מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני סבתא של מושקא הוניקמן, נולדתי בשנת 1955 (תשי"ד) בחיפה. שמי מזל טוב אלבו (טויטו), כן, שמעתם נכון – שמי הוא "מזל טוב"! בעבר, בקהילות מסוימות (ספרד), נהגו לקרוא בשם זה. לי היו כמה אחיות וכל בת זה מזל טוב, כך קיבלתי את שמי.

הוריי

לאמי קראו מסעודה שמחה, אך כולם הכירו אותה בשם ג'ולי, ולאבי קראו יוסף. לצערי, לא זכיתי לחיות עם אבי שנים רבות כל כך. אבי נפטר באחת השבתות בחזרתו מבית הכנסת, כשאני עדיין הייתי תלמידה בבית ספר תיכון. מבין ששת אחי ואחיותיי, אני השלישית.

אמי עבדה כמנקה בבית ספר יסודי ואבי עבד בכל מיני עבודות מזדמנות. הרבה פעמים הייתי הולכת לעזור לאימי בעבודה. לצערי, בבית הספר בו עבדה, התלמידים לא הקפידו להרים כיסאות בסוף יום ואני, שלא רציתי שאימי תעבוד קשה, סייעתי לה והרמתי את הכיסאות הרבים.

שנות ילדותי

גרנו ב"מחנה דוד", היום קוראים למקום "נוה דוד". השכונה שבה גרתי הייתה שכונה קטנה ונחמדה. בבית שלנו היו כמה חדרי שינה, סלון ומטבח קטן.

אני מתגעגעת לעבר… למדתי בבית ספר "שערים" והייתי תלמידה שובבה. בבית הספר היו משחקים בהפסקות בגומי, חבל, מחניים ועוד. אצלנו בבית ספר היו טיולים, אך לא הרביתי להצטרף אליהם משום שהיו לי בחילות בנסיעות. מסיבות כיתה לא היו לנו. אהבתי לאסוף את השיער לקוקו, ולשחק בצהריים בכניסה לבניין. מאכל מאוד מוכר ואהוב בעיקר בקרב יוצאי אלג'יר (ארץ הולדתם של הוריי) הוא הקוסקוס. לא, לא כזה שאתם קונים באריזה ומכינים במיקרוגל. אימי הייתה מכינה קוסקוס מסולת בכל יום שלישי ושישי והטעם… ממממ… עודנו על השפתיים. הממתק האהוב עלי היה שקדי מרק.

את בעלי שיחי' הכרתי על ידי מכר משותף והתחתנו בחיפה.

מלחמות שחוויתי

בימי חוויתי שבע מלחמות (לא כולל מלחמת חרבות ברזל): מלחמת סיני בשנת 1956 בהיותי בת שנה, מלחמת ששת הימים בהיותי בת 11, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, מלחמת המפרץ בשנת 1990 ומלחמת לבנון השנייה.

לצערנו, שוב אנו נמצאים בזמן מלחמה. נישא יחד תפילה לבורא עולם שיחיש את גאולתנו ויאמר די לצרותינו! בזמן מלחמת המפרץ היה איום כי אויבינו ישתמשו באמצעי לחימה כימי. חילקו לכולם מסכות אב"כ שהיו לא נוחות ומסורבלות מאוד במראן. במלחמה הזאת היינו צריכים לאטום את כל הפתחים באמצעות דבק חזק שמכונה בפינו עד היום "דבק מלחמה".

היום לחגוג יום הולדת אצל הרבה אנשים זהו עניין רציני – החל מכמות האורחים וכלה בכיבוד. אצלנו בבית לא חגגו ימי הולדת, ציינו וברכו ובכך תם העניין.

סיפור על מנדי שלי

אספר לכם על מנדי שלי, שיחי'. מנדי הינו הבן השלישי מבין בניי, ובסדר הכרונולוגי הוא החמישי. כשמנדי כבר היה בן שנה פלוס באחד מביקורי ב"טיפת חלב", סיפרתי לאחות כי מנדי לא יוצר "קשר עין" והיא בתגובה אמרה לי: "מה?? את לא יודעת?? הבן שלך אוטיסט!".

השמים נפלו עלי באותו הרגע! לא הכרתי את המושג ולא הבנתי איך הוא קשור אלי בכלל. מנדי שלי אוטיסט? מה זה? למה? הרבה שאלות התרוצצו במוחי ולא ידעתי לתת להן מענה. יצאנו למסע אחר חיפוש תשובות… המסע של מנדי.

בשנת תשנ"א טס בעלי לרבי יחד עם קבוצה של הרב צייטלין וביקש ברכה עבור מנדי. רק שתדעו שמנדי נקרא ע"ש הרבי ותאריך הולדתו… כ"ב שבט.

אם טרם נחשפתן ב"ה למושג "אוטיסט", אתן לכן דוגמה קטנה: כשמנדי היה בן שלוש ילדתי את בני הקטן – שניאור זלמן. לאחר מספר ימים של אשפוז, חזרתי הביתה. התגעגעתי למנדי, חיכיתי לחזור הביתה ולראותו, אך לצערי, הוא כלל לא ייחס חשיבות להגעתי והיה עסוק בעולמו.

לא אלאה אתכן בפרטים, אך מציאות חיי השתנתה. מנדי הביא עמו הרבה "אור" לחיים, אך גם יצר מורכבות רבה. אחיו הקטן, שניאור, לא זכה ליהנות מילדותו והיה צריך לוותר באפן מתמיד לאחיו ה"גדול" על צעצועיו. מנדי לא ידע מהי סכנה. באחת הפעמים בהן קנינו אקווריום הוא אף הכניס את ידו לתוכו ושלף דג כדי לראותו מקרוב. כיום מנדי בן 35 ומצבו טרם השתנה. אנחנו תפילה ל"רופא החולים" שירפא גם אותו בתוך שאר חולי ישראל.

הזוית האישית

הנכדה מושקא: תודה לך, סבתא, שפינית מזמנך כדי לספר לי את סיפורך. אני מאחלת לך שנים רבות של נחת, אושר, ושמחה מתוך בריאות איתנה.