מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של סבתא מינה פלג והנכדה נעמה פלג

הילדות של סבתא מינה

שמי מינה פלג, אני סבתא של נעמה, אני אימא של אבא של נעמה. עליתי לארץ מאורוגואי (שנמצאת בדרום אמריקה), כשהייתי בת 18 ומאז אני גרה בנס ציונה. מבחינת המשפחה המורחבת חלק גדול מהמשפחה נרצחו בשואה במיוחד המשפחה מצד אימא שלי. שם אמי היה ג'נט והיו לה 6 אחים ואחיות ואף אחד מהם לא שרד וגם לא ההורים שלה. מצד אבא שלי, שהשם שלו היה יוסף ונשארו בחיים שני אחים. אח אחד בשם אברהם שעוד לפני המלחמה הוא החליט שהוא בורח מפולין, ששמה הם נולדו, וברח מפולין לדרום אמריקה בארגנטינה. הוא התגורר כל השנים בעיר הבירה בואנוס איירס והוא התחתן. ונולדו לו שני הילדים – בני דודים שלי רות וראובן. רות עדיין גרה בבואנוס איירס עם המשפחה שלה וראובן עלה לארץ והוא גר כרגע בבת ים עם המשפחה שלו.

סבתא בילדותה

לדוד אברהם היה מפעל קטן ובמפעל הזה הם היו מייצרים סוודרים ומעילים מצמר והם היו מוכרים את הסחורה הזאת לחנויות. הדוד השני שלי ששרד את השואה קראו לו משה והוא מיד אחרי שהסתיימה המלחמה הגיע למדינת ישראל. הדוד משה שירת בצבא, הוא לחם במלחמת העצמאות, במבצע קדש, ובמלחמת ששת הימים. הוא עבד כל השנים בעיריית תל אביב. משה התחתן ונולדו לו שתי בנות שהן בנות הדוד שלי אחת לאה שגרה בהרצליה עם משפחתה והשנייה ענת שגרה בגבעתיים עם משפחתה.

סיפורים מהילדות וגיל ההתבגרות

שמי מינה הפלג ואני רוצה לספר לך על הילדות שלי במונטווידאו שבאורוגואי. אני הגעתי עם אבא ואימא שלי אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר הגעתי הייתי בת 8 חודשים. ההורים שלי לא ידעו לדבר בספרדית שזאת השפה שמדברים בה באורוגוואי והיה להם די קשה. בתור ילדה בתוך הבית דיברתי עם ההורים שלי בשפת היידיש אבל מחוץ לבית עם הילדים ברחוב אז כמובן שדיברתי בספרדית. הלכתי לבית הספר יהודי דתי בשם "בית יעקב" בבוקר ומשעה אחת עד 5 וחצי בערך הלכתי לבית ספר כללי עד שמלאו לי 11 שנים. לאחר מכן, כשלמדתי בתיכון אז כבר למדתי רק בבית הספר הכללי. באותה תקופה הלכתי גם לתנועת נוער "דרור", עליה ארחיב בהמשך בסיפור המרכזי.

בבית לא היה לנו אורח חיים דתי, אבל למרות הכל חגגנו את החגים המרכזיים כמו למשל ראש השנה יום כיפור ופסח. לא חגגנו כמעט את חנוכה או פורים. בתשעה באב ידענו שזה תאריך מאוד עצוב כי באותו היום נחרבו בתי המקדש הראשון והשני. במיוחד בחגים לא הלכנו לבית הספר ואמרנו למורים בגלל שזה חג יהודי והם קיבלו את זה בהבנה.

אני רוצה לציין שהחיים שלנו במונטווידאו היו חיים די טובים, אמנם היא לא מדינה שלנו וגם רוב היהודים שגרו שם גם הם היו שייכים למעמד בינוני לפעמים קצת יותר גבוה. הרוב היו אנשים עובדים וכמעט ולא הייתה אנטישמיות ולא הייתה שנאה כלפי היהודים או דחייה של היהודים מהבחינה הזאת. אני חייבת לציין לטובה את החיים שלי את ה-18 שנים שאני גרתי במונטווידאו, שנים טובות ושנים שבהן יכולתי להתפתח, יכולתי ללמוד בלי שום בעיה. כשהייתי בת 18 המשפחה החליטה שאנחנו עולים לארץ ומאז אני כאן.

עלייה לארץ והקמת משפחה

אני רוצה לספר על התקופה שהייתי נערה והגעתי לארץ ישראל. סיימתי תיכון, הייתי בת 18 וכשהגעתי למדתי עברית באולפן בקיבוץ בארי. חצי יום עבדנו וחצי יום למדנו ותוך כדי לקחו אותנו ללשכת הגיוס בבאר שבע אבל בגלל שהייתי עולה חדשה העברית שלי לא הייתה כל כך טובה ושחררו אותי מהשירות. כשסיימתי את האולפן בקיבוץ, התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב בחוג להיסטוריה וספרות אנגלית. בתקופה הזו פרצה מלחמת ששת הימים שזאת הייתה עבורי מלחמה מאוד קשה כי לא התנסתי במלחמות לפני כן. אלו היו 6, 7, ימים מאוד לחוצים ומפחידים. אבל כפי שידוע, התוצאות של המלחמה היו ניצחון מאוד מאוד חזק וגדול למדינת ישראל.

התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב כפי שאמרתי בחוגים להיסטוריה כללית וספרות אנגלית. כשסיימתי את התואר הראשון החלטתי שאני רוצה ללכת ללמוד תעודת הוראה כדי להיות מורה להיסטוריה. כעבור כמה שנים הכרתי את שלמה והתחתנתי אתו. זמן קצר לפני החתונה פרצה מלחמה נוספת, מלחמת יום כיפור שהייתה מלחמה קשה מאוד. עם סיום המלחמה יכלנו שלמה ואני להתחיל את חיינו המשותפים. תוך כדי התחלתי לעבוד, עבדתי בבית חולים "אסף הרופא" במחלקה להמטולוגיה – בנק הדם עבדתי שם במשך שנתיים עד שנולדה לי הבת הגדולה בשם מיכל. לאחר הלידה נשארתי בבית לגדל אותה, בהמשך נולד דובב, שהוא אבא של נעמה, ומידד. לאחר מכן החלטתי שאני רוצה לסיים את תעודת ההוראה שלי וחזרתי ללמוד.

התחלתי לעבוד בבית ספר תיכון בראשון "גן נחום", שם התגוררנו, ולמדתי היסטוריה כללית וגם היסטוריה של עם ישראל ותקופת הבית השני. עבדתי במשך 30 שנה. בתקופה הזו נולדה בתי הצעירה, הילה, שהיא כרגע נמצאת די רחוק, היא גרה בקנדה, אבל אני מבקרת אותה כמה שאני יכולה.

במשך כל השנים שעבדתי בהוראה מאוד מאוד אהבתי ללמד. קצת פחות אהבתי את הצורך לשבת שעות על גבי שעות ולבדוק מבחנים, אבל זאת הייתה עבודה מאוד מתגמלת וגם לא קלה, להיות מורה זה לא קל. הכי אהבתי את הסיפוק ללמד ילדים ולראות שמישהו הפיק תועלת ממה שאני לימדתי אחרי כשלושים שנות עבודה.

לפני 14 שנים פרשתי. אחרי הפרישה החלה עבורי תקופה חדשה בחיי. אני מקדישה את עצמי לנכדים – אני מכינה להם צהרים וארוחות ערב, מלווה אותם בפעילויות שונות ועוזרת להם. כל יום רביעי אני מבקרת אצל הבן שלי דובב ואשתו רוית, שיש להם ארבע ילדות והם נהדרים כולם. בנוסף, אני גם משתתפת בטיולים בארץ ומחוצה לה, שומעת הרצאות בנושאים שונים ומשתדלת למלא את זמני בכול הפעילויות האלו.

קישור לסרטון סבתא מינה מספרת לנעמה על משפחת פלג 

הילדות שלי בתנועת דרור

משפחתי ואני התגוררנו 18 שנה במונטיוודאו, אורגווי ובמהלך השנים האלה הצטרפתי לתנועת נוער "דרור". הייתי חניכה שם במשך כ-10 שנים. תנועת הנוער "דרור" היא תנועת נוער ציונית, שהמטרה שלה הייתה לעלות לארץ לעלות למדינת ישראל, ואם אפשר להגיע לקיבוץ. תנועת הנוער שימשה לילדים היהודיים מקום מפגש, שם יכולנו להכיר ולשחק, לצאת למחנות קיץ, ולחגוג  קבלות שבת בימי שישי. התחלקנו לקבוצות לפי גילאים, והיינו נפגשים כל קבוצה עם המדריך והיינו מדברים על נושאים שונים שקשורים לחיים שלנו במונטבידאו והחיים שאנחנו עתידים לחיות במדינת ישראל בתקווה בקיבוץ. לא הלכתי לתנועת נוער מקומית אלא רק לתנועת נוער "דרור" כיוון שהחיים שלנו התרכזו מסביב לקהילה היהודית. אינני יודעת אם היו שמה תנועת נוער כמו שיש כאן הצופים או תנועות נוער אחרות.

הזוית האישית

נעמה: היה לי כיף לעבוד עם סבת שלי ולמדתי הרבה בסיפורים שהיא סיפרה לי.