מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה עידו, נודתי בתאריך 18.3.1959 בירושלים, ישראל. שמות הוריי: שלמה וחסיבה חזן, שניהם ילידי מרוקו. בשנת 1956 הוריי עלו ממרוקו לישראל באונייה. כאשר הגיעו לארץ ישראל, שלחו אותם להתגורר בירושלים.

ילדותי

גדלתי בירושלים, בשכונת מבשרת ציון. למדתי בבית הספר הראל. בילדותי שיחקתי בחבל, גומי, משחק "תוכי", מחניים, קלאס, חמש אבנים וגולות. בילדותי חבריי ואני נהגנו לשחק בחוף בשכונה, לא היו לנו טלוויזיה, טלפונים ומחשבים – שיחקנו בעצמנו, סיפרנו סיפורים, צחקנו, שרנו, ניגנו, רקדנו והעברנו חוויות. הייתה לנו ממש חברות אמיתית והכרנו היטב את החברים שלנו.

בבית הספר

כאשר המורה או המנהל היה נכנס לכיתה, כל התלמידים היו עומדים. אף פעם לא פנינו אל המורים בשמם הפרטי אלא בכינוי "המנהל" או "המורה". החינוך היה נוקשה מאוד. זכור לי שההורים שלנו תמיד הסכימו עם הצוות החינוכי למרות שלא תמיד היה כך במציאות. הם היו סומכים על שיקול דעתם של הצוות החינוכי באופן בלתי מעורער.

החיים הבוגרים

לא שירתי בצבא מפני שהתחתנתי בגיל 18.5, כך היה נהוג בעבר. מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לעבוד עם ילדים. במהלך כל השנים עבדתי בגני ילדים ובחופשות הקיץ עשיתי קייטנת קיץ.

את בן זוגי הכרתי כאשר היה שכן אשר גר מול הבית שלי. התחתנו לאחר פרק זמן קצר מאוד ונולדו לנו חמש בנות מקסימות. את חגי ישראל ואת מירב השבתות אנו נוהגים לחגוג יחד כל השבט ולהעביר חוויות, צחוקים, סיפורים, מאוד אוהבים לשיר לרקוד יחד.

יציאה לגמלאות

בשנתיים האחרונות סבא ואני יצאנו לפנסיה. העיסוק העיקרי של סבא הוא כושר ושחייה ואני אוהבת לבשל ולפנק את הנכדים ולטפל בצמחים שבגינה.

בין תחביביי, אני אוהבת לשחזר רהיטים ישנים ועתיקים וסבא אוהב לנגן ולעשות עבודות נגרות.

הגשמת חלום מבחינתי תהיה לטייל בעולם ולצוור חוויות עם חברים.

כיום יש לי עשרה נכדים מקסימים, אני ממש אוהבת אותם וכאמור מפנקת אותם ככל יכלתי.

מסר לדור הצעיר

חשוב לדעת לכבד את המבוגרים, להיות יותר חרוצים ולהשקיע, כי ההשקעה משתלמת ופירותיה טעימים.

הזוית האישית

שגב הנכד המתעד: מאוד נהניתי לשמוע את סיפור החיים ועל השורשים של סבתא. אני מאחל לה שתחיה עד 120, בריאה ושלמה.