מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי שלנו: אני, סבא יוסף חנסנסון בשיתוף מלא, של נכדי, דנאל ויינרוך

אני ונכדי דנאל – קשר רב דורי

שמי יוסף חנסנסון, Jose Jansenson. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף  השנה, יחד עם דנאל נכדי היקר, אנחנו מתעדים סיפור חיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. במשך מספר חודשים נפגשנו,שוחחנו, הקשבנו, חזרנו אחורה בזמן, ובהתרגשות שזרנו דרך חוויות ופעילויות נחמדות ומאתגרות, בהנחיית דפנה המורה, את סיפור חיי.

וכך הכל התחיל…

נולדתי בארגנטינה, בעיר טוקומן בשנת 1953. שם אמי אסתר. שם אבי דויד, ושם אחי ברנרדו. בשנת 1973, חודש לאחר מלחמת יום כיפור עליתי לישראל.

סבא יוסי בן שנה

מפה "מחלום למציאות": מארגנטינה לישראל

עלייה זה משהו שמעלינו:

עולים לתורה

עולים לירושלים

עולים לישראל.

מקור המונח מהמקרא, כאשר משה שולח את 12 המרגלים, יהושע אומר "עלה נעלה כי יכול נוכל לה".

עליתי מארגנטינה בעידודה של הסוכנות היהודית ובהשפעת תנועת הנוער: הבונים דרור. וכן ההשפעה מבית בו דיברו כל הזמן על ישראל כמרכז של העם היהודי. ביתנו לא היה בית דתי, אך שמרנו על המסורת וחגגנו שבת וחגי ישראל. בית הכנסת הווה מקום מרכזי בחיי היהודים. שם נפגשו ילדים והורים לינוק ולשמר את התרבות היהודית.

בהתחלה, ובעקבות המלחמה, החלטתי לעלות לבד. ורק לאחר שהתאקלמתי, ראיתי לנכון שזה הזמן שגם אמי ואחי יעלו גם הם לארץ.

לפני כל חג סבתי ואמי היו מכינות מאכלים הקשורים לחג שעד היום הודות לאשתי מטבח זה מככב גם אצלינו, ומועברים הטעמים, הריחות, החוויה והרגשות לבנינו ולנכדינו.

בצעירותי למדתי בפנימייה שנמצאת בעיירה שנקראת: מוסזוויל. זאת הייתה מסגרת בה למדו נערות ונערים יהודיים מכל ארגנטינה. המקום הכשיר אותנו להיות מורים במקצועות היהדות, על מנת להנחיל את המורשת בכל כפר ועיר בהם גרו יהודים. בפנימייה היו לנו חיים חברתיים שאיחדו אותנו ועד היום אנחנו שומרים על קשר הדוק, ומעלים חוויות מהתקופה שעיצבה את אישיותינו.

המקום הראשון בו התגוררתי לאחרי עלייתי, היה ירושלים. בזכות השר פנחס ספיר ז"ל אשר ביקר בארגנטינה והתרשם מיכולותיי, ניהלתי את הדסק הדרום אמריקאי של תנועת העליה בסוכנות היהודית.

ביקור השר פנחס ספיר בביה"ס ברסיסטנסיה צאקו, ארגנטינה. סבא יוסי מנהל ובן 18

עם הזמן, החלטתי להגשים את ייעודי כמורה. עברתי לבאר-שבע ובסמינר למורים, קיבלתי את ההסמכה לעבוד בהוראה בארץ. המעבר הזה היה גורלי עבורי. שם הכרתי את אשתי והקמנו בית בישראל.

מאז לימדתי וניהלתי בתי ספר גם בארץ וגם בחו"ל. כמו כן ניהלתי קהילות יהודיות, ושם הגשמתי את חלומי לחבר ולקרב יהודים רבים בין ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, ואכן תלמידים רבים ובני משפחותיהם בזכות פעילות זו גרים היום כאן, ואני גאה על תרומתי ותרומתם לישראל.

היום, לאחר שנים רבות, יפות, מאתגרות, מלאות סיפוק כאנשי חינוך, החלטנו אשתי ואנוכי, לתת מעצמנו למשפחתינו. אנחנו גרים ברמת גן, ואת זמננו מחלקים בין עזרה והושטת יד פרטנית לכל אחד מהילדים ונפגשים ביחד על מנת לחגוג ערבי שישי וחג. באירועים ומפגשים אלה אנחנו מעניקים ומעבירים לבנינו ונכדינו את  המסורת אשר קיבלנו מהורינו.

לאחר שסיפרתי בקצרה על מקום הולדתי, משפחתי, מקום בו למדתי והתפתחתי, ועליתי למדינת ישראל, אשתף אותך דנאל בחלק מתחנות חיי בהרחבה יתרה.

חוויות ילדות

ילדותי בארגנטינה זכורה כתקופה יפה. התחלתי את לימודיי בגיל מאוד צעיר. בן ארבע וחצי התחלתי כיתה א'. אהבתי ללכת לביה"ס. אהבתי ללמוד, בעיקר את מקצועות היהדות. זה חיבר אותי לישראל. מכיתה ד' ועד התיכון השתתפתי כל שנה בחידוני תנ"ך שאירגנו המורים. תמיד קיבלתי מקומות ראשונים.

סבא יוסי בחידון תנ"ך בכתה ד', זכה במקום הראשון

בשנות התיכון התגוררתי בפנימייה בעיירה במרכז ארגנטינה ושמה "מוזסוויל". לכאן הגיעו יהודים אשר ברחו מאירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. רוב התושבים דברו יידיש או עברית. הרגשנו כאילו אנחנו בישראל.

צעדה של כ-20 ק"מ בין תחנת הרכבת שאליה הגיעו היהודים לעיירת מוסזוויל

לשם באו נערים ונערות כדי ללמד הוראה. חוויות רבות היו לי, ועד היום אנחנו בקשר עם כל החברים שאיתם למדתי. חלק גדול עלו לישראל .יש לנו קבוצת וואצאפ, ואנו נפגשים כמה פעמים בשנה.

בתקופתי כילד, היינו משחקים הרבה מחוץ לבית. לא פחדנו. הרגשנו בטוחים.

שנות ה-60-50, התחילו שידורי הטלויזיה. לא היו הרבה. רק לאנשים מעטים היתה טלויזיה והיא שידרה רק בשחור לבן. בשכונה שבה גרתי הייתה לשכנים שלי טלויזיה, ובשעות שמונה ותשע בערב הייתה תוכנית טלויזיה שכל השכנים רצו לראות. והם היו משלמים לבעלי הטלויזיה 2 פסוס (כסף ארגנטינאי) כדי לצפות בתוכנית. כאשר שילמו לבעלי הטלויזיה הם פתחו את החלון של הסלון בביתם ונתנו להם לצפות בתוכנית, ובסיום התוכנית הם היו סוגרים את החלון.

באותה תקופה גם לא יכלנו ללכת לקולנוע ולראות סרטים. אני וחברים שלי לא התלוננו על זה והכנו סרט משלנו, שבו ציירנו מלא קריקטורות ואז הדבקנו אותם אחת לשנייה. אחרי זה לקחנו קופסת נעליים ועשינו חור מקדימה ומשני הצדדים ואת הקריקטורות חיברנו למוט עץ והשחלנו בין שני החורים את המוט.

כאשר סיימנו היינו מסובבים את המוט ומראים לילדים סרטים. ובתקופת ילדותי בבית הקולנוע היה אפשר לקנות כרטיס ולהישאר שם כל היום ולצפות בסרטים רבים. כאשר שיחקתי כדורגל לא היה לי כדור כדורגל, לקחתי ניירות עיתון, הכנסתי אותם לתוך גרב ובזה שחקנו כדורגל.

הייתה לי ילדות מאושרת. ידעתי והבנתי שאין להוריי את האפשרות לקנות לי משחקים או לקחת אותי למקומות בידור. זה לא העציב אותי. הפעלתי את הדמיון, ומצאתי פתרונות שהעסיקו אותי בכיף. עובדה שזוכר תקופה זו בשמחה ובחיוך.

דנאל יקירי מתקופה ילדותי יש מסר שרוצה להעביר אליך:

1) מחשבות יוצרות מציאות.

2) דימיון הוא תחילתו של יצירה (ברנרד שו).

3) דימיון חשוב יותר מ-ידע. הידע מוגבל, אך הדמיון חובק עולם (אלברט איינשטיין).

כאשר במהלך חייך תחזור ותקרא את סיפור חיי, תראה שרוב הדברים שהשגתי במהלך הדרך התחילו מ-לחלום אותם, לחלום עליהם. אני בניתי לי סולם דימיוני ודרכו עליתי, קפצתי על מכשולים והשגתי מטרות. הנה דוגמא אחת: דמיינתי אוטו. ובגיל 15 וחצי כאשר סיימתי את לימודיי והתחלתי לעבוד, רכשתי אוטו.

הרכב הראשון של סבא: דימיון הופך למציאות

חגיגות פורים פעם והיום

בארגנטינה כמו בכל דרום אמריקה שנת הלימודים מתחילה באמצע חודש מרץ ומסתיימת בסוף נובמבר. לעומת זאת פה בארץ מערכת החינוך פועלת מ-1 בספטמבר עד סוף חודש יוני. אי לכך היו חגים שלא חגגנו בחו"ל, כמו שיש חגים שלא חוגגים פה בבית הספר. דוגמה אחת היא פורים. אם כבר יצא לנו לחגוג, לא הקדשנו זמן ללמוד על ההסטוריה של החג ולא הספקנו לקרוא מגילת אסתר. בכיתה ב' כן הצלחנו לחגוג בשבוע הראשון ללימודים את חג הפורים. התחפשתי למשה רבינו כי פסח היה הנושא המרכזי שלמדנו. במהלך חיי אהבתי להתחפש והשתתפתי בכל מיני תחרויות של תחפושות.

אחת התחפושות שרוצה לשתף היא של אינדיאני כי מאחורי התחפושת יש סיפור יפה. יחד עם עוד כמה חברים החלטנו להתחפש לשבט אינדיאנים. אני במקום ללבוש בגדים טיפוסיים, ביקשתי מאשתי לצבוע את כולי בשחור. שמתי רק חיתול והיה לי דגל אינדיאנים. התחפושת הייתה מאוד מאוד מקורית ובסוף קיבלנו פרס ראשון. התרגשנו וצחקנו הרבה. בסיום התחרות חשבתי לתומי שאכנס למקלחת של האולם בו התקיימה המסיבה, אוריד את הצבע השחור מעל גופי, אתלבש, ואצא לשתות, לאכול, לרקוד ולשמוח עם כולם.

זה מה שרציתי זה מה שציפיתי אבל לא כך זה קרה. הצבע השחור לא ירד ואז בלי לשתות, לאכול, בלי לרקוד ובלי לשמוח, עם שוש אשתי הביתה חזרנו, לאמבטיה ניגשנו, ובמשך כשעות רבות (כל הלילה) שוש קירצפה את כל הגוף עד שחזרתי לעצמי נקי וללא סימני ה"תחפושת". את אותו ערב לא אשכח בחיי. קיימתי למרות הכל את מצוות החג: שמחתי ושימחתי הרבה אנשים.

במשך חיי הבוגרים התחפשתי הרבה פעמים ולהרבה דמויות. האחרונה שבהן, היא לדעתי הכי משמעותית עבורי. היא מסמלת חלום. היא מלמדת דרך. "תחלום בגדול, תגשים". הדמות היא "מיקי מאוס". דנאל היקר, גם לך אני מאחל, שתראה רחוק, שתחלום בגדול. אתה תגיע רחוק!!!

סבא מחופש למיקי. עוד חלום שהפך למציאות

פורים בשבילי זה לא רק תחפושת. זאת גם קריאת מגילת אסתר. והיום יותר מתמיד כאשר אני קורא על חיילות ורואה כיצד הן שמשתלבות בצבא, ולוחמות כתף אל כתף עם החיילים. כאשר ניזכר וזוכר את אמי אסתר ואת פועלה. כאשר מתבונן באימא שלך, בתי דנה, בתפקידה הרגיש בצבא, חושב שהיא וכל בנות ישראל, מושפעות וממשיכות את דרכה של אסתר, אשר דמותה מלמדת על אישה עם מוכנות להשתנות, להעיז, להסתכן. היא ידעה לחשוב "מחוץ לקופסא".

בהקשר זה דנאל היקר, משאיר לך חומר למחשבה לעתיד. תגדל, תקרא שוב את הסיפור הבין דורי, ונסה להבין למה התכוונתי בהקשר לאסתר המלכה. מה היא ראתה, מה היא עשתה למען עם ישראל. מבחינה חווייתית, פורים בשבילי זה לדפוק עם הרעשן והרגליים כל פעם שקוראים את שמו של המן הרשע. חג זה מזכיר לנו כל שנה מחדש, ובעיקר בשנה זו, שעלינו לשמוח מתוך אמונה שלמרות הכל יהיה טוב.

ולבסוף, פורים זה גם חג שאוכלים עוגייה מיוחדת וטעימה: אוזן המן. אימא שלי, וסבתא שוש מכינות אוזני המן, מאוד טעימות וכיף לאכול אותן. נהגנו כל חג לקיים את המנהג היפה של משלוח מנות בין חברים, משפחה ושכנים. מצד אחד שימחנו אנשים שלא הייתה להם את היכולת לרכוש מצרכים כדי לערוך את סעודת החג. מצד שני, בנתינה של צלחת עם דברים טעימים, שנאפו בבית, קיימנו את המצווה להרבות באהבה ורעות טובה בין קרובינו וידידנו. מסורת יפה!!

השנה הייתה לי הזכות לקבל משלוח מנות מיוחד במינו, אשר הבאת לי אתה דנאל באהבה רבה. ריגשת אותי מאוד ולא אשכח לעולם.

המשלוח המנות המרגש ביותר שקיבלתי בחיי

בר מצווה

כאשר הגעתי לגיל בר מצווה, גרתי בפנימייה במוזסוויל, עיירה שנמצאת במרחק 350 קילומטרים מהעיר בה משפחתי התגוררה. זאת הסיבה שהחברים שלי לא נסעו כדי להשתתף איתי. מכל החוויות האירוע מלווה אותי עד היום כי יש בו סיפור עם מסר.

אני רציתי לארגן מסיבה ואז כתבתי לאימא מכתב, שיותר מאשר מכתב הייתה זאת רשימת בקשות מה לקנות ולשלוח לי: כל מיני סוגים של עוגות ועוגיות. סוכריות, מאכלים, שתייה וכמובן לא מתנה אחת, אלא כמה מתנות בשבילי. כנראה ששכחתי לרגע מה המצב הכלכלי של משפחתי.

אימא בחוכמתה הרבה והמיוחדת, ענתה לי באופן לא שגרתי. לא כתבה כן או לא. לא ציינה מה כן תקנה או מה לא. סה"כ שלחה בחזרה את המכתב בן 5 עמודים, כאשר מתחת לכל בקשה מתחה קו אדום. לדוגמא: תשלחי 6 עוגות, 8 שקיות סוכריות על מקל של קילו כל אחת, וכו'. בהתחלה לא הבנתי למה עשתה זאת. אפילו כעסתי. אך לאחר קריאה נוספת לעומק, הבנתי. בלי לחשוב האם ביכולתה של אמי לקנות כל מה שברשימה, רק ביקשתי ודרשתי. לא היה במכתב שום רגש או הסבר. אמי לא כתבה כלום ואמרה הכל.

לאחר כשבועיים מקבלת אותו מכתב תשובה, אמי הגיעה לפנימייה עם אוכל שבישלה ודברים מתוקים שהכינה לפי יכולתה ובהמון אהבה. החברים שלי מאוד נהננו. הכל היה טעים, הוכן מכל הלב.

מכתב זה מלווה אותי עד עצם היום הזה. זה היה השיעור לחיים העמוק ביותר שקבלתי בהגיעי למצוות. למדתי להסתכל מעלי. להעריך את מה שיש. לא לרצות מה שאיני יכול. ככה חינכתי את ילדי. כן לבקש, אבל להבין מה? כמה? מתי?

באותו אירוע הפנמתי את אחת מעשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך".

בהיותי מורה הכנתי הרבה ילדים לבר מצווה. לכולם סיפרתי את הסיפור כדי שיבינו שחגיגה זו היא לא חומרית, היא רוחנית. אנחנו במשך חודשים לומדים איך להפוך מילד לנער. מהן  הזכויות והחובות שלי כלפי וכלפי הסובבים אותי. ובעיקר לומדים לכבד את הורינו ומשפחתנו על כל מה עשו ועושים בשבילי.

התרגשות מיוחדת הייתה לי להגשים חלום גדול ולהכין את נכדי הבכור לבר המצווה שלו. אין לתאר את אשר חוויתי. וכבר עכשיו מתחיל להכין את עצמי ונרגש באותה מידה לקראת הבר מצווה של דנאל כאשר בעוד שנתיים בע"ה יעלה לתורה ותהיה לי הזכות להכין גם אותו לעלייה לתורה.

אני נולדתי לפי תאריך עברי כ"ה בסיון תשי"ג. וכאשר עליתי לתורה קראתי את פרשת קורח. זאת פרשה שמדגישה את מהות המחלוקת בין בני אדם וגם בתוכנו. קורח לא קיבל את מנהיגותו של משה ועל זה שילם מחיר יקר. מהסיפור של קורח למדתי שרק נצליח בדרכנו אם נגיע לאיזון רגשי ושכלי. הרבה פעמים ישנן מחלוקות בין הרצון שלנו והצרכים שלנו לגבי מצבים שונים בחיים. הרבה פעמים אנחנו נלחמים בתוכנו, ולא נותנים מנוחה לנפשנו.

זה מזכיר לי סיפור: ערב אחד סיפר זקן חכם לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך האנשים פנימה. הסבא אמר לנכד: נכדי היקר, המאבק הוא  בין שני זאבים החיים בתוכנו. אחד הוא רשע, כעסן, מעליב, קנאי ומלא רגשי נחיתות. הזאב השני הוא שוחר שלום וטוב, בעל תקווה, נדיב, דובר אמת, צנוע. הנכד שתק וחשב על דברי סבו במשך זמן מה. לאחר מכן שאל את סבו: איזה זאב בדרך כלל מנצח? הסב ענה לו: הזאב שאתה מאכיל…

איך הכרתי את סבתא

בשנות השבעים הייתי מורה בארגנטינה וגם מדריך של קבוצת אנשים שהתעניינו בישראל ורצו לעלות. ניתנה להם אפשרות לפני שהם עולים לארץ לבדוק האם המקצועות שלהם מתאימים ויש להם היכן לגור. הבאתי אותם לתקופה קצרה לארץ הם שבו לארגנטינה והתקדמו עם העליה.

כשהגענו לארץ לא היינו במלונות מפורסמים כמו הילטון ושרתון. כאשר הקבוצה הגיעה לארץ, לקחו אותנו למלון בירושלים לא מוכר והיינו שם. היה טוב.

חזרנו לארגנטינה מלאי שמחה והתרגשות. רוב האנשיים הגשימו את עלייתם ארצה ואני בקשר אתם עד היום.

שנתיים אחרי זה, בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור והרגשתי צורך לעלות לארץ ולעזור במלחמה כמו מדריכי התנועה "איחוד הבונים דרור", שבמלחמת ששת הימים עלו לארץ לעזור במלחמה. עליתי לארץ.

גרתי בירושלים ורציתי להיות מורה. ובכדי להיות מורה בארץ התבקשתי לעבור הסמכה ולקבל אישור ללמד בישראל. נסעתי ללמוד בסמינר למורים בבאר שבע והכרתי את סבתא. אחרי זמן קצר התאהבנו, וכאשר שמעתי את שמה ושם משפחתה גיליתי שזה אותו השם של המלון שהייתי בו והתרגשתי מאוד. כנראה שמישהו או משהו רוחני ומעלינו חיבר בינינו לפני שהכרנו.

שם המלון: נוה שושנה. שם סבתא: שושנה נוה

תקופתי בצבא

גויסתי לצבא בגיל מאוחר, לאחר שנולדו דנה אמך, ודודו, דודך. הייתי בשירות סדיר שמונה חודשים, ולאחר מכן המשכתי בשירות מילואים. התגייסתי לחיל הקשר. זאת הייתה תקופה מאוד מאתגרת עבורי. הייתי גאה ללבוש את מדי צה"ל. עד היום זוכר את המסעות עם הציוד על הגב. תיק וכל מכשירי הקשר הניידים. זכור לי שהיה לי מאוד כבד. ניקיון הנשק וניקיון השירותים היו משימות שלא כל כך אהבתי לבצע, אבל לא הייתה ברירה אחרת.

שלושת ילדיי עשו שירות משמעותי בצבא הגנה לישראל. גם כאשר היו בסדיר וגם היום במילואים.

להיות חלק מצה"ל זה עבורי להיות חלק מההוויה הישראלית ואני גאה בזה.

סיפורה של סבתא אולגה, סבתא שלי

הייתה לי סבתא, שבגלל שגרה איתנו, נוצר ביננו קשר מיוחד. שמה אולגה. בזכותה למדתי לדבר ביידיש. היא היגרה לארגנטינה מרוסיה. טיילנו ביחד ובכל פעם סיפרה לי סיפורים על חייה ברוסיה, מקום הולדתה.

שני דברים מרגשים מחברים אותי אליה במיוחד. היא חלק ממני, והיא בזכרוני ומחשבותי תמיד.

הדבר הראשון: סבתא אולגה אהבה מאוד צמחים ובזכותה הייתה לנו גינה יפה. כל בוקר הייתה משוחחת עם הצמחים. גם היתה לנו ציפור קטנה יפה ומיוחדת, וגם הציפור כל בוקר שסבתא התקרבה לכלוב הייתה מצייצת לה.

בין כל העציצים היה אחד ובו צמח ה"רודה" (פיגם). סבתא האמינה שצמח זה שומר על הבית ועלינו, דאגה שלא יתייבש. ומאז בכל מקום שגרתי דאגתי שיהיה לי את צמח הרודה. היום גם בבתים של ילדי יש אותו. לראות כל פעם את העציץ עם הרודה, זה להרגיש את סבתא.

הדבר השני: יום פטירתה.

מרגש אותי מאוד, מאוד, להיזכר ולספר על זה. היא הייתה מאוד חולה, על ערש דווי. יום הולדתי חל ב-8 ביוני. היא נתנה לי להעביר את היום, לשמוח ולפנות בוקר של ה-9 ביוני, הלכה לעולמה.

יהי זכרה ברוך.

סבתא אולגה זיכרה לברכה

גלגולו של חפץ

הסידור: התבקשתי לספר לנכדי דנאל על חפץ בעל משמעות שהועבר מדור מדור, במסגרת הקשר הבין דורי.

הסידור

היום נספר בהתרגשות על שני חפצים שהועברו במשפחה. סביב נושא העברת חפצים מדוד לדור, אשתי ואנוכי, העמקנו בחשיבות הנושא, משמעותו ומהותו. כאשר עבדנו עם תלמידים על עבודת שורשים כאן ובקהילות יהודיות בחו"ל, הבנו והרגשנו את חשיבות של הענקת חפץ שיעבור מדור לדור. זאת הדרך היפה ביותר כדי להנציח את הרצף והקשר המשפחתי. אנחנו שמחים שילדינו אהבו את הרעיון והם כבר מעבירים הלאה. בין החפצים שקבלתי ממשפחתי, החלטתי לספר על ה"סידור", שמעבר להיותו דבר מוחשי, הוא רעיון שמחבר אותנו לשורשים.

הבית שלנו בילדותי לא היה בית דתי. היה בית יהודי. כיבדנו שבתות וחגים, ביקרנו בבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור. בעיר בה גרנו היה בית כנסת אחד והיה רחוק לנו כדי להשתתף בכל הפעילויות שהיו בו. למרות זאת, גדלתי בהבנה ברורה מה זה להיות יהודי, בכל תחומי החיים. כמו כן הקשר לישראל היה עמוק מאוד. בהגיעי לבר מצווה קיבלתי מתנה "סידור". אותו שמרתי בקפדנות רבה.

כאשר התחתנו ילדיי דאגתי שלכל אחד יהיה "סידור". והוא משמש אותם ואותנו בכל התכנסות משפחתית. כפי שהבנתי בעת קבלתו, הסברתי לילדיי ולנכדיי, שספר זה עוזר לנו "לסדר" את המחשבות. להבין בין היתר, שמרגע שמתעוררים עד רגע שהולכים לישון, יש לנו דרכי התנהגות המיטבים איתנו ועם הזולת. הסידור הוא הקשר הבין דורי של עם ישראל. הוא מלווה אותנו מהלידה עד למוות.

ה"סידור"המקורי עדיין אצלי ואיתו היה לי הכבוד להכין את נכדי בכורי לבר המצווה שלו, ובשמחה אכין גם את דנאל.

הסידור חיבר אותי אל משפחתי ואל עמי, אותך דנאל היקר, ילווה יום יום

שבתות, חגים, בקור וגם בחום.

שבסידור תלמד ותבין את משמעות,

שחרית מנחה, ערבית וגם הלל.

מאחל לך נכד יקר,

שתפילותיך ייענו,

ומשאלותיך ייתגשמו

שתלך בדרך הישר,

ותהייה תמיד מאושר.

באהבה: סבתא שוש וסבא יוסי

צמיד הזהב

במשפחתו של סבא יוסי קיים חפץ שעבר במשפחה, זהו צמיד זהב המחובר לו מטבע זהב. הצמיד נועד להעביר אהבה בין הדורות ומסמל את המשך הדורות. המשמעות היא של דבר יקר, אור שנכנס למשפחה כאשר נולד ילד או ילדה, הצמיד עבר דרך ארוכה עם השנים, מסבתא אולגה ברוסיה, משם עבר לסבתא אסתר בארגנטינה, משם לסבא יוסי וסבתא שוש בישראל, ומשם העברנו כבר לביתנו, אימא שלך, דנה.

משמעות אחרת הייתה לצמיד ערך כספי, תמיד ראו בזהב דבר שניתן להחליפו בכסף או משהו אחר בעת צרה. עם השנים כל פעם שנולד ילד נכד או נכדה נהוג לתת צמיד זהב או מתנה מזהב על הולדת הילדים.

המילה זהב היא למעשה ראשי תיבות

ז– זה

ה– הנותן

ב– בריא

כשנותנים צריך לתת מתוך תחושה בריאה, שלמה. עליי להכיר בטוב שיש לי, והרצון לחלוק אותו עם אחרים. ממקום כזה אני נותן בכיף, בשמחה. ככה זה היה עם סבתא רבתא, וכמובן עם סבתא שוש וככה גם יהיה עם אימא והדורות הבאים.

בפרקי אבות כתוב: איזהו עשיר? השמח בחלקו. שמח עם מה שיש לו ובמה שהוא מחלק.

חיי משפחה משותפים

עבדתי בהרבה פרויקטים בחיי, אך הפרויקט שאני גאה בו ביותר, הוא המשפחה שלי! עד היום אני מטפח אותו, מעמיק בו, מתחזק אותו. זה פרויקט משותף לסבתא שוש ולי. הרבה חוויות משותפות יש לנו. מקבלים את השבת ביחד, לומדים לקדש, לברך ולהודות. חוגגים חגי ישראל ביחד, מטיילים ומכירים את ארצנו היפה.

בצורה מיוחדת ומאוד משפחתית מציינים ימי הולדת.

מסורת יפה שהכרנו במקסיקו והמשכנו אותה במשפחה היא הפיניאטה. בזכות סבתא שוש, בכל יום הולדת עומדים כולנו לפני הפיניאטה, שרים, מכים ומצפים להפתעות שיפלו מתוכה.

בין לבין הקדשתי זמן כדי לפסל שתי דמויות: פסל של משה רבנו ופסל של דוד בן גוריון. פסלים אלו מביעים את אשר ציינתי בפרקים קודמים על סיפור חיי:

1. משה רועה הצאן, אשר לפני היותו מנהיג של עם, היה אדם. הוא דאג לאחיו, דאג לכל. איש עם חזון, איש של עשייה. ידע לקרב. השאיר לנו "דרך חיים".

2. פסל של דוד בן גוריון. איש קטן ממדים אך גדול בחכמה וברוח. חלם והגשים את חזונו. הוא הפך את חלומו למציאות. הקים מדינה, את מדינת ישראל.

פעם קראתי שאדם, בזמן חייו, צריך להספיק לבנות בית, לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. רק אם יעשה דברים אלו יוכל להיות אדם שינציח את חייו. עשיתי בדק בית וגיליתי שספר חסר לי. אז בתום לימודי כ"מאמן אישי להתפתחות  לימודית וחינוכית" ישבתי וכתבתי ספר שמבוסס על תשובות ענייניות לדברים שקורים לנו כאן ועכשיו ע"פ פרשות השבוע שבתורה. תוכן הספר מאפשר לשאול שאלה ולפי הפרשה בה נולדת או הפרשה של יום השאלה תקבל תשובה שתנחה אותך, תאיר את האופק המחשבתי שלך.

שם הספר:

לך לך אל…

תניע-תנוע

אל דרכך, אל יעודך

גם סבתא שוש כתבה ספר מתכונים. בזכותה היום כל בני המשפחה יכולים להמשיך את מסורת הבישולים והטעמים שבאים מבית סבתא ננה מצד אימא ובית סבא מצד אמי אסתר.

הזוית האישית

"עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם" (משלי יז/ו)

סבא יוסי: דנאל לפני מספר חודשים יצאנו למסע משותף. והנה אנחנו כאן, מלוכדים יותר, מחוברים יותר עם הכרות עמוקה יותר ותובנות לחיים. דע לך שחיכיתי בהתרגשות למפגשים בימי שלישי. להיות איתך ולצידך היה לי מוי כיף. אני לא מרכז הסיפור. דרכו רציתי שתכיר אותי כאדם, איש משפחה, יהודי וציוני וממנו תיקח מה שטוב לך ובשבילך. קח איתך את אשר סיפרתי ואת ניסיוני כצידה לדרך.

דע לך דנאל היקר, כי יש ימים יפים, הכל פורח,

ויש שעות קשות, הכל בורח.

תחזיק חזק עלה קטן שלי, כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר,

ורוח סער וסופה קרה.

תזכור ותתחזק, אני איתך!

תחזיק חזק עלה קטן שלי. (מתוך השיר "עלה קטן שלי").

באהבה, סבא יוסי

דנאל: נהניתי מאוד לכתוב וללמוד על סיפור חייו של סבא שלי. החוויה הייתה מאוד כיפית, ועכשיו אני מרגיש שהקשר ביני ובין סבא יותר טוב. למדתי על קורות חייו של סבא, על העליה שלו ועל מהלך חייו. גם כל שבוע חיכיתי ליום שלישי כדי לפגוש את סבא, מאוד נהניתי איתו במפגשים והרגשתי שאנחנו מחוברים יותר.

הסיפור שהכי ריגש אותי היה הסיפור על סבתא אולגה בגלל המאמץ שהיא עשתה כדי להישאר בחיים ביום ההולדת של סבא. הציטוט שהכי התחברתי אליו הוא "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אהבתי אותו כי אני חושב שחשוב לדעת את זה. אני חושב כך מכיוון שצריך לדעת לשמוח עם מה שיש לנו ולהגיד תודה על מה שיש, וגם לקבל את עצמנו בשמחה!!!