מאגר סיפורי מורשת

שמי עדה סיתי, נולדתי בשנת 1948 בעיר פינסק שברוסיה הלבנה.

הוריי

אבא שלי, משה שווץ, נולד בסטולין שבפולין. אזור זה נכבש מאוחר יותר על ידי הרוסים, עובדה חשובה לסיפור העלייה לארץ של משפחתי. בתקופת מלחמת העולם השנייה, אבא שלי גויס לצבא הרוסי ובמהלך המלחמה גם נפצע.

אימא שלי, אוגניה (ג'ניה) שווץ (קרבצ'יק), נולדה בז'ידקוביץ' ברוסיה הלבנה, במחוז מינסק. בשנת 1941, כשהגרמנים כבשו את האזור, נערך פינוי של כל התושבים לכיוון קייב. בדרך, הרכבת שבה נסעה משפחתה של אמי הופצצה על ידי הגרמנים. המשפחה שהתה בקייב זמן קצר ומחשש מהגרמנים שהתקרבו לקייב, המשיכו במנוסה עד סטלינגרד. בסטלינגרד היה מרכז קליטה שמנהליו ערכו רשימה מסודרת של כל הפליטים והפנו את משפחתה של אמי לכפר קטן ליד אסתרכן. כאן הם שהו שנה וחצי. לאחר שנה וחצי עברו למרפינו שבמחוז קויבישב, שם נשארו עד סוף המלחמה. לאחר המלחמה חזרו כל בני המשפחה לז'ידקוביץ', ואימא שלי, שהייתה כבר נערה בוגרת, עברה לפינסק, שם פגשה את אבא שלי משה שווץ. הם התחתנו ובשנת 1948 נולדתי אני. שלוש שנים לאחר מכן נולד אחי ישראל.

העלייה לישראל

העלייה לארץ כל המשפחה התרחשה לארץ בערב חג השבועות, 1959. העלייה שלנו מרוסיה נקראת "עליית גומולקה" (גומולקה היה באותה תקופה ראש ממשלת פולין). עלייה זו התאפשרה בזכות שתי סיבות עיקריות. ראשית, בשנות החמישים איפשרו שלטונות רוסיה ליהודים שמקורם בשטחי פולין המסופחים לרוסיה לחזור לפולין. היות ואבא שלי היה יליד פולין לשעבר, משפחת שווץ ניצלה את ההזדמנות ועברה לפולין. שנית, בשנת 1956 שלט בפולין גומולקה, שאיפשר ליהודים לעלות לארץ ישראל. 35,000 יהודים קיבלו היתר לצאת מפולין בתנאי שהגיעו למדינת ישראל בלבד. האנטישמיות המתעוררת וההיתר לעזוב את פולין גרמו ליהודים רבים לממש את הזכות הזו. היהודים נאלצו לחתום על מסמך המבטל את האזרחות הפולנית שלהם ושל ילדיהם הקטנים וקיבלו מסמך מעבר שאיפשר לעבור את הגבול. אנחנו עברנו לפולין לעיר לגניצה שם למדתי בכיתות ד'-ה'. אחרי שהייה של שנה וחצי בפולין, עלינו לארץ ישראל דרך נאפולי שבאיטליה, על אוניית "תאודור הרצל". האונייה הגיעה לנמל חיפה בערב שבועות 1959. על החוף חיכה לנו דודי (אח של אבא שלי) שהגיע לישראל עוד לפני קום המדינה. היות והיה ערב חג שבועות, הדוד לקח אותנו אליו הביתה, שם הכרתי את משפחתו. באותו ערב חגגנו את חג השבועות, החג הראשון שחגגה משפחתי בארץ ישראל. לאחר החג, הרשויות הפנו אותנו למעברה במשמר הים, צפונית לחיפה ודרומית לעכו. במעברה גרנו בצריפים (בניגוד לעליות קודמות שגרו באוהלים). במעברה היה בית ספר בו למדו כמה קבוצות גיל ביחד עקב מספר קטן של ילדים ומחסור חמור במורים.

הלימודים ברוסיה

למדתי בבית ספר עד כיתה ג' ובפולין למדתי בכיתות ד'-ה'. אחרי העלייה לארץ, שיכנו אותנו במעברה במשמר הים בדרום לעכו, שם גרנו בצריפי עץ כחצי שנה. לאחר מכן עברנו לקריית חיים המערבית. קריית חיים ממוקמת ליד חוף הים התיכון. השכונה בה התגוררתי נבנתה במיוחד לעולים החדשים. למדתי בבית ספר א.ד. גורדון והגעתי לכיתה ו'. בתחילה, לא היו לי הרבה חברים כי הילדים המקומיים לא כל כך קיבלו את העולים החדשים. לא שלטתי בשפה העברית, ולכן היה לי קושי רב לתקשר עם ילידי הארץ. בנוסף, היות והייתי ביישנית מטבעי, היה לי גם קושי ליצור קשרים עם דוברי רוסית. לרב הסתגרתי בבית וביליתי את זמני בקריאת ספרים ברוסית כמובן. לאט, לאט למדתי עברית והתחלתי לקחת חלק בפעילויות הכיתה והצטרפתי לתנועת הנוער "הנוער העובד". בחודשי הקיץ, חוף קריית חיים היה מקום הבילוי העיקרי של נוער הקריות. התגוררנו במרחק הליכה מהחוף וביליתי שעות רבות בים.

את ההשכלה התיכונית שלי רכשתי בתיכון "במעלה" בחיפה, שהעניק תעודת גמר במקצועות פקידותיים. הורי שכנעו אותי להמשיך עוד שנה ולגשת לבחינות בגרות בתיכון "גימנסיה הומנית" שעל הכרמל. לאחר קבלת תעודת הבגרות, המשכתי ללמוד בסמינר "אורנים" בקריית טבעון לקראת תעודת הוראה. בשנת 1966 התחלתי ללמוד בסמינר. לאחר סיום הלימודים וקבלת תעודת הוראה, עברתי שנת סטאז' בבית ספר ביוקנעם, ולאחר מכן המשכתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב.

נישואים ובניית משפחה

את בעלי, חזי סיתי, פגשתי ברחוב דיזינגוף בתל אביב. בשנת 1971 התחתנו ובשנת 1972 נולדה בתנו הבכורה אשרת. בשנת 1973 התחלנו לעבוד בנהורה בחבל לכיש, שם חזי היה מנהל חטיבת הביניים ואני מורה. לאחר מספר שנים, חזרנו לרמת גן. בשנת 1979 נולדה בתנו השנייה, דקלה. בשנת 1980 נסענו לשליחות במלבורן שבאוסטרליה, שם עבדנו בבית הספר היהודי Mount Scopus College.

בתום חמש שנות שליחות חזרנו ארצה והתחלנו לבנות את ביתנו בו אני גרה כעת. אני חזרתי לעבוד בבית הספר "המנחיל" בו עבדתי עוד 28 שנים עד הפרישה. כיום אני בפנסיה ומבלה את זמני בעיסוקים מגוונים: בילוי בקאנטרי, ריקודי עם, טיפוח הגינה, טיולים ובילוי עם 12 נכדי.

מסר לדור הצעיר

חשוב לנצל את כישרונותיך ויכולותיך על מנת להתפתח וללמוד. הלמידה ורכישת השכלה מפתחות אותך כאדם.

הזוית האישית

דניאל הנכד המתעד: היה לי ממש כיף לעבוד עם סבתא. למדתי המון על ההיסטוריה שלה ואני מאחל לה שתמשיך לעזור ולהשקיע ושלא תפסיק לספר את הסיפורים שלה כדי שלא ישכחו. אני מקווה לשמוע עוד סיפורים בהמשך.

סבתא עדה: מאוד נהניתי להשתתף איתך בתוכנית הקשר הרב דורי. העבודה המשותפת איתך גרמה לי להיזכר בכל ההיסטוריה המשפחתית שלי (ובעצם – גם שלך). מאד התרגשתי להביט יחד איתך בתמונות הישנות ובמסמכים ההיסטוריים של המשפחה. כל תמונה וכל מסמך עורר ים של זכרונות. אני מקווה שלמדת להכיר אותי ומהלך חיי. עבודה מסוג זה מחזקת את הקשר בין הדור המבוגר לדור הצעיר. מאד מקווה שגרמתי לך להתחבר למורשת המשפחתית שלנו. מאחלת לך שתהיה בך סקרנות אינטלקטואלית, שיהיה בך רצון מתמיד ללמוד ולגלות דברים חדשים. מקווה שהסיפור שלי תרם להעמקת הקשר בינך למשפחה. שוב אחזור על דבריו של סבא חזי ז"ל: "השכלה היא הדבר היחיד שאף פעם אי אפשר לקחת ממך".