הכרתי חברות שגרו ברמת גן, ואחת החברות הציעה לי לצאת איתם במוצאי שבת. התארחתי אצלה ביום שישי ובערב פגשנו את סבא שלך וחבר שלו. ישבנו בבית קפה, דיברנו, ולאחר מספר מפגשים התחלנו להיפגש לבד. סמי היה רומנטיקן ובא שלב מסוים הוא היה יותר אצלי בבית. בשנת 1965 אבי עבר תאונת דרכים ונפטר, וזה קרב אותנו והבנו שאנחנו מתחתנים. התחתנו באפריל 1966 וגרנו אצל אמי כשנה.

מצאתי עבודה בגן ילדים עד שנכנסתי להריון עם ג'קי, הבן הבכור שלי. עברנו לבית משלנו בקריית אונו. לאחר לידת ג'קי עבדתי בחינוך מיוחד שלוש שנים עד לידת טלי, הבת שלך. לאחר לידתה פתחתי גן בבית ועברנו לאריאל, שם הקמתי משפחתון. לאחר מכן חזרנו לפתח תקווה ושם ניהלתי צהרונית. לבסוף עברנו לראש העין ושם פתחתי גן ילדים בשנת 1994.

בשנת 2005 סמי נפטר, וזה היה כמו שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים. העבודה עזרה לי להתגבר, ובשנת 2009 הכרתי את יוסי, והיינו יחד 13 שנים עד שנפרדנו.

היום אני אדון לעצמי, אוהבת לפתור תשבצים, לצאת עם חברות, לקחת חוגים כמו פילאטיס וצ'י-קונג. אני עדיין עובדת עם ילדים, וזה מעניק לי שמחה ותעסוקה."

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: היה לי כיף מאוד לדבר עם סבתא שלי על העבר שלה, זה לא נושא שהיא מעלה לעיתים קרובות והיא ממש התרגשה כשביקשתי ממנה לספר. הייתי רוצה להודות לה, כי הזמן שביליתי איתה היה נעים מאוד וקירב אותנו אחת לשניה. בנוסף, זכיתי ללמוד יותר על החיים שלה ושל הילדים שלה – אימא ודוד שלי. זכיתי לשמוע על הירידות והעליות בחייה, על החלומות והתקוות, למשל, עכשיו אני יודעת שיש עבר משמעותי מאחורי העבודה הנוכחית שלה כמטפלת לילדים.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.