מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יוסי ארזי, נולדתי בשנת 1948 בארץ מצרים בעיר קהיר. אני נולדתי שלישי מתוך ארבעה אחים. האח הבכור היה בן, אחריו בת, אחריה אני ואחריי עוד אח. אז היינו שלושה אחים ואחות אחת וההורים שלי – אבא ואמא כמובן. לאבא שלי קראו משה ולאמא שלי קראו רינה. לאחים שלי לפי הסדר מהגדול לקטן – לאח הכי גדול, הבכור, קראו אברהם ואחריו מרים ואז אני יוסף או יוסי ולאח הצעיר שלנו קראו חיים.

עד גיל תשע גדלתי במצרים. הייתי שם גם בגן ילדים וגם בבית ספר. בית הספר היה לא רק של יהודים אלא גם נוצרי ולמדו שם ילדים מכל הדתות שהיו במצרים, ערבים, גם מוסלמים גם נוצרים וגם יהודים. ואני למדתי בבית ספר הזה בכיתות א-ג ואני חושב שגם בכיתה ד, אני לא בטוח. אחר כך כבר הייתה מדינת ישראל ואבא שלי שהיה יליד הארץ החליט כמובן לעלות חזרה ארצה ואנחנו עלינו איתו.

הילדות שלי התחילה במצרים עד גיל תשע ואחרי שהגענו ארצה, המשיכה הילדות שלי. ההבדל הגדול בין שם לפה הוא שכשהגענו לארץ לא גרנו בבית אלא גרנו באוהל כי אז המדינה עוד הייתה חדשה ולא היו שיכונים ובתים לכל האנשים שהגיעו מחוץ לארץ, לכן התגוררנו בבית עולים – זה שטח גדול שיש בו אוהלים בכמויות אחד ליד השני וכול משפחה קיבלה אוהל. באוהלים לא היו ברז מים, מטבח ושירותים אז כדי ללכת לשירותים היינו צריכים ללכת מרחק של 150-200 מטר. היינו מביאים כל פעם בדלי מים לאוהל כדי שיהיה לנו לשתות וכדי לשטוף כלים אחרי האוכל ולכביסה. כשהייתי בכיתה ב, בערך בגיל 7, חליתי במחלת הטיפוס ושכבתי חולה בבית ארבעה או חמישה חודשים, והייתה לי דודה, אחות של אבא שלי, שעבדה כרוקחת (בדיוק כמו אמא שלך) ואבא שלי שהיה אח שלה ביקש ממנה שהיא תעזוב את העבודה כדי לבוא לגור איתנו ושהיא תעזור לאמא שלי לטפל בי כשהייתי חולה ושאמא תוכל להמשיך לטפל גם בשלושת האחים שלי כי היינו קטנים כולנו, וזה מה שהיא עשתה. נתנו לה חדר בבית והיא גרה איתנו כמה חודשים עד שהחלמתי מהמחלה. לבית הספר שלי קראו קולג' סנט מארק.

המשפחה של סבא

סבא בילדותו

היה לי שכן באותו רחוב שהיה חבר שלי שקראו לו ניסים ואותו ניסים עלה לארץ בערך איתנו, אבל נפגשנו גם שוב אחרי שהיינו חברים במצרים, בבית העולים בנתניה שם גרנו באוהל וגם להם היה אוהל במרחק מסוים מאיתנו, והיינו חברים טובים טובים. בהמשך אנחנו עברנו מנתניה לטבריה והם עברו מנתניה למקום אחר ונפרדו הדרכים שלנו. המון שנים אחר כך כשכבר הייתה טלוויזיה, ראיתי בטלוויזיה בחלק מהתוכניות של שידורי ישראל שבערוץ הראשון, ותמיד אחרי תוכניות יש את השמות של של הבמאי והטכנאי וכל בעלי המקצוע שלוקחים חלק בתכנית, אז שמו היה תמיד מופיע כי הוא היה חשמלאי מדופלם, הוא למד הנדסת חשמל והוא היה חשמלאי, אבל לא יצא לי להיפגש איתו. זה חבר אחד מהילדות במצרים.

מהילדות בבית העולים היו לי כמובן שוב עוד הרבה חברים והיה לי סיפור לפני שלוש שנים בערך – קיבלתי טלפון ודיבר איתי אדם שאני לא מזהה את הקול שלו והוא אומר לי "נכון שאתה לא יודע עם מי אתה מדבר?" ואמרתי לו "נכון, אני באמת לא יודע", אז הוא אומר לי "אתה זוכר אדם בשם יהושוע שהיית חבר שלו בבית העולים בנתניה?" אז אני אומר לו – "בטח, כן, שוקי (כך קראנו לו)". אז הוא אומר לי "תשמע, אתה יכול להאמין לי, אבל אם היית בא לחדר העבודה בבית שלי, על השולחן מתחת לזכוכית שמכסה את כל השולחן יש פתק ובו כתוב לחפש ולמצוא את יוסי ארזי. הוא ניזכר בי אחרי המון שנים וכתב לו פתק וחיפש בכל מיני ספרי טלפונים ונפגשו אחר כך איזה פגישה של שעתיים או שלוש וזה היה עוד חבר ילדות מבית העולים."

במצרים היה רחוב קטן יחסית עם שמונה או עשרה בתים על קומות שלוש או ארבע קומות בכל בניין ובכל בניין בין שתים לארבע משפחות תלוי בגודל הבניין ובגודל החדרים. היינו יורדים מהבית וכשהיינו יוצאים לא היינו יוצאים ישר למדרכה ולרחוב, יצאנו לשטח אדמה, מין חצר כזאת גדולה, וגם שם היינו משחקים. היינו נפגשים עם השכנים, עם הילדים של השכנים, עם אותו ניסים שהיה חבר שלי בבית ממול והיינו משחקים. לפעמים עלינו לבית שלו ושיחקנו שם. היה נחמד ועליז במצרים. שיחקנו משחקי כמו: קלאס, חמש אבנים, משחקי כדור כמו מחניים וצעצועים רגילים כמו אקדחים, דומינו ודמקה.

פה, בבית העולים, מגרש המשחקים היה כל מה שמחוץ לאוהל, שיחקנו ב1001 דברים וב1001 מקומות. היה גם שטח עם מגרש כדורגל. לא היו ממש שערים כמו שהיום את יכולה לראות, היינו שמים שתי אבנים בשני הצדדים וזה היה השער והיינו משחקים. גם קלאס למשל – כדי לשחק קלאס זה לא היה כמו היום שלוקחים גיר ומציירים על המדרכה או על רצפה או כביש, אז היינו לוקחים מקל וחורטים את הקווים על החול, על האדמה ומשחקים.

למה אני הכי מתגעגע? האמת היא שאני לא מתגעגע לשום דבר מיוחד כי כל פעם יש דברים אחרים שמעניינים אותי. אני מתגעגע לאחים שלי שמזמן לא ראיתי כי הם נפטרו וגם להורים, אבל מבחינת ילדות היה לי טוב בכל מקום שאליו הגענו.

לגבי השירות הצבאי – אני הייתי בצבא הרבה שנים, מגיל 18-42. אני התגייסתי עם גרעין של הנחל שהיה אמור בתום השירות הצבעי להיות בקיבוץ רביבים בנגב ובמהלך הטירונות העמידו את הפלוגה בשלשות והמפקד אמר – "כל מי שיודע ערבית קצת או הרבה, לא חשוב כמה שיצעד צעד אחד לפנים". ואני הרי נולדתי במצרים ועליתי כשהייתי בן 9 אז ידעתי קצת ערבית אז צעדתי לפנים יחד עם עוד כמה חיילים ובזה כאילו מבחינתי ניגמר העניין.

כשסיימנו את הטירונות נסענו לקיבוץ רביבים כי שמה היינו צריכים להיות כמה חודשים ואז אחרי 10 ימים בערך הגיע מברק  שבו רשום שיוסי ארזי צריך להתייצב באיזה שהוא מקום בתל – אביב עם כל הציוד. נסעתי עם כול הציוד שלי לתל – אביב ולקחו אותי ושלחו אותי לקורס צניחה ובסיום קורס הצניחה לקח אותי זה ששלח אותי לקורס הצניחה למקום אחר ביחד עם עוד חיילים שמהם הכרתי רק אחד שבמקרה למד איתי בבית הספר התיכון, והיינו בסך הכול 10 חיילים.

היכרנו אחד את השני והתחילו לאמן אותנו וללמד אותנו גם קצת ערבית ואז הסתבר לנו יותר מאוחר שהיחידה שהביאו אותנו אליה היא סיירת מטכ"ל. סיירת מטכ"ל זו אחת היחידות המיוחדות היום בצבא ואחת הטובות והמעניינות שיש בצבא ואני שרתי שם את כל השירות הצבאי שלי חוץ מהטירונות ואז השתחררתי והייתי שנה אזרח, עבדתי בכל מיני עבודות, לא הסתדר לי העניין אז דיברתי עם מי שהיה מפקד הסיירת שאני רוצה לחזור לצבא והוא אמר לי "טוב, אני אחשוב עליך" והוא התקשר אלי כעבור יומיים – שלושה, נתן לי מקום איפשהו בתל- אביב ואמר לי "תישמע, יראיינו אותך שם ואם אתה תמצא חן בעיניהם ותהיה מתאים להם, הם ייקחו אותך ואם לא תלך הביתה ותמצא משהו אחר", אז הלכתי לאותה יחידה ואמרו לי שם אחרי הריאיון "תשמע, עושה רושם שאתה מתאים אבל אתה צריך ללכת לקורס קצינים" אז הלכתי לקורס קצינים, ואמרו לי אם תצליח בקורס הקצינים אתה תגיע בתור קצין ליחידה, אם לא תתאים גם כן טוב – תלך הביתה.

הלכתי לקורס קצינים והצלחתי בשני דברים – גם בקורס וגם מצאתי שם אישה אחת שהייתה חיילת ושהיא היום אשתי והסבתא שלך, אז אני הכרתי את סבתא נעמי בקורס הקצינים. סיימתי את הקורס, הגעתי ליחידה והייתי בה הרבה שנים עד לתפקיד של סגן מפקד היחידה (לא המפקד של היחידה אלא הסגן שלו) והשתחררתי מהצבא בדרגת סגן אלוף.

המקצוע שלי היה מודיעין – גם בצבא עסקתי במודיעין וגם אחר-כך. אני עברתי למשרד ראש הממשלה ועסקתי גם שם במודיעין כולל בחוץ לארץ ששם הייתה אמא שלך פעמיים איתי – היא הייתה תינוקת במילאנו ארבע שנים ואחר כך בגיל 11 עד גיל 14 בערך באתונה ועסקתי במודיעין.

הכרתי את סבתא שלך כשהייתי בקורס קצינים, היא הייתה אחות חובשת במרפאה, ואחרי שאני סיימתי את קורס הקצינים ונעמי השתחררה מהצבא והיינו חברים, החלטנו שאנחנו מתחתנים. התחתנו וגרנו בבאר שבע ושם נולד אלון ונולדה ענת ונולד אורן. היינו בארבע דירות שונות בבאר שבע ואז עברנו מבאר שבע לירושלים, מירושלים עברנו לגדרה, מגדרה נסענו למילאנו, חזרנו ממילאנו לרחובות ואז יצאנו לאתונה וחזרנו לרחובות והגענו לראש העין.

הבית שאנחנו גרים בו היום בראש העין הוא הבית ה-13 שסבתא ואני גרנו בו מאז שהתחתנו. לפני שנסענו למילאנו אז אמא שלך נולדה והיא נסעה איתנו למילאנו כשהייתה בערך בת חצי שנה, וכשחזרנו ממילאנו היא הייתה בת ארבע וחצי – חמש.

הזוית האישית

סבא יוסי: "שמחתי להשתתף בפעם השלישית בתוכנית המעניינת והמרתקת עם נטע ושתי אחיותיה הבוגרות תמר ואלה, בשנים האחרונות בבית הספר החיטה בזיכרון יעקב. אני מצפה ומקווה לעשות זאת גם עם אחותה הצעירה ממנה בעוד מספר שנים. התוכנית נתנה לנטע הכירות מעמיקה עם ההיסטוריה המשפחתית של אחד הסבים שלה. מאחל לנטע שאי שם בעוד שנים כשתגדל ותהיה בעצמה לסבתא שתזכה ותשתתף באותה תוכנית עם נכדיה ונכדותיה ותמשיך את מסורת הקשר הרב דורי לדורות הבאים במשפחה. נטע אנחנו מ א ו ד אוהבים אותך סבתא נעמי וסבא ארז.

הנכדה נטע: "לסבא, גם אני שמחתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי איתך אני מאחלת לך שנים ארוכות ושמחות ושתשתתף בקשר הרב דורי גם עם נגה. תמר ואלה תמיד אומרות לי שאתה הכי חמוד ואתה באמת מושלם אני אוהבת אותך ואת סבתא מאוד."