מאגר סיפורי מורשת

שמי – ירדנה נבחר ע"י אבי. שם חיבה ירדני, ירדן.

על פי הקבלה – השם ירדנה נגזר מהמילה "ירדן". הירדן הינו הנהר הארוך ביותר בישראל והוא מהווה תוצר של איחוד שלושת הנחלים: חצבני, בניאס ודן. הירדן מהווה משחר ההיסטוריה גבול טבעי בין מדינת ישראל לשכנותיה, והוא מאוזכר בתנ"ך במקומות שונים. השם ירדנה מבטא קשר עמוק לתנ"ך ולארץ ישראל.

שם המשפחה: סעד. זה השם המקורי, פירוש השם: עזרה, סיוע

אני נולדתי בתל אביב, בבית חולים ליס, שהיה בזמנו בית חולים פרטי.

נולדתי בחול המועד סוכות בתאריך 26.9.1953, להורי שלמה וציפורה, אחות לשני אחיי, עמרם שקרוי על שם סבי ז"ל שקבור בהר הזיתים. ואחי יהונתן ז"ל.

גדלתי ברמת גן, בבית פרטי, היינו שלושה ילדים בחדר אחד. הבית היה שמח למרות שהורי לא היו אנשים אמידים, לא חסר לנו דבר. כבר בצעירותי עבדתי כבייבי סיטר וכך היו לי דמי כיס. אני זוכרת שלאבי היה חשוב שכולנו נלמד ונצליח.

הזיכרונות החזקים שיש לי מבית הורי, הם המאכלים המסורתיים והחגים שחגגנו יחד כל המשפחה המורחבת.

אבי נולד וגדל בעיר העתיקה, ירושלים, ברחוב היהודים, בשנת 1946 נישא לאמי. ועבר להתגורר עמה בתל אביב.

אבי התייתם מאביו כשהיה בן 13. יום אחד כשחזר סבי הבייתה לאחר יום עבודה נתקל בכנופיית ערבים שהיכו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. הוא אושפז בבית חולים ולאחר מספר ימים נפטר. סבתי המשיכה לגור בעיר העתיקה גם לאחר נישואי אבי עד למלחמת העצמאות ב- 1948.

ב-1948 נכבשה העיר העתיקה ע"י הירדנים. לסבתי לא היה לאן לחזור. היא איבדה את כל רכושה אך היא לא הסכימה לעזוב את ירושלים והמשיכה להתגורר בה, בדירה שכורה, עד לים מותה. לימים, אבי היה פעיל במחתרת האצ"ל, ארגון צבאי לאומי בארץ ישראל, שמרבית מאנשיו היו צעירים שהתרעמו מול התוקפנות הערבית של אותם ימים.

לאחר מלחמת ששת הימים, העיר העתיקה שבה לחזקתינו, אני זוכרת שנסענו כל המשפחה לרחוב היהודים בעיר העתיקה, שם התגורר אבי עד לנישואיו, אך לא היה ניתן להכיר את הבית. בבית גרו כמה משפחות של ערבים. אבי ניסה לדעת מה עלה בגורלם של ספרי הקודש שהיו בבית אך כמובן ללא הואיל.

אני זוכרת את הנסיעות לירושלים להביא את סבתא רחל (אמו של אבי) לחגים ולביקורים במהלך השנה. סבתא רחל לא הייתה מוכנה לעבור לגור בכל מקום אחר מלבד ירושלים.

הוריה של אמי שגרו בתימן החליט בשנת 1925 לעלות לארץ. הדרך לא הייתה קלה ולפני שהגיעו לארץ עברו מתימן לחבש, היום היא אתיופיה. שם נולדה אמי. סבי וסבתי החליטו לעכב את העלייה לארץ בגלל הלידה של אמי ורק כעבור כשנתיים שלוש הם ארזו את מעט מחפציהם ועלו ארצה. הם הגיעו לארץ באונייה.

אמי שעלתה לארץ בעודה ילדה קטנה, בערך כבת שלוש. סיפרה לנו, שכמעט נשכחה על האונייה בהגיעם לארץ, אך אחד העובדים על האונייה שם לב ולקח אותה לרציף שם נפגשה עם הוריה. אמי סיפרה לי שגם בארץ החיים היו קשים, אך הוריה מעולם לא התלוננו. הורי היו ציונים ודאגו לטעת בנו את ערכי הציונות ואהבת הארץ. למרות שידעו את השפה הערבית הם לא הסכימו בשום פנים שנלמד ערבית ולכן הקפידו לדבר רק בעברית. מדי פעם כשלא רצו שנבין הייתי שומעת אותם מדברים בערבית.

אני גדלתי ברמת גן, למדתי בבית ספר יסודי "הפרדס". בזמננו לא היו מחשבים ופלאפונים והיינו יוצאים לשחק בשכונה במשחקים כמו תופסת או מחבואים ועוד. הייתה לנו ילדות שמחה. בימי החורף היינו נאספים בבית ומשחקים במשחקי קופסה שונים. בכתה ח' הצטרפתי לתנועת הנוער העובד למרות אי שביעות רצונו של אבי שחשש שזה יגרע מלימודי, אך לאחר תקופה קצרה עזבתי את התנועה. בסוף כיתה ח' עברתי ללמוד בתל אביב בסמינר לוינסקי שהיה משולב תיכון וסמינר למורים. שם סיימתי את לימודי כמורה למתמטיקה.

במהלך לימודי בתיכון הכרתי את מי שיהפוך לימים לאישי (מוטי) ואבי שלושת ילדיי.

יום אחד בחופשת הקיץ אחי הבכור נסע לצפון להיפגש עם מי שהייתה חברתו באותם ימים ואני הצטרפתי אליו ובערב יצאנו לרקוד באחד החופים בכנרת, שם הכרתי את מוטי.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים ומוטי גויס והיה בדרום הארץ. באחת מחופשותיו  החלטנו להינשא. היה זה בינואר 1974 ומיד לאחר החתונה הוא חזר לצבא. ואני המשכתי לגור בבית הורי עד לסיום המלחמה.

בפברואר בשנת 1975 נולדה בתנו הבכורה אסנת שהיום היא פסיכולוגית קלינית והפכה אותנו לראשונה לסבא וסבתא עם הולדת בנה יואב. ולאחר מכן הצטרפה למשפחה גם הנכדה רוני.

באוקטובר 1979 נולדה בתנו ענת שגם היא עוסקת בתחום החינוך, שממנה יש לנו את הנכד איתי ושתי הנכדות נועה ומאיה.

במרץ 1985 נולד בנינו אסף שעוסק היום בהייטק. שלו שני ילדים, יעלי וגילי.

במשך 43 שנים הייתי במערכת החינוך ולפני כשנתיים פרשתי לגימלאות. במהלך עבודתי לימדתי מתמטיקה בכיתות ז'-ח' וכשנפתחו החטיבות לימדתי בחטיבת הביניים שרת והייתי שותפה לפתיחתה ובנייתה של החטיבה. בחטיבה הייתי רכזת מתמטיקה ולאחר מכן סגנית מנהלת.

במהלך שנות עבודתי השתתפתי בסיור לפולין עם תלמידיי, הייתה זו חוויה מרגשת ומעצימה לראות ולנסות לחוות מה עבר על העם שלנו. מי היה מאמין שנחווה שוב שואה ב-2024 כאשר יש לנו מדינה וצבא.

כיום אני נהנית לבלות עם ילדיי ונכדיי. לבשל להם את המאכלים האהובים עליהם. אחד מתחביבי לאורך חיי היה לבשל ולאפות. אהבה שעברה לנכדתי נועה שגם היא אוהבת לבשל ולאפות. תחביב נוסף שהיה לי הוא: סריגה ורקמת גובלנים. יחד עם זאת לא זנחתי את אהבתי לספורט ופותחת את הבוקר בצעידה של 6 ק"מ.

 אני ונועה נכדתי

 אני ונועה נכדתי

תמונה משפחתית

מדליקות נרות ערב שבת

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא ירדנה: תהליך העבודה היה מרגש מאוד עבורי. שמחתי לספר לנכדתי נועה על ההיסטוריה של משפחתי, שמחתי לענות לה על שאלות ששאלה. הרגשתי שנועה מתעניינת בסיפור. לדעתי, אין שיעור היסטוריה טוב מזה שהילדים למדו על תקופות בחיי העם היהודי מתוך הסיפורים שלנו. זו תוכנית שמקרבת ומחזקת את הקשר בין הסבים והסבות באמצעות למידה וחוויה ערכית חינוכית.

ירדנה רון, סבתא גאה של נועה הורטיג.

נועה: היה לי כייף בקשר הרב דורי, למדתי הרבה דברים חדשים על סבתא לדוגמא שהיא ישנה בחדר אחד משותף עם האחים שלה, לא כמוני… אני ממליצה מאוד לכולם להשתתף בתכנית הזו. תודה רבה מנועה.