מאגר סיפורי מורשת

שמי ג'אן לוין מבית סבח. נולדתי וגדלתי עד גיל 17, במרוקו, מדינה ערבית, בעיר פאס שבצפון המדינה, למשפחה גדולה של שמונה ילדים. אני השביעית, ילידת 1956.

משפחתי היקרה

אני שמחה להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי וללוות את נכדתי, עדן עלפי, ולספר את סיפורי.

העיר פאס כמרכז תרבותי

העיר פאס הייתה ונשארה, מרכז התורה והחוכמה, עד עזיבת יהודי מרוקו לישראל ולעולם. פאס הייתה מוקד משיכה לרבנים גדולים וידועים כמו: הרב הרי"ף (רבינו יצחק אלפסי), הוא היה גדול הפוסקים וכתב את "תלמוד הקטן" שנעשה לעמוד התווך של ההלכה. והרמב"ם (רבי  משה בן מימון) שהיה הידוע ביותר בהיסטוריה היהודית בפאס. ועוד רבים שהגיעו בעקבותיהם.בתקופת ילדותי היא הייתה עיר אוניברסיטאית, מודרנית עם חיים תוססים, בין הגדולות, והחשובות במרוקו, עם מרכזי תרבות והשפעה צרפתית.

החיים בבית הורי

הוריי, אברהם ורחל סבח, גידלו אותנו ללא מחסור, עם הרבה חום ואהבה, בבית מסורתי וציוני, באווירה טובה ומכבדת מאוד. למרות שהיו עסוקים, גרמו לכל אחד מאיתנו, הילדים, להרגיש יחיד ומיוחד. הם דאגו שתהיה אחווה ואהבה בינינו האחים, שנמשכת עד היום, למרות המרחקים הגיאוגרפיים (חלקם חיים בצרפת).

אבא עבד קשה מאוד מצאת החמה עד שעות הערב המאוחרות כאחראי ומנהל מוסך גדול, גם כמנהל חשבונות ושמאי רכב. כמעט ולא ראינו אותו. היה מסור לעבודתו בצורה קיצונית ביותר.

אימא רחל ניהלה את כל הבית ודאגה לכל צרכנו. בנוסף, בשלב מסוים ההורים של אבא ,סבא אליהו וסבתא חנה, עברו לגור אצלינו שנים רבות. ידענו להתחשב בהם ולכבדם.

הסבא אליהו מצד אבא

בית דין הרבני בפאס היה בעל סמכויות שיפוט לכל ענייני היהודים, פסקי הדין היו מוחלטים ולא ניתנו לשינוי ע"י בתי דין של המדינה. סבא אליהו עבד בבית הדין הרבני, תפקידו היה ניהולי, הוא היה מבצע את החלטות בית הדין הרבני.

החיים במדינה ערבית

חיינו במדינה ערבית, בקהילה יהודית, שומרת מסורת וציונית מאוד. סביבנו חיו משפחות ערביות. כילדים, היו לי חברים יהודים, נוצרים ומעט מוסלמים. שיחקנו יחד, היו לנו חיי חברה משותפים. תמיד היינו מעורבים ומודאגים בכל הקשור למדינת ישראל. השפה המדוברת במדינה הייתה ערבית, אבל היהודים דיברו בעיקר צרפתית ושפה יהודית המורכבת מעברית, ערבית וספרדית.

למדתי בבית ספר אליאנס שהוא בית ספר יהודי, בשפה הצרפתית. הלימודים נמשכו עד שעה חמש. המשמעת הייתה קשוחה מאוד, ובעיני ההורים, המורים צדקו תמיד.

כשהייתי בת חמש עשרה היה ניסיון הפיכת שלטון וניסיון לרצוח את המלך חסן השני, הוא היה ידוע כאוהב יהודים ושומר עליהם. זכור לי שכל היהודים פחדו מאוד לביטחונם והייתה פאניקה בכל הקהילה היהודית.

בני נוער יהודים, מוסלמים ונוצרים במפגש חברתי

הייתי פעילה בצופים. הפעילות הייתה בסתר כי היה אסור שהערבים ידעו על פעילות ציונית. בבית ובצופים, לימדו אותנו לאהוב את ארץ ישראל,  מדינת היהודים, ודיברו עליה הרבה. אסור היה לנו להזכיר את המילה "ישראל", כילדה יהודיה תמיד הרגשתי פחד ברחוב. כמעט כל יום, קבוצות של ילדים ערבים היו מזהים אותי כיהודיה, רודפים אחרי עם אבנים וצועקים לי "יהודיה מלוכלכת". השנאה לישראל הייתה מושרשת מגיל ילדות ובולטת מאוד.

במלחמת ששת הימים הייתי בת 10 והרגשתי את השנאה גוברת ואת חוסר האונים. ליהודים הייתה תחושה של חוסר הגנה וחשיפה לפגיעות. רצחו יהודים בלי סיבה, את הדוד שלי הכניסו לכלא בטענה שדרך על תמונה של המלך, דבר שלא קרה. אבא שלי היה מאזין לחדשות מישראל בסתר ומתעדכן בחדשות הנכונות, כי ברדיו מרוקו היתה תעמולה שקרית.

תחושות ותכנון עלייתי לארץ

בתוך תוכי הרגשתי שאני לא רוצה לחיות במרוקו, שתמיד ארגיש זרה שם, למרות שהיהודים חיו בה מאות שנים. הייתה לי הבנה ברורה וחדה מאוד, זה בער בתוכי, שמקומי בארץ ישראל ואני חייבת לעלות אליה ולחיות בה. לכן ניסיתי בכל כוחי לשכנע את ההורים שכל המשפחה תעלה לארץ ישראל. הם הבטיחו לי שברגע המתאים נעלה, אבל, הזמן חלף וראיתי שהם לא ממהרים בגלל אילוצי פרנסה.

אחיי הגדולים נסעו ללמוד ולחיות בצרפת, אנגליה ושוויץ, ואבא היה צריך לממן את לימודי הרפואה של אחי אלי בצרפת, לימודי בית ספר לאחיות של אחותי רונה באנגליה, אחי יעקב שלמד באורט בצרפת ועוד הוצאות רבות. כל חברותי עברו לצרפת שהייתה קרובה והשפה כבר הייתה מוכרת ולכן מעבר לשם היה הכי טבעי וזמין.

כשהייתי בת 17, החלטתי שאני לא מחכה יותר ולא מוותרת על תוכניותיי ואני חייבת להגשים את החלום שלי.חיפשתי נציגים של הסוכנות היהודית שהיו סמויים והבאתי אותם להוריי כדי שישכנעו אותם לאפשר לי לעלות בלעדיהם. הודעתי להורים שאני לא נוסעת לבד אלא לוקחת איתי את אחותי בטי, בת 15, הצעירה ממני בשנתיים. השליחים של הסוכנות היהודית הבטיחו שלא יפרידו בינינו ואחרי ניסיונות שכנוע רבים, הוריי הסכימו בלב כואב. אחותי ואני עלינו לארץ, בעליית הנוער בקיץ 1973.

טסנו לישראל דרך צרפת. שהינו חודש במחנה מעבר בעיר מרסיי, שם המארגנים הכינו את העלייה שלנו. לאחר מכן טסנו לישראל בהתרגשות גדולה מאוד, כמובן שלא דיברנו עברית.

הקליטה בארץ

קלטו אותנו בפנימיה בהוד השרון להסתגלות של יומיים ואז הפרידו בינינו בגלל שכל אחת צריכה להגיע למסגרת התואמת את גילה. אותי שלחו ללמוד באולפן בפתח תקוה ואת אחותי בירושלים. הגעגועים להורינו היו גדולים מאוד והתקשורת בינינו הייתה רק דרך מכתבים שהתקבלו כעבור חודש ימים. לא הייתה אפשרות לשלוח דואר ישירות מישראל למרוקו, המכתבים נשלחו לאחי בצרפת ומשם למרוקו.

בארץ, הכל היה שונה ממה שהכרתי, אבל הייתי נחושה ללמוד מהר את השפה ולהתאקלם. למדתי באולפן/פנימייה "גננות ושתלנות", כור היתוך אמיתי, היו שם עולים מאירן, צרפת, מדינות חבר העמים ,מסוריה,  עשיתי הרבה עבודות יזומות כמו ניקיון בתים, בייביסיטר, בעבור דמי כיס.

חודש לאחר עלייתי לארץ פרצה מלחמת יום כיפור והייתי צריכה להתמודד עם קשיים של שפה, מנטליות והבנת המצב. בפנימייה הכרתי חברות, עולות חדשות מחבר העמים והחלטנו יחד להצטרף למסלול לימודים בבית ספר לאחיות, כיוון ששמענו שמספקים מגורים במעונות, ולימודים תמורת עבודה, בבית החולים, בילינסון.

קריירה מקצועית

הייתי עתודאית ובגיל 21 התחלתי לעבוד כאחות בבית החולים בלינסון, עד שפרשתי לגמלאות. עבדתי כאחות בבית חולים ובמרפאות מקצועיות בקהילה. רוב השנים עבדתי בכירורגיה פלסטית, עבודה מרתקת, עברתי הרבה הכשרות מקצועיות ועדכונים רפואיים. עבדתי קשה מאוד, אבל היה לי סיפוק עצום לעזור לזולת. שםרכשתי הרבה חברות ואנחנו שומרות על קשר גם אחרי פרישתי.

הערך המוסף שבבחירת המקצוע, העיסוק ברפואה, עוזר מאוד להבין מצבי חולי וטיפול בבני משפחה והסובבים אותי.

במסגרת עבודתי כאחות

איך הכרתי את בעלי

בזמן הלימודים היו מגיעים לבית הספר לאחיות, חיילים בחופשה להכיר בנות. התיידדתי עם חלקם ובמסיבת שחרור של אחד מהם הכרתי את בעלי, יליד הארץ, שהיה חייל בסיני, והגיע לזמן קצר, למסיבה. כעבור שלוש שנים מאז עלייתי לארץ התחתנו, ורק אז ראיתי שוב את הוריי, שהגיעו לחתונתנו ולאחר מכן חזרו למרוקו.

עלייתם של הוריי לארץ

הוריי עלו לארץ רק אחרי 21 שנים, כשכבר היו מבוגרים מאוד. הם היו ציונים והתפללו כל יום לרגע העלייה. הקפדנו שיגורו לידינו. בעלי ואני תמכנו וליווינו אותם בשמחה ובאהבה גדולה, ואין לתאר כמה אהבו לחיות בארץ ולארח את ילדיהם, נכדיהם וניניהם. הם זכו לאריכות ימים, אבי נפטר בגיל 100, אימא בגיל 95.

אני אסירת תודה להוריי שהקנו לי ערכים, לעצמי, לסביבה. לימדו אותי להיות קשובה לזולת, להיות יציבה בעולם הסוער הזה ולהמשיך להיות רגישה. להיות אימא טובה לילדיי וסבתא לנכדיי ולכל מי שאני פוגשת בדרך.

אני ומשפחתי

התחתנתי בגיל 21 עם דורון, יליד פתח תקווה. עברנו לגור בהרצליה, קרוב לבסיס הנ"מ שבו שירת, כחייל בצבא קבע (לימים פונה הבסיס והוקמה אוניברסיטת רייכמן). נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: ערן, סיון ויעל. התברכנו בתשעה נכדים ונכדות. אנחנו פעילים מאוד ומעורבים בחייהם, שמחים לארח, ללמד, ולבלות איתם. אנחנו תמיד כאן בשבילם. ומי ייתן ונתבשר תמיד רק בדברים טובים.

משפחתי האהובה

"והגדת לבניך" – המסר שלי לעדן

המסר שלי לעדן ולדור הבא הוא שידעו לשמור על מקורות היהדות, שיבינו היטב את משמעות החיים בארץ ישראל ומדוע באנו מכל קצוות העולם דווקא לכאן, ממדינות ערב, מזרח אירופה, מערב אירופה, אפריקה ואסיה. כפי שמצוין במקורות: "ואהבת לרעך כמוך".

וכן אהב את עצמך, את משפחתך ואת הסובבים אותך. חשוב להיות רגיש ומודע לחלש יותר, לעזור ולדעת לתרום מעצמך. לשמור על אחדות המשפחה, להקשיב ולסלוח, להיות סבלני, לעזור אחד לשני. לא להלבין פני אחר. לשאוף ללמוד ולהרחיב ידע בתחומים מגוונים, להיות סקרנית, להתעניין, לחקור את הסביבה, לא להסתמך רק על המחשב, על טכנולוגיות. לזכור שהידע הוא כח. לא להתנשא! להיות אחראית כלפי עצמך, להקפיד לבצע את המשימות כראוי. להיות אדיבה, ולהשתמש בהומור.

עם בני משפחתי

הזוית האישית

עדן הנכדה המתעדת: נהניתי לעבוד עם סבתא ז'אן במסגרת התכנית, שמחתי לשמוע את סיפורי המשפחה, לראות תמונות משפחתיות, חווינו זמן משותף וחוויה משמעותית, אני גאה בסבתא שלי ואני מאחלת לה בריאות ואושר והגשמת כל החלומות.

סבתא ז'אן: היה לי כיף גדול להשתתף איתך בתוכנית הקשר הרב דורי. זו הייתה הזדמנות מעולה להעמיק את הקשר בינינו, להחליף חוויות עם דגש על סיפור עלייתי לארץ וחשיבות המסורת היהודית. בקרוב תעלי לחטיבה, ובהתרגשות רבה אני מאחלת לך שתהני ותצליחי בלימודים, תפתחי את הכישורים והיכולות שלך כמו ספורט, מחשבים, אומנות ועוד. תמשיכי להיות יצירתית, חרוצה, כזו מקסימה מלאה בענווה, טובת לב ומקרינה סביבך רוגע ורק טוב! אני גאה להיות הסבתא שלך ואוהבת אותך הכי הכי.