מאגר סיפורי מורשת

סבא משה טליתמן מספר:

השם שלי הוא משה טליתמן. קראו לי על שם סבא שלי מצד אבי, שנרצח בפרעות באוקראינה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

נולדתי בשנת 1940 ברמת גן, אז פלסטינה. אני זוכר בילדותי את החיילים הבריטים שהסתובבו ברחובות. לצנחנים הבריטים היו כומתות אדומות וקראנו להם כלניות. היו גם חיילים אוסטרלים שהתנהגו בחביבות לילדים שנהגו לרוץ אחריהם. להורי קראו מרדכי וחיה.

בית הספר אליו הלכתי היה בקצה הרחוב בו גרתי ונקרא בית ספר "יהלום". הוא היה בית הספר הגדול ביותר ברמת גן באותן שנים. לחלק מהמורים היתה השפעה עלי במשך כל חיי. היו לי שני חברים טובים שגרו ברחוב שלי. אחד היה זאב והשני אוהד. שניהם למדו איתי באותה כיתה עד כיתה ח'. כשעברתי לבית הספר התיכון, אוהד עבר עם משפחתו לחיפה, וזאב עבר ללמוד בתל אביב כי אביו היה עובד עיריית תל אביב ולימודיו בתל אביב היו בחינם. עם שני חברים אלה הייתי משחק שעות רבות. עד היום אני בקשר עם זאב, זה כבר למעלה משבעים וחמש שנים.

כשהייתי בן שמונה פרצה מלחמת השחרור. חיל האוויר המצרי ניסה להפציץ את המטה הכללי שהיה ברמת גן ולכן הציבו עמדת מקלעים (מכונת ירייה) על גג הבית מול ביתנו. זה היה מקום בטוח, ועליתי לשם כאשר הייתה אזעקה.

למדתי בבית ספר התיכון, "אהל שם", ברמת גן. ביחד עם חברי כיתתי הצטרפתי לתנועת הנוער צופים ונשארתי פעיל בתנועה עד גמר התיכון. לאחר התיכון התגייסתי לצבא, שירתי בחיל המודיעין.

אחד התחביבים שלי הוא האזנה למוזיקת ג'אז וכן מוזיקה קלאסית, בשעתו צילמתי הרבה ופיתחתי בעצמי צילומים בשחור ולבן. המשכתי לאחר השירות הצבאי ולמדתי כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ורוב חיי עבדתי בחברות ביטוח ומילאתי בהן תפקידים שונים.

בזמן הלימודים בירושלים הכרתי את מרים (סבתא של אמיליה) ואחרי הלימודים והצבא התחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים: נעמי,יונתן ודפנה. אני ומרים נשואים עד היום כבר למעלה מ-60 שנה.

סבא משה וסבתא מרים ביום הנישואים

חפץ שעבר מדור לדור – יש ברשותינו את השטיח שהיה בבית הוריי, מאז שאני זוכר את עצמי וכאשר נולד אחי הצעיר, ששמו היה אמנון, היינו משחקים על שטוח זה שעות רבות.

סבתא מרים טליתמן מספרת:

נולדתי בארצות הברית בשנת 1941. השם שלי לפני הנישואים היה מרים גורדון-גרודזנסקי. את השם שלי בחרה אחותי הגדולה, תרצה.

אבא שלי, שלמה גרודזנסקי, נולד בעיר ששמה גרודנה שהייתה אז ברוסיה. הוא למד עברית מודרנית בילדותו בגרודנה, במה שנקרא חדר מתוקן. הוא הגיע לאמריקה בשנת 1914 כשהיה בן עשר. אימא שלי, פרל, נולדה באמריקה בשנת 1908. אבא שלי היה עיתונאי ואימא שלי הייתה מורה.

גדלתי בניו יורק בבית דירות. בבית היו שלושה חדרי שינה, חדר גדול וחדר אוכל. הסביבה הייתה מאוד נעימה עם שדרה גדולה ועצים גבוהים.

למדתי בבית ספר קטן שהתנהל ברוח דמוקרטית. לבית הספר קראו "סנטר אקדמי". למדנו יום לימודים ארוך עד שלוש וחצי. אכלנו צהריים בבית הספר. הכיתות היו מאוד קטנות, בערך עשרה ילדים בכיתה והיו לנו יחסים מאוד קרובים עם המורים. היו לנו גם טיולי יום, בעיקר למוזיאונים. את כל המקצועות למדתי באנגלית וכל יום היה שיעור אחד בעברית, וכך למדתי קצת עברית לפני שעלינו לארץ. למדנו שירים עבריים וכן למדנו על ארץ ישראל. היו לי חברות בבית הספר וגם הכרתי ילדים ברחוב. לאחת החברות שלי קראו לינדה ועד היום אנחנו חברות למרות שהיא גרה באמריקה. אנחנו חברות כבר למעלה משבעים וחמש שנים. היינו משחקות בעיקר בבובות, במשחקי דמיון ולפעמים במשחקי קופסה. לא היו לנו הרבה ממתקים אבל המאכל האהוב עליי היה מלפפונים חמוצים.

העלייה לישראל

עליתי לארץ בשנת 1952, כשהייתי בת עשר. אבא שלי הגיע עשרה חודשים לפנינו ומאוד התרגשתי כשהוא חיכה לנו בשדה התעופה, שהיה אז שדה תעופה קטן מאוד.

בהתחלה גרנו בתל אביב והלכתי לבית הספר לדוגמא. גרנו בדירה קטנה בצפון תל אביב. בהתחלה היה לי קשה, כי לא ידעתי עברית, אך במשך הזמן למדתי עברית והתרגלתי לחיים בארץ. כשהייתי בת שתים עשרה, עברנו לנוף ים ליד הרצליה וסיימתי את בית הספר העממי "ברנדיס". הלכתי לבית ספר תיכון חדש בתל אביב וסיימתי בשנת 1959. לא אהבתי לעשות שיעורים ולעתים קרובות הייתי מגיעה לבית הספר ללא שיעורים. אחד המורים ציין שאני ממציאה את התירוצים הכי מקוריים שהוא מכיר לאי עשיית שיעורים. מנהלת בית הספר הייתה טוני הלה, דמות מאוד ידועה בשטח החינוך. במיוחד זכורים לי שיעורי האמנות שהיא העבירה. השיעורים היו מעניינים ומרתקים, ועד היום הידע שרכשתי בנושא זה נשאר אתי. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, ספרות ופילוסופיה. מאוחר יותר למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

המוזיקה שאהבתי הייתה ג'אז, שאנסונים צרפתיים, ומוזיקה קלאסית. הריקודים שרקדו אז היו ריקודי עם וגם ריקודים סלונים. את המוזיקה לריקודים היינו שומעים על תקליטים בפטיפון. באותם ימים עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ. הקשבנו הרבה לרדיו והלכנו הרבה לקולנוע. מבחינת אמצעי תקשורת לא היו טלפונים סלולרים ולהרבה אנשים לא היה טלפון בכלל בבית. לפעמים היו טלפונים משותפים לשכנים – כלומר, יכולת לשמוע את השיחה של השכנים. היו תאי טלפון ברחוב.

היום אני מתרגמת מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית וגם עורכת. תרגמתי כמה ספרים עבור הוצאות ספרים בארץ, למשל: ל"עם עובד" ול"יד ושם". ואני מתרגמת גם הרבה מאמרים.

הכרתי את בעלי באוניברסיטה. התחתנו בשנת 1964 ונולדו לנו שלושה ילדים: נעמי, יונתן ודפנה ויש לנו ארבעה נכדים. אנחנו מאוד אוהבים לבלות יחד עם הילדים והנכדים, בארץ, בטיולים וגם בחוץ לארץ. התחביבים שלי הם ציור וקריאה.

הזוית האישית

סבתא מרים: מאוד נהנתי מהפגישות והיה לי נחמד מאוד לספר לאמיליה את סיפור החיים שלי.

אמיליה: מאוד נהנתי לשמוע את סיפור החיים של סבא וסבתא שלי.