מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה זלבסקי, השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי ובחרתי להביא את סיפורים של סבי וסבתי האהובים.

סבא יוסף מספר

שמי יוסף אבצוק, נולדתי בשנת 1949 בתל אביב. ימי ילדותי עברו עלי בתל אביב של תחילת שנות ה-50. נולדתי כמה חודשים לאחר קום המדינה, הזמן היה שונה מאוד מעכשיו.

הוריי, ברכה ומישה, עלו לארץ  מפולין בשנת 1934 כחלוצים צעירים. הם עלו בהתלהבות ציונית לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. גרנו שלוש משפחות בדירה אחת, כל משפחה של ארבע נפשות בחדר, החיים היו צנועים אך מלאי חוויות.

רוב הזמן שיחקנו עם ילדים שגרו ברחוב. לא היו אז מכוניות ולא הייתה טלוויזיה וגם מחשבים. כל שבוע אירחנו עולים חדשים מפולין  שהגיעו לארץ ישראל, עולים שהכירו את הורינו, שעזרו להם להסתדר בימים הראשונים שלהם בארץ. בתקופה זו היגיעו עולים חדשים רבים ששרדו את הזוועות של מלחמת העולם השנייה ואת תקופת 'השואה' האיומה שעבר העם היהודי באירופה.

אמי עבדה כגננת בגן ילדים ואבי עבד בבית קירור, הם עבדו כל היום ואנחנו כילדים היינו במהלך היום בגן ילדים ואחר כך היינו צריכים להסתדר לבד עד שחזרו מעבודתם לפנות ערב.

למדתי בבי"ס היסודי 'ההגנה' ואח"כ בבי"ס 'רוקח' בשכונת יד-אליהו. שם ספגנו חינוך מעולה ממורים מקצועיים (שעלו לארץ לפני קום המדינה) והשקיעו רבות בחינוך הילדים. בנוסף היינו בפעילות בתנועת הצופים, שם גם יצאנו לטיולי טבע להכרת הארץ היפה שלנו וזכינו לחיי חברה מעניינים ומפגשים שונים בנושאים ציוניים.

המשכתי לימודיי בתיכון עירוני ט' (מגמה ריאלית). בגיל 18 התקבלתי ללימודי 'הנדסת תעשייה וניהול' בטכניון בחיפה במסגרת 'העתודה האקדמאית'. עם סיום לימודיי בטכניון התחלתי את תקופת שירותי הצבאי כקצין במפקדת חיל-חימוש, במהלכה פרצה 'מלחמת יום-הכיפורים' מול צבאות ערב, שלמרות שהסתיימה בניצחוננו ספגנו אבידות רבות' (כולל חברים שלי שנהרגו או נפצעו).

השירות הצבאי שנמשך ארבע שנים היווה עבורי בית-ספר מעשי וחשוב בהמשך החיים, להתמודדות עם קשיים והצלחה בהשגת מטרות חשובות שתחומים מגוונים. לאחר שחרורי מהשרות הצבאי הצטרפתי לעסקים המשפחתיים בתחום התעשייה והקבלנות. הכרתי אז את מיכל, אשתי המדהימה לעתיד והתחתנו בשנת 1978.

נולדו לנו שלוש בנות מקסימות, יפהפיות וחכמות שהביאו לנו שמונה נכדות ונכדים מתוקים ואהובים, שמילאו וממלאים את חיינו באושר רב. הנכדה הבכורה שלנו נועה היפה והחכמה (שהשנה תחגוג בת-מצווה), היא מובילת שבט הנכדות והנכדים המתוקים שלנו.

במהלך השנים הסתובבנו בעולם ואף גרנו תקופות מסוימות בחו"ל – הבנו שאין מקום יותר חשוב ומתאים להיות ולחוות את מסלול חיי משפחתנו המקסימה והמדהימה וליהנות מהחיים כמו בארץ הנהדרת שלנו היא מדינת ישראל.

סבתא מספרת:

נולדתי בשנת 1960 להורי רבקה ובנימין ויטהוף, אחות קטנה לאחי אילן וכשהייתי בת שש נולדה אחותי רוזי.

אבי נולד ברומניה במחוז בוקובינה (הידוע במורשתו הגרמנית האנטישמית) בעיירה ווטרה דורנה. הוא חווה בילדותו אנטישמיות וכשהיה בן עשר פרצה מלחמת העולם השנייה. גירשו אותם מבתיהם למחנה הריכוז "טרנסניסטריה", חלק מבני משפחתו נספו בשואה. כשהיה בן 16 עלה לארץ עם עליית הנוער של בית"ר, התגייס לצבא ותמיד הודה לאל שהוא זכה לעלות לארץ ולהקים פה מדינה ומשפחה, מה שרבים לא זכו…

אמי ילידת הארץ (הוריה עלו מרומניה לפני המלחמה), נולדה וגדלה בחיפה.

גרנו ברחוב ברנר בתל אביב, שתי משפחות בדירה אחת. המטבח, האמבטיה והשירותים היו משותפים. באותם ימים רוב המשפחות גרו ככה. כשהייתי תינוקת עברנו לגבעתיים לדירה משלנו. גדלתי בשכונת גבעת רמב"ם בגבעתיים שהייתה שכונה נהדרת עם המון ילדים. למדתי בבית ספר "דוד שמעוני" שהיה די רחוק מביתי, הלכנו ברגל בערך כ- 25 דקות לכל כיוון, אבל לא היו אז לכולם מכוניות וכל הילדים היו הולכים ככה, ביחד ולחוד. לכל מקום הלכתי ברגל או נסעתי באוטובוס כבר מגיל צעיר מאוד.

בבית הספר למדנו פחות או יותר אותם מקצועות שלומדים היום (לחלק מהם שינו את השם) כמו ספרות, דקדוק, חשבון, תנ"ך אנגלית וכד'. מקצועות נוספים שלמדנו ונעלמו היום היו שיעור חקלאות, ציור, מוזיקה ושיעור מלאכה שבו הבנים למדו נגרות והבנות למדו תפירה וריקמה וסריגה. לא היו שיעורי מדעים או מחשבים וכל המקצועות המודרניים שיש היום.

המורה שהכי השפיע עלי בבית הספר היסודי היה המורה למוזיקה שלנו, יעקב שטיין. היה לו כינור שהיה מנגן בו בכל השיעורים, הוא לימד אותנו את כל השירים היפים והמרגשים של פעם, כל שירי השואה ושירי ארץ ישראל. היתה לו מקהלה שהשתתפתי בה, וכל שנה זכינו במקומות הראשונים בתחרות מקהלות בתי הספר שהיתה נערכת בבית החייל בתל אביב. הוא הכיר לנו את המוזיקה, לימד אותנו לאהוב אותה ואני חושבת שבזכותו עד היום אני מאוד נהנית לשיר.

אחרי הצהריים היו לי חוגים, בלט, ריקוד, שחייה, וגם היינו משחקים המון בחוץ, כל הילדים מהשכונה ביחד, קלאס, גומי חמש אבנים ומשחקי כדור שנעלמו היום כגון כדורגל אמריקאי ו"פינות" שזה משחק שזורקים את הכדור לפינות של המדרכה והוא צריך לחזור אליך… בגלל שלא היו הרבה מכוניות, הכבישים והמדרכות היו פנויים למשחקים:).

בימי שישי לפנות ערב היו "אסיפות כיתה".  כל הילדים מהכיתה התאספו בבגדים יפים בגן חיל האוויר בגבעתיים והיינו משחקים אמת או חובה, רוקדים בן לוקח בת… מכיתה ה' היינו עושים מסיבות בבתים ורוקדים לצלילי אלביס פרסלי ופול אנקה, רוקדים לצלילי הפטיפון ונהנים. הייתי בצופים מכיתה ד' עד כיתה ח', פעולות, טיולים… כמובן שלא היו פלאפונים ניידים וכשיצאתי לעיסוקי אחר הצהריים לא תמיד אמי ידעה בדיוק היכן אני, והכל היה בסדר… היינו ילדים מאוד מאוד עצמאיים!!

בשבתות היינו הולכים כל המשפחה לים או מטיילים בארץ. המון טיולים עשינו, בכל המקומות היפים בארץ כולל לאילת ושארם א-שייח' (שהיתה שייכת לישראל), פעם בשנה היינו נוסעים לחוף נואיבה לכמה ימים לישון באוהל על הים.

לא היינו דתיים אבל היינו בית מסורתי. בחגים הייתי הולכת לבית הכנסת עם אבי, בפסח אכלנו רק מצות ובמוצאי החג היינו הולכים כל שנה לשוק בצלאל בת"א (היו שם המון דוכני פלאפל טעימים) לחגוג את סיום אכילת המצות ולאכול פלאפל.

סבי וסבתי מצד אמי התגוררו בחיפה ומצד אבי בנתניה כך שהייתי רואה אותם רק לפעמים בסופי שבוע ובחופשים.

בתיכון למדתי ב"אורט טכניקום" גבעתיים במגמת מחשבים. זו היתה מגמה חדשנית, המחזור השני בבית הספר שלמד מקצוע כזה "מחשבים". לא חשבו אז שזה מתאים כל-כך לבנות (רוב החברות שלי עברו לתיכון עיוני בן צבי), אבל אבי התעקש שצריך ללמוד מקצוע וזה העתיד ושאלמד את זה… באמת היינו בכיתה רק 9 בנות ו- 22 בנים. המחשבים לא היו ביתיים וקטנים וקלים וניידים כמו היום.  בבי"ס היה חדר גדול שהיה בו מחשב ענק מהרצפה ועד לתקרה עם כמה עמדות למידה והיינו עושים תורנויות אחר הצהריים כדי לעשות שם שיעורים.

אני זוכרת את הילדות שלי ואת הימים האלה כימים קסומים…

כשהייתי בת 16 הכרתי בים, בחוף שרתון בתל אביב, את בעלי סבא יוסי האהוב והיקר וכשהייתי בת 18 התחתנו.

נולדו לנו שלוש בנות שהביאו לנו שמונה נכדים מהממיםםםםם!!!!!!!

קישור לקובץ הסיפור: נועה זלבסקי – סבא וסבתא אהובים שלי

הזוית האישית

נועה: השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי ובחרתי להביא את סיפורים של סבי וסבתי האהובים.