מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא שלי ילנה ברברמן

אני וסבתא ילנה
ההורים ודודה של סבתא שלי ב-1947
סיפור עלייתה של סבתי לישראל בקצרה

סבתא ילנה מספרת על חייה בברית המועצות

בשנת 1941 הגיעה מלחמת העולם השניה לברית המועצות. משפחתה של אמי הצליחה בנס לברוח מאוקראינה כבר בימים הראשונים של המלחמה. הם ברחו לעיר קטנה בשם שדרינסק שבצפון רוסיה באזור הרי אורל.

אבי נולד בפולין בחלק מהמדינה שבשנת 1939 הועבר לשלטון ברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. למרות גילו הצעיר הוא התגייס לצבא האדום בהיותו בן 17 בלבד ונלחם נגד הנאצים. לאחר שנפצע, נשלח לעורף לאותה העיר שדרינסק שבה שהתה אמי.

אחרי המלחמה גילה אבי שהעיר שלו נהרסה כליל וכל משפחתו נספתה. לא היה לו לאן לחזור, והוא נשאר בשדרינסק. כך הכירו הוריי. הם התחתנו והביאו לעולם אותי ואחרי שלוש שנים את אחי הקטן. משפחתנו הייתה מאושרת ומלוכדת. הוריי אהבו מאוד לשיר, הם שלטו בכמה שפות והופיעו באירועים שונים. בבית דיברנו רוסית, אבל ההורים דיברו גם יידיש כדי שהילדים לא יבינו. אני ואחי למדנו יידיש מהר מאד והבנו הכל, כמובן בלי לגלות להורים!

בעיר הייתה קהילה גדולה מאוד של יהודים מכל קצוות ברית המועצות ומדינות אחרות (מולדובה, בלרוס, אוקראינה…) שברחו מהמלחמה ובחרו להישאר, לכן כמעט ולא הייתה אנטישמיות.

ההורים ודודה של סבתא ילנה בשנת 1947

תמונה 1

שפע ועושר לא היו חלק מילדותי, אך זה לא השפיע מדי על שמחת חיינו. היו לי הרבה חברים, הסתובבנו המון בחוץ. בקיץ התרחצנו באגם שהיה בעיר, טיילנו ביער וליקטנו פטריות ופירות יער, בחורף החלקנו על קרח ועשינו סקי. לצערי, הייתי גם צריכה ללמוד פסנתר בבית-ספר למוזיקה. לא אהבתי את זה כי השיעורים גזלו ממני המון זמן, זמן שיכולתי לבלות בחוץ. אחרי שסיימתי בית-ספר, הלכתי ללמוד באוניברסיטה ואחריה עברתי לגור בעיר גדולה בשם סברדלובסק, שם הכרתי את בעלי.

התברר שבעלי נולד באותה עיר קטנה שדרינסק, וההורים שלנו הכירו והיו חברים טובים מזה שנים! אך אנחנו הכרנו רק בחיינו הבוגרים. בשנת 1977 נולדה בתנו הבכורה וכעבור חמש שנים, בשנת 1982 נולדו לנו עוד שתי בנות, תאומות זהות שאחת מהן היא אמה של מאיה.

להיות הורים לתאומים זה לא פשוט, אך מרתק בצורה בלתי רגילה! השאלה ששמענו הכי הרבה הייתה: "איך אתם מבדילים ביניהן?", את הסוד הזה שמרנו רק לחוג המשפחה הקרובה.

העלייה לישראל

בשנות ה-90, כשברית המועצות התפרקה, הקהילה היהודית נהייתה פעילה יותר, ובעיר שלנו נפתחו סניף של הסוכנות היהודית, בית-ספר יהודי והתחילו לפעול קייטנות יהודיות. בשנת 1994 בתנו הבכורה עלתה לישראל בתוכנית "נעל"ה", וכעבור שנתיים כל המשפחה עלתה בעקבותיה.

אנו חיים בישראל כבר קרוב ל- 30 שנה, התחברנו לארץ הזאת ולא רואים את עצמנו חיים במדינה אחרת. הבנות התחנכו כאן, שירתו בצבא, סיימו כאן לימודים, התחתנו, והיום למשפחתנו שמונה נכדים מקסימים. אנחנו נהנים לעזור בגידול הילדים וחולמים שיהיו להם חיים מאושרים בלי מלחמות!

טיילנו בחוף הים ביחד והחלטנו להצטלם 

תמונה 2

 

הזוית האישית

מאיה: למדתי דברים חדשים על סבתא שלי ועל המשפחה שלי ועל החיים של סבתא שלי בילדותה, במדינה שהיא לא הכירה.

סבתא שלי מאחלת לי בריאות טובה ולחיות בישראל באושר ושלום, ואני מאחלת לסבתא שלי בריאות ופורים שמח!

מילון

"נעל"ה"
"נוער עולה לפני הורים"

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב
הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב (נקרא גם הסכם האי-תוקפנות הנאצי-סובייטי) הוא הסכם בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, שנחתם במוסקבה ערב מלחמת העולם השנייה. ההסכם כלל שני חלקים: החלק הראשון היה חוזה כלכלי בהיקף כספי של 200 מיליון רייכסמארק, שנחתם ב-19 באוגוסט 1939, לפיו התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם. החלק השני שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 היה הסכם אי-תוקפנות בין שתי המדינות[1] לתקופה של 10 שנים, לפיו הן התחייבו שלא לתקוף זו את זו, ולא לסייע לאחרים לעשות זאת. בנוסף לשני החלקים הגלויים, כלל ההסכם נספח סודי, שעסק בחלוקת תחומי ההשפעה של שתי המדינות במזרח אירופה. נציגי שתי המדינות לחתימה על ההסכם היו שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אנו חיים בישראל כבר קרוב ל- 30 שנה, התחברנו לארץ הזאת ולא רואים את עצמנו חיים במדינה אחרת.“

הקשר הרב דורי