מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא יעל לשם, הקיבוצניקית מעמק בית שאן

אני יעל לשם, סבתא של גל, יובל ומעיין נחמני. בעצם אני האימא של רעות, אמה של גל ואני קיבוצניקית שנולדה בקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן.

גל נכדתי האהובה משתתפת השנה בתוכנית חשובה " הקשר הרב דורי", מטרת התוכנית, לימוד והיכרות עם ההיסטוריה המשפחתית של הוריה, הסבים והורי הסבים. במסגרת זו מספרת אני כאן את סיפור חיי כילדה, נערה מתבגרת, שחוותה שנים אלו במסגרת החיים בקיבוץ. שנים שעיצבו את חיי כאשה בוגרת בהמשך, כאם וכסבתא.

החיים בקיבוץ מסילות

נולדתי להורי סשה ותמר קורין אשר היו ממקימי הקיבוץ והגיעו אליו כאשר עוד היה בתוך החומה (פרוייקט "חומה ומגדל" של ההתיישבות הקיבוצים בשנים 1936-1939), בקיץ 1952 חזרנו הביתה, מבית חולים העמק בעפולה. כאשר חזרנו הביתה לקיבוץ, האוטו עשה תאונת דרכים וכלב נפצע. זה היה הפתיח של חיי כילדה ולימים למדתי לאהוב כלבים ובעלי חיים ועד היום יש להם מקום חשוב בחיי.

קיבוץ מסילות הוא קיבוץ של השומר הצעיר ומשתייך לתנועת ה"קיבוץ הארצי".  הוא עלה על הקרקע בשנת 1938 ואחר הקיבוצים הראשונים של "חומה ומגדל". בצורת התיישבות זו, תוך לילה אחד הוקמו חומה ומגדל וכן מספר צריפים למגורי חברי הקיבוץ. גם החומה וגם המגדל שמשו להגנה ושמירה מפני הפורעים הערבים ואתרעה מפני איומים שמבחוץ.

כל החיים הקיבוציים התתנהלו בתוך החומה ולאט לאט עם השנים, נוספו לקיבוץ גרעיני של התנועה מקיבוצים אחרים וגם גרעינים כאלה שעלו מארצות שונות כמו ממצריים או מארגנטינה ועוד. אוכלוסיית הקיבוץ גדלה והצריפים הוחלפו במבני קבע.

לקיבוץ קראו בתחילה "במסילה" ובהמשך מסילות. כאשר נולדתי, הקיבוץ כבר היה יחסית מבוסס … בן 14 שנה. נבנו בתי קבע לחברים, הוקמו בתי ילדים, מערכת חינוך ובריאות, בתי ספר ועודד מתקנים נדרשים לקיום חיי קהילה שיתופית.

הקיבוץ של אז אופיין בשיתוף מאוד חזק כאשר המטרה המרכזית הייתה בעצם הגשמת הקיבוץ. זה היה הרעיון האידיאולוגי שלאורו הקיבוצים של שניים אלה עלו על הקרקע ועל פיו חיו.

המטרות העיקריות בהקמת הקיבוצים היו:

א. הגשמת החזון הקיבוצי ורעיון השיתוף.

ב. הגנה על גבולות המדינה הצעירה מפני פורעים ואיומים נוספים. (מסילות קרוב לגבול עם ירדן).

אני גדלתי בבית התינוקות שבו כל התינוקות גדלו יחד על פי קבוצות הגיל. בניגוד לעיר, לא גדלנו בחיק המשפחה הגרעינית. זה נבע מהצורך לאפשר לנשים ולאמהות לעבוד, להשתלב בחיי הקיבוץ ולתרום למאמץ ההגשמה. ההורים היו מגיעים מספר, פעמים ביום כדי להיות עם התינוקות והפעוטות, לבלות עמם כמה שעות ולהעניק להם חום ואהבה.

אימא שלי, תמר (סבתא רבתא של גל), הייתה מורה שלמדה והגיעה לקיבוץ בית אלפא כמורה צעירה מוסמכת. היא הכירה את אבא שלי, הם התאהבו, התחתנו והיא עברה לחיות עימו בקיבוץ מסילות, כי שם גם הייתה חסרה מורה.

עקב הצרכים הקיבוציים, כמו בבית התינוקות שם גדלו התינוקות יחד, גם ילדי הגנים וביה"ס היסודי (עד כתה ו), גדלו בבתי הילדים ובלינה משותפת – שינה בבית הילדים ולא בבתי ההורים (שגם פיזית לא נבנו להלנת ילדים בשנים אלו). גם אני גדלתי בבית התינוקות ובבתי הילדים בחינוך המשותף עם קבוצת בני הגיל שלי. קבוצות בני הגיל היו קטנות ומנו כ-10 עד 12 ילדים. לקבוצה שלננו קראו: "אלון". כל הקבוצות בקיבוץ נקראו בשמות עצים, ציפורים, פרחים ועוד (כמו שמות חלק מהרחובות בערים כיום). לקבוצה צעירה מאתנו בשנה קראו: "ערבה", (בה גדלה אחותי הצעירה, הגרי ז"ל).

חווינו ילדות יחסית מאושרת, למרות שגדלנו באופן שונה ומנוגד לעקרון החיים בכל מקום אחר-לא במסגרת המשפחה.

סדר היום היה כזה שבבוקר למדנו והיינו פעילים במסגרת ביה"ס היסודי. בשעה 16:00 הלכנו לחדרי ההורים ושהינו שם מספר שעות כדי להיות עם ההורים והמשפחה וסביב השעה 20:00 הלכנו לבית הילדים לישון. ההורים באו להשכיב אותנו ולהיות עמנו עד שנרדמנו.

אימא שלי, שהפכה עם השנים ממורה למנהלת בית הספר היסודי, היתה מאוד עסוקה ועקב זה לא הייתה פנויה להשכיב אותי ואת אחותי הצעירה. אחותי הגדולה רחל, רוחה ז"ל היתה זו שהשכיבה אותי לישון, הייתה מספרת לי סיפורים ושרה שירים.

גם אבא שלי היה מאוד פעיל בכל התחומים המרכזיים בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית. הוא היה מזכיר הקיבוץ (תפקיד חברתי בעיקרו) וגם שימש כמרכז המשק (תפקיד כלכלי בעיקרו), עורך עיתון הקיבוץ והתנועה ועוד ועקב עיסוקיו אלה כמעט ולא היה בבית.

כך גדלתי עד כתה ו' ועם סיום כתה ו' עלינו לכתה ז' – למוסד החינוכי, גלבוע", שהיה חטיבה ותיכון מכתה ז' עד יב'. בחטיבת הביניים למדנו וקיימנו חיי חברה שיתופיים. המוסד הורכב מארבעת קיבוצי הקיבוץ הארצי באיזור: בית אלפא, ניר דוד, רשפים ומסילות.

במוסד גלבוע חיינו ולמדנו עד סוף כתה יב'. חיינו כל הזמן בחבורה של צעירים תוססים וקיימנו חיי חברה ופעילויות רבות, תרבותיות ותנועתיות. בתום כל יום לימודים נסענו כל אחד לקיבוצו – כדי לעבוד מספר שעות בקיבוץ שלנו. עבדנו בענפי השדה, בפרדס, בגיוסים חקלאיים שונים, במסיק זיתים, בגדיד תמרים וגם עבודה עם ילדים ופעוטות בגנים ובבתי הילדים. בקרנו כמובן את בית ההורים ושהינו שם זמן מה.

בשעה 16:00 בערך הייתה הסעה שאספה אותנו חזרה לבית אלפא למוסד החינוכי להמשך הפעילות עד השינה. חיי התנועה שלנו התנהלו אף הם במסגרת המוסד החינוכי. היינו מאוד פעילים בתנועת השומר הצעיר, הודרכנו וגם הדרכנו צעירים מאתנו. עשינו דברים רבים כנערים וחווינו חוויות רבות ועל זה אני מודה מאוד לחינוך הקיבוצי.

אפשר לסכם כי החיים במוסד החינוכי היו נפלאים, מלאי חוויות וזאת למרות שלא גרנו כל היום עם ההורים שלנו.

יש האומרים שה"לינה המשותפת", אותה חוויתי כילדה וכנערה עד הצבא לא טובה ואף מנוגדת לטבע האנושי, כי ילדים גדלים ליד ההורים, אבל אני חושבת שזה עזר לי מאוד באופן אישי לבנות את עצמי, להתפתח ולהגיע לאן שהגעתי. גדלנו מאוד עצמאיים, עשינו הרבה מאוד דברים לבד, שילדים בעיר לא עשו כי לא התאפשר להם, אך אנחנו, עקב צורת החיים הפתוחה והעצמאית הזו – הצלחנו לקחת את היתרונות שבשיטת חינוך זו וגדלנו להיות מאוד עצמאיים.

מצד שני, ילדים שלא גרים וגדלים עם ההורים זה דבר המנוגד לטבע האנושי והיו לא מעט בעיות – משפחתיות ואישיות שכל אחד מאנו חווה בגיל הזה.

בסוף לימודי בכיתה יב', סיימנו את המוסד החינוכי וזכינו להיות השכבה הראשונה בתנועה הקיבוצית שעשתה בגרות מלאה. גאה לספר כי היתה לי תעודת בגרות טובה מאוד ואפילו הבחינה בספרות שלי הייתה הטובה ביותר בכל התנועה הקיבוצית.

בסוף שנת 1971 התגייסתי לצבא. שרתי בבסיס הנדסה קרבית ששכן באדוריים, ליד חברון. שם הכרתי את אבי, שלימים הפך לבעלי ולסבא של גל, מעיין ויובל נחמני.

לאחר השירות הצבאי בשנת 1973, חזרתי לקיבוץ ועבדתי כמטפלת/גננת בגן של ילדים לא קלים. מלחמת יום כיפור תפסה אותי בעבודה בגן הזה. הילדים סרבו להיכנס למקלטים כי טענו שהגן שלהם בנוי מבטון מזויין… היו עוד סיפורים רבים עם ילדי גן זה אך הם בגרו והפכו לאנשים נפלאים. חלקם נשאר והגשים בקיבוץ וחלקם עזבו לעיר ולמושב כמו אחרים בקיבוץ.

בשנת 1974 הסתיים הפרק הקיבוצי בחיי ועברתי לחיות עם אבי בעיר.

" מה זה קיבוץ?

הקיבוץ הוא ארץ ישראל

ובזכות הקיבוץ ארץ ישראל

הינה עדיין הארץ היפה בעולם.

כאשר כל הארץ תהיה קיבוץ- יבוא המשיח "

סיפור חיי הצעירים משולב כולו בחיי הקיבוץ והשינויים שעבר במהלך השנים – חברתיים, תרבותיים ותנועתיים. גם אנו השתנינו בעקבות שינויים אלה. שנים אלו בקיבוץ תרמו רבות לעיצוב חיי כאשה בוגרת.

חיי בעיר מורכבים בעיקר מ-40 שנה של עבודה במסגרת משרד ראש הממשלה. יצאנו לשתי שליחויות בוינה וגם בהאג שבהולנד ושנים אלו תרמו לנו רבות לעיצוב וביסוס חיינו כזוג צעיר וכמשפחה צעירה. על שנותי במסגרת המשרד לא ניתן להרחיב כאן אך אציין כי גם אני וגם אבי השתלבנו בפרוייקטים גדולים ומשמעותיים שתרמו רבות לביטחון מדינת ישראל.

במהלך שנים אלו נולדו שלושת ילדינו: רעות – 1979, סיון – 1983 ואילון – 1986. ילדים נפלאים אלה הקימו משפחות והביאו לנו את האושר הגדול מכל – תשעת נכדינו שגל נחמני היא אחת מהם.

בתום השליחות בהולנד חזרנו להוד השרון ושם בנינו את ביתנו בו אנו גרים עד היום.

אנחנו כבר שנים רבות גמלאים. אני ממשיכה להתנדב במשרד ועושה פרויקטים תיעודים – כתיבת  ספר וגם סרט שתיעד פרוייקט בטחוני חשוב ומשמעותי. אבי עוסק בנגרות ושנינו עוזרים ומסייעים לילדים עם הנכדים כמה שניתן מתוך אהבה למשפחה המיוחדת והנפלאה שהקמנו.

הזוית האישית

גל: היה לי ממש כיף כי למדתי דברים על סבתא יעל לשם.