מאגר סיפורי מורשת

שמי גלדיס אלחדף. נולדתי בברזיל בעיר קוריטיבה (CURITIBA, אומרים "קוריצ'יבה") בשנת 1952 להורים יהודיים ממוצא פולני שהגיעו לברזיל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אבי, פלאביו סלוד, בן הזקונים מתוך שבעה אחים ואחיות, נולד בשנת 1911 בעיר צ'חאנוב הנמצאת 90 ק"מ מוורשה. הוא הגיע לברזיל בסביבות 1929 בגיל 18 בעקבות שני אחיו הגדולים. גם הם ברחו מגיוס לצבא פולין. יתר משפחתו – הוריו, אחיו ואחיותיו למעט אחיין אחד – נספו בשואה.

אימי, ברניסה דורפמן סלוד, הבת השלישית לאחר שני בנים, נולדה בשנת 1923 בעיר רובנו, אז פולין והיום אוקראינה. היא, סבתי ואח אחד עזבו את פולין כנראה בסוף אוגוסט 1939 ועלו על אוניה בצרפת בספטמבר 1939. יש לי מסמכים המעידים על כך. אמא הייתה אישה מאוד חכמה, יפה וחזקה. היא הקנתה לנו הרגלים חשובים כמו קריאת ספרים, דבקות במטרה וחשיבות הלימודים בבתי הספר. אפשר להגיד שהיא דאגה מאוד לחלק התרבותי והאינטלקטואלי בבית. הייתה קונה המון ספרי יד שנייה. בגיל מבוגר קראה המון וכל פעם התרכזה בנושא אחר. זכורה לי תקופת הביוגרפיות. ראיתי ספרים עבי כרס על שלמה ודוד המלך, על סופרים, מוזיקאים ואמנים.

לאבי הייתה חנות בגדים. החנות הייתה חלק משמעותי בחיינו, ולא רק מעצם העובדה שהייתה מקור פרנסת המשפחה אלא גם מקום שבו ביליתי ונהניתי מכל רגע ששהיתי בו. היו בה מספר גדול של פרטי לבוש, נעליים וכובעים. הוא היה החלק הרך במשפחה, חיבק, נישק ופינק אותי בצורה מוגזמת אפילו. אם אהבתי חולצה מסוימת היה אומר למוכר שנרכוש את כל הצבעים עבורי. ללא ספק הייתי הבת המועדפת. אהבתו אלי הייתה ללא הסתייגויות, לטוב ולרע.

אימי הייתה עקרת בית (עד שנת 1965), פעילה בוויצו, נעמת ובוועד ההורים של בית הספר היהודי. לימים, לאחר הרחבת החנות, הגיעה כל יום כדי לעזור לאבי.

ילדות ונעורים

יש לי אח אחד שמו בני, מבוגר ממני בשנתיים וחצי. הוא עדיין גר בברזיל והקשר בינינו, למרות המרחק והשנים הרבות שלא שיתפנו את חיינו, לא הושפע ונותר חזק עד היום. על כך אני מודה להוריי שהצליחו להקנות לנו אחדות ואחווה.

כשהייתי ילדה גרנו בדירה בבניין במרכז העיר ובגיל עשר עברנו לבית גדול עם גינה וכלב במקום רחוק ולא מאוד מפותח. אפילו הרחוב שלנו לא היה סלול. בזכות זה כל קיץ ביליתי ברכיבה על אופניים מהבוקר עד הערב עם הפסקה לארוחת צהריים בלבד. אני ואחי היינו נעלמים למספר גדול של שעות, נהנים מאוד מטיול בשדות בקרבת הבית וכמובן מדאיגים את אמא. הקשר ביני לבין אחי היה נפלא ונשאר כזה.

תמיד אהבתי את הטבע והייתה לי הזדמנות לממש את זה בטיולים ובחופשים ארוכים בהם נסענו לחוף הים ושהינו למעלה מחודש באזור פראי ובקושי מיושב. זה היה ביתו של דודי משה ומסביב לבית היו רק דיונות וצמחיה. לא הייתה רשת חשמל ולכן בערב נעזרנו בעששיות. את המים שאבנו מהבאר ממקום צמוד לבית. את האוכל אמי בישלה כל יום מחדש. בבוקר היינו ניגשים לחוף לחכות לדייגים על מנת לרכוש את הדגים הטריים שזה הרגע נתפסו ברשתותיהם. החוויות האלה השאירו רושם עז עלי כילדה ונתנו קצת פרופורציות לעומת החיים הנוחים בעיר הגדולה. אבי היה מגיע רק בסופי שבוע ומביא אספקה חדשה. כמובן שבמשך השבוע לא הייתה שום תקשורת בינינו. עם כל זה חיכינו לקיץ כדי ליהנות מההרפתקה הזאת כל שנה מחדש עד שהתבגרתי וזה כבר לא עניין אותי. חייבת לציין את האומץ והנחישות של אמא כדי להתמודד עם התנאים הקשים ולפעמים מפחידים לבד עם שני ילדים. כזאת הייתה!

מימין: אני, אני בני, אבי פלאביו ואמי ברניסה בעת קבלת התואר של אחי, משמאל: אני, אחי בני ואמי ברניסה בביתנו 

הסבים

ההורים של אימי גרו קרוב אלינו. אנשים טובים ומשכילים ששמעו מוזיקה שונה ממה ששמעתי בבית, כמו אופרות ומוזיקה קלאסית בכלל. כאשר הייתי מוזמנת להישאר לישון אצלם, הייתי מגיעה עם מזוודה ומבקשת מאמי לא ליצור קשר איתי כדי שארגיש את הניתוק והחופש להיות כולי עם שני האנשים האהובים עלי כל כך. בערב, סבתא הייתה מסדרת את המיטה הגדולה. סבא ישן במיטה אחרת ואני, הנכדה, ישנתי איתה. היה לנו טקס מיוחד לפני ההרדמות. היא הייתה מספרת לי סיפור ברוסית ולאחר מכן היינו אוחזות ידיים ושרות ביחד את התקווה. קשה לשכוח רגעים כאלה.

בערבי יום הכיפורים היינו אוספים אותם בדרך לבית הכנסת. סבתא תמיד נראתה אחרי בכי. באחת מהפעמים ירדתי עם אמא לקרוא להם ואז ראיתי אותה מתפללת ובוכה מעל זוג פמוטים. לימים הבנתי שהיא ביקשה שנכתב כל המשפחה בספר החיים. הבקשה הייתה מעומק ליבה ואמונתה והיא התרגשה מזה. הפמוטים היו שייכים לסבתא רבתא. שמה היה גיטל רבין ועל שמה אני קרויה. הפמוטים הם ברשותי. עברו לסבתא שלי כי היא הייתה הבכורה בין אחיותיה. לאחר מכן לאמי, שהייתה הבת היחידה בין שלושה ילדים, והגיעו אלי. הם מאוד מיוחדים בעיני ולא רק מפני שהם יפים אלא כי הם מסמלים את החירות פעמיים. פעם ראשונה כאשר יצאו מפולין עם סבתא והגיעו איתה לברזיל ופעם שנייה כאשר יצאו מברזיל והגיעו איתי לארץ. משתדלת להדליק נרות בערבי שבת וזה הרגע שקושר אותי לדורות הקודמים של נשות המשפחה.

סבתא ידעה להתפלל והתמצאה בספרי תפילה. בימי כיפור הייתה עוזרת לנשים אחרות שישבו סביבה בעזרת הנשים. קשה לתאר כמה הייתי גאה בה.

הם דיברו על ישראל הרחוקה. לסבא הייתה אחות בתל אביב שהספקתי להכיר את בעלה ובתה, בת שבע. במלחמת ששת הימים, אחד מהבנים של בת שבע נלחם בטנק ונפצע. אני זוכרת את הדאגה על פני הסבים לאחר שקיבלו את המכתב עם ההודעה. הם אכלו אוכל כשר עד כמה שניתן להשיג בעיר. היה שוחט אחד ואליו הגיעו העופות.

הסבים שנפטרו בשיבה טובה השאירו חלל גדול אצלי, בעיקר סבתא שהייתה מבטאת את אהבתה בהרבה דרכים רגשיות.

בבית הסבים עם אמי, אחי, והדודים שלמה ומשה

הקהילה היהודית

הקהילה היהודית בקוריטיבה הייתה קטנה, שמנתה כ-2000 יהודים, חלקם מהגרים שהגיעו לעיר לפני מלחמות העולם הראשונה והשנייה וחלקם ניצולי שואה. הסתבר שהיו מעט מאוד משפחות ספרדיות. הרוב היו אשכנזיות ועד שהגעתי לארץ בכלל לא ידעתי שיש סוגים שונים של יהודים. הרבה דיברו ביניהם יידיש, כולל הוריי והסבים שלי. ביקרנו לא מעט אצל סבא יהושוע וסבתא דבורה. הם פנו אלי ביידיש אבל אני עניתי בפורטוגזית. מכאן הידע שלי בשפה הזו והכמיהה להרחיב את הידע הזה. לכן מזה חמש שנים אני לומדת את שפת היידיש ומתגעגעת לסבים שלי.

בקהילה הייתה מנהיגות דתית שטיפלה בבית הכנסת, בכשרות ובענייני קבורה. בתור ילדה זכורים לי ימי כיפור בבית הכנסת היפה והמרשים. בסוף התפילה הייתי יורדת מעזרת הנשים עם אמא וסבתא כדי לפגוש את אבא. הוא היה מחכה לנו עם מבט מלא גאווה ומשמעות.

המנהיגות החילונית טיפלה בבית הספר, במועדון ובענייני רווחה. האנשים האלה תרמו המון מזמנם, מכוחם ויכולתם האישית כדי להוביל את הקהילה ולקשר בינה לבין השלטונות הברזילאים. לדוגמה: לימוד השפות יידיש ועברית בבית הספר וסגירת הרחוב של בית הכנסת בימי חג על ידי המשטרה לנוחיות המתפללים.

משמאל: אני בטקס השבועות בקהילה היהודית בקורטיבה

בית הספר היהודי וחטיבת הביניים

באותן שנים, בית הספר היהודי "ESCOLA ISRAELITA SALOMÃO GUELMAN" כלל בסך הכל כיתות א', ב', ג', ד' וגן טרום חובה וחובה. מכיוון שהיהודים היו מפוזרים בכל העיר נעזרנו בהסעה שאספה את רוב התלמידים. שמו של נהג האוטובוס ה"מיתולוגי" היה ואסקו והוא היה מביא למכירה ממתקים. היינו מגיעים לאוטובוס מצוידים בכסף קטן (לכסף קראו "קרוזיירו") להנאתנו. האוטובוס נתרם על ידי גברת סאריטה לכבוד בעלה שנפטר ב-1955.

בכיתות א' וב' חוץ מלימודי ליבה למדנו יידיש ובכיתות ג' וד' למדנו עברית ותנ"ך. היות ולבית הספר לא היו כיתות גבוהות יותר, נאלצנו להתכונן למבחני כניסה לבית ספר ממשלתי. שם בית הספר היה "קולג'יו אסטדואול דו פרנה" (COLÉGIO ESTADUAL DO PARANA), בעברית פירושו "בית הספר של מדינת פרנה". זה היה בית הספר הטוב ביותר בעיר, בעל כיתות ה' עד י"ב כולל. היו בו שלוש משמרות לימוד: בוקר – רק בנים, צהריים – רק בנות וערב – מעורב. בכל משמרת כ-5000 תלמידים. בית הספר כלל ספריה גדולה, אולם ספורט, שתי בריכות, תחנת רדיו, מגרשי ספורט ובמרתף שתי סדנאות יצירה – קרמיקה וציור – שאליהן היינו חייבות להגיע כאשר אחד מהמורים לא הגיע לשיעור. המשמעת הייתה מאוד קפדנית ובכל קומה היו מפקחות שבדקו את תקינות התלבושת האחידה אצל התלמידים.

מכיוון שהיה בית ספר ממשלתי, כל שנה לפני יום כיפור היינו, התלמידות היהודיות, ניגשות למנהלת לבקש פטור מהלימודים. דבר נוסף מעניין הוא שבפסח, התלמידות הלא יהודיות היו מופתעות כל פעם מחדש למראה המצות. ניסינו להסביר אבל הייתה בורות גדולה בהשוואה לבקיאות שלנו בענייני ישו והכנסייה הנוצרית. לא חוויתי עד אז אנטישמיות גלויה ולכן לא הבנתי כל כך איך זה להיות מיעוט ושונה מהאחרים. בשעות הלימודים כולנו היינו שוות ונושאי השיחות בין הבנות הנוצריות וביני לא נגעו בענייני דת עד שהגעתי לשכבת בית הספר שבה לומדים לימודי דת. ברגע הזה, מכיוון שהילדות היהודיות קיבלו פטור מנוכחות בשיעורים האלה, סימנו אותנו.

במלחמת ששת הימים היינו מודאגות מאוד. מישהי הביאה רדיו טרנזיסטור ובהפסקה התקבצנו כל היהודיות מכל השכבות כדי להתעדכן. בימים הראשונים היה קשה כי בחדשות דיווחו על כך שהעיר חיפה בוערת, תל אביב וירושלים בידי האויב. כעבור כמה ימים הכל נרגע. בעקבות המהומה משכנו תשומת לב והתחלנו לשמוע התבטאויות אנטישמיות. זכור לי מורה אחד, לדעתי ממוצא ערבי, מורה לשיעורי אזרחות, שהתחיל בשיחה על ישראל ועל כך שאין לה זכות קיום. אני וחברה נוספת, שתי היהודיות היחידות בכיתה, קמנו ועזבנו את השיעור. זאת הייתה מחאה חזקה בהתחשב במשמעת הקפדנית של בית הספר. המנהלת קראה לנו אבל הבליגה ואנחנו היינו מאוד גאות בעצמנו. מעבר לשעות בית הספר היה לי מעט מאוד קשר עם הבנות הנוצריות. כל אחת גרה בקצה אחר של העיר. עם כל זה היו לי שנים נפלאות במסגרת הזאת.

בית הספר הממשלתי בקורטיבה

תנועת הנוער איחוד הבונים

החל מגיל שמונה התחלתי לפקוד את הסניף היחיד בעיר של תנועת הנוער "איחוד הבונים" (היום "הבונים דרור"). בעיר הייתה רק תנועת נוער אחת וסניף אחד, היות והקהילה היהודית מנתה בסביבות 2000 איש – מספר ששומר על עצמו עד היום. הפעילות הייתה בימי שבת וכללה שיחות על ישראל וציונות, הכוונה לסוציאליזם וחיי קיבוץ, משחקי ספורט ותוכן היסטורי ומסורתי. הייתי חברה בקבוצה ששמה "ערבה". היינו מאוד מאוחדים ופעמיים התחלפו מדריכי הקבוצה. קיבלנו בתחילת השנה רשימה של ספרים שהיינו אמורים לקרוא ולהתכונן לשיחות הקבוצתיות.

מגיל 10 התחילו מחנות קיץ מחוץ לעיר בתנאים מאוד גרועים בדרך כלל. זכור לי המחנה הראשון שהתקיים בחווה בבעלות אחד מחברי הקהילה. ישנו בלול לשעבר, הריח היה באוויר ואנחנו ישנו בשקי שינה על רצפת הלול. בגיל מבוגר יותר המחנות נהיו מרכזיים, הכוונה היא שהם כללו שכבות באותו גיל מכל הסניפים בברזיל. בתקופה הזאת הכרנו ילדים ממדינות אחרות בברזיל. זה היה מיוחד מאוד לפגוש אותם ולחוות את העובדה שהם חשבו בדיוק כמוני שישראל היא הארץ שאנו נגיע אליה כדי לחיות את חיינו. לימים נהייתי מדריכה וזאת הייתה חוויה בפני עצמה שאפשרה לי לפתח כישורי מנהיגות וחיזקה את הציונות שכבר התחילה לצמוח בתוכי.

שנת הכשרה בישראל מטעם תנועת הנוער והסוכנות היהודית

בגיל 18, לאחר סיום לימודי התיכון, התנועה והסוכנות היהודית מעניקות תוכנית שנתית הנקראת "שנת הכשרה". זו תוכנית שנמשכת קרוב לשנה, שבה בזמן השהייה בארץ ישראל נחשפים לצורות חיים שונות על מנת לחזור לברזיל ולהסביר לחניכים את מהות החיים בארץ. הגעתי חודש אחרי הקבוצה כולה והביאו אותי משדה התעופה לקיבוץ "האון". הקיבוץ נקרא "קיבוץ אם", בו קיבלנו מגורים, עבדנו, למדנו עברית וחזרנו אליו אחרי כל פעילות אחרת. היו לנו טיולים, סמינרים על ארץ ישראל – בנושאים חברתיים, גיאוגרפיים, מדיניים וכלכליים. חוץ מזה היינו בעיירת פיתוח (היום העיר "ערד"), סדנת ספורט בווינגייט, סדנה צבאית בגדנ"ע ותקופה בקיבוץ ברור חיל שבו נמצאים הרבה ברזילאים. הספקתי לחוות פסח, יום הזיכרון ויום העצמאות בקיבוץ וזה מאוד הרשים אותי.

הקבוצה הברזילאית מנתה 22 בנים ובנות. כל אחד בחר בסוג עבודה שחשב שמתאים לו למעט תורנויות מטבח שלא היו לבחירה. אני בחרתי בטיפול בכרמים, בניגוד לרוב הבנות שעבדו בבתי ילדים. היום שלי התחיל בארבע בבוקר כאשר הטרקטור שהסיע אותנו למרגלות הגולן, מעבר לכביש, כבר חיכה לנו. הנסיעה והעבודה בשדות הירוקים נתנו לי סיפוק גדול. הרגשתי כמו חלוצה מימי העליות הראשונות, חשובה ושותפה בבניית הארץ הזאת. היינו גם משתוללים ומקיימים מלחמות ענבים בינינו. סוג הענבים היה אלפונסו – גדולים, כהים ובשרניים. מכיוון ששהינו בקיבוץ בין פעילות לפעילות, יכולנו ללוות את התפתחותם וגידולם עד הקטיף. לאחר ארבע שעות עבודה השמש כבר הייתה חזקה והוחזרנו לקיבוץ. לאחר ארוחת בוקר היו לנו 4 שעות אולפן שם הייתה תחילת לימודי השפה, דבר שסייע בתקשורת הבסיסית.

כל אחד מאיתנו בקבוצה קיבל "הורים מאמצים". הייתי מבקרת אצלם אחר הצהריים כדי לתרגל את השפה העברית ולהרגיש קרבה לבני הקיבוץ. היינו קוראים עיתון והבנתי כמה חופש דיבור יש בארץ ישראל, במיוחד מכיוון שבאותה עת הייתה דיקטטורה צבאית בברזיל שאסרה על התבטאויות נגד השלטון. החופש הזה השפיע עלי מאוד ולימים הבנתי שזאת הייתה נקודה חשובה בחיי שעזרה לי להחליט להישאר בישראל בתור יהודייה שמשתוקקת לחיות בארץ של היהודים. לכן חודש לפני תום התוכנית וחזרה לברזיל, קיבלתי החלטה גורלית ששינתה את חיי. בגיל 18 בחרתי לעזוב את הקבוצה, להירשם ללימודים במכינה קדם אקדמית המיועדת לעולים חדשים ולהישאר בישראל.

מכינה קדם אקדמית באוניברסיטה

בסוף שנת 1971 נרשמתי למכינה באוניברסיטת בן גוריון בנגב בעיר באר שבע. בהתחלה למדנו עברית עם מורה יוצאת מן הכלל, צפרירה יוסף, כלתו של שר הכלכלה בתקופת הצנע, השר דב יוסף. צפרירה הייתה אישה בעלת אהבת הארץ ודרך מעניינת ללימוד השפה. קראנו עיתונים ולכן היינו מעודכנים באקטואליה ועשינו הדמיה של מצבים כמו בית משפט, סופרמרקט, ראיונות ותחנת רדיו. אני מודה לה עד עצם היום הזה על הפתיחות והיצירתיות.

אחרי זה, במקביל, היו שיעורים במתמטיקה, פיזיקה וכימיה. כל השיעורים היו כמובן בעברית על מנת ללמוד את הטרמינולוגיה של המקצועות האלו. בתום המכינה התקבלתי ללימודי כימיה אליהם רציתי מאוד להתקבל. בחרתי להישאר בבאר שבע. גרתי במעונות סטודנטים לעולים חדשים הנקרא בית רמט – אז הבניין הכי ארוך במזרח התיכון!

באמצע שנת הלימודים הראשונה ביקשתי לעבור למעונות שבהם גרו הסטודנטים הישראלים כדי להקל על קליטתי בחברה הישראלית. שם מצאתי חברים מאוד טובים שאיתם אני בקשר עד היום. במפגשים חברתיים עולה נוסטלגיה על התקופה הנהדרת הזאת. הלימודים היו לי אישית קשים ביותר, בעיקר בשנה הראשונה. הרמה כאן בארץ הייתה הרבה יותר גבוהה והקושי בהבנת השפה הכבידו עלי. חברים מהקורס עזרו לי להתגבר וסיימתי את לימודי התואר הראשון ב-1976.

אלו שלבים שבהם הבנתי שאני מהגרת בת של מהגרים והבנתי את הקושי בלהיות מהגרת. הרבה מאמץ יש בתהליך והוא מלווה את האדם עד סוף ימיו. יש גם יתרונות כי להיות קצת יותר קוסמופוליטי מעשיר והופך את האדם ליותר מיוחד. כל אחד לוקח את המושג הזה למקום אחר. השתדלתי להפיק יתרונות אבל צברתי לא מעט מועקות.

בחופשים בין הסמסטרים נשארתי במעונות כי זה היה הבית שלי. הייתה לי קרובת משפחה בקיבוץ כפר גלעדי, בת דודה של אימי, בשם בת שבע שץ. אישה שורשית, משכילה ונהדרת. אהבתי אותה מאוד והיא סימלה עבורי הגשמת הציונות. תמיד קיבלה אותי נפלא. כל מפגש איתה היה מתחיל בנסיעת אוטובוס מבאר שבע עד קריית שמונה ומשם עד קיבוץ כפר גלעדי. מוקדם בבוקר ביום שישי. אחרי כל מפגש הייתה מציידת אותי בכל טוב תוצרת הקיבוץ ועוד פינוקים. מאוד העריכה את העובדה שעליתי ארצה לבדי. באותה תקופה לא נסעתי הרבה עקב המרחק הרב בין באר שבע וקיבוץ כפר גלעדי.

לא התגייסתי לצה"ל למרות שהיה לי צו גיוס. הוא נשלח אלי לאחר תום הלימודים באוניברסיטה. מאוד חששתי מהמעמד של חיילת בודדה. אפילו תפקיד של כימאית במעבדת הדלקים של חיל האוויר לא שכנע אותי וקיבלתי פטור חודש לפני תאריך החתונה. בדיעבד אני מצטערת על כך.

מלחמת יום הכיפורים

ביום כיפור באוקטובר 1973 הוזמנתי לארוחת מפסקת והעברת הצום אצל חברה ומשפחתה בבאר שבע. בשתיים בצהריים שמענו אזעקות אמת. אחרי שנתיים וחצי מאז הגעתי לארץ ישראל עדיין לא הרגשתי שייכת לחברה כולה, לא ידעתי מה זה מלחמה אבל הבנתי את הסכנה. כעבור יומיים דיברתי עם הוריי המודאגים. חזרתי למעונות הריקים מאדם והחלטתי לעשות משהו. יצאתי עם קבוצה לעזור בקטיף כלשהו, העיקר להרגיש חלק מהמערכה. כעבור שבועיים בערך נפתח דוכן בכניסה לעיר באר שבע. במהלך היום, הנשים הבוגרות היו שם והגישו שתיה ועוגות לחיילים שעברו מהצפון לדרום. אני ועוד בחורה הסתובבנו בין הסופרמרקטים ואספנו עוגות, עוגיות, קפה ותה. התחלפנו במשמרת לילה עד למחרת. זאת הייתה נקודת מפנה נוספת בחיי. המגע הישיר עם הלוחמים וההתנדבות הלילית הפכו אותי ליותר ישראלית.

אהבת חיי

בשנת 1975 הכרתי סטודנט להנדסת חשמל ואלקטרוניקה בשם דני אלחדף שעלה לישראל בגיל 15 מארגנטינה והיה עתודאי. התקשיתי בכתיבת דוחות מעבדה לפיזיקה והוא היה אמור לעזור לי. מהשיחה הראשונה צמחה קרבה וההבנה שהיו לנו הרבה נושאים משותפים על בסיס הרקע הדרום אמריקאי. דני היה בשבילי עוגן ומקור לגאווה. התאהבתי בו בשל האופי האופטימי והחזק, המסוגלות להתמודד עם קשיים וכישוריו הרבים. נהיינו חברים והתחתנו באפריל 1978. עברנו לגור בקריית אונו, העיר שהוריו של דני התגוררו בה. התקבלתי למשפחתו באהבה גדולה כי אימו הייתה ציונית גדולה והיא זאת ששכנעה את בעלה לעזוב הכל בארגנטינה ולהגיע עם ארבעת ילדיהם. ראתה בי מהדורה חדשה של עצמה.

דני סיים את תואר ההנדסה שנה לפניי, התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים, שירת הרבה שנים ביחידת ממר"ם בהצלחה רבה והגיע לדרגת רס"ן. במקביל שירת בחיל התותחנים והיה קצין תותחנים.

עבודתי ככימאית ומקומות עבודה אחרים

לאחר סיום לימודיי התקבלתי לעבוד ככימאית בחברת התרופות טבע, סניף פתח-תקווה, במעבדת מחקר טהור ואחר כך במעבדת מחקר שימושי. בשנתיים האלו למדתי איך לערוך מחקר באופן מעשי בצורה יסודית, כך שכאשר הגעתי למקום עבודתי השני, אוניברסיטת בר אילן אצל פרופ' אריה פרימר, הייתי חוקרת מנוסה. אני מציינת את שם הפרופסור לא רק בעקבות העובדה שעבדתי קרוב לעשרים שנה אצלו והיותו איש מחקר מחונן אלא בגלל הפן האנושי שבו והיכולת לנהל מעבדה עם מינימום תחרות בין הסטודנטים. אנחנו בקשר עד היום.

לאחר כמה שנים טובות החלטתי שאני רוצה לשנות מקצוע כדי למצות תכונות אחרות שקיימות אצלי. התקבלתי לחברת פויכטוונגר תעשיות לאפקון (אחת מחברות הבת). נשלחתי לקורס ISO9000 ומוניתי למנהלת אבטחת איכות של החברה. אלו היו שנים של לימוד חומרים חדשים וסוג עבודה שכלל כתיבת נהלים, מבדקי פנים, סיור אצל הלקוחות, סדנאות לעובדים והעמדה כנציגת הארגון בפני הבודקים של מכון התקנים. שנים של עבודה מאוד פורייה ומעניינת העניקו לי ביטחון עצמי שעד אז היה חסר לי.

הסוג השלישי של העבודה היה שוב מאוד שונה מקודמותיו. התקבלתי לעבודה כמזכירה רפואית במכון לשמיעה וטיפולי דיבור. תחום זר לי לגמרי. בחרתי בעבודה הזאת כי באותה תקופה בנותיי כבר עזבו את הבית והרגשתי שהאוכלוסיה שפוקדת מכון מסוג זה מורכבת מקשישים וילדים. הם קיבלו ממני הרבה תשומת לב ואהבה וידעו להחזיר הרבה יותר מזה. החלפתי מקומות עבודה ומקצועות. בכל מקום קיבלתי הרבה ידע והרחבתי אופקים. כל פעם התמודדות חדשה. כל פעם מחדש לא ויתרתי.

אמהות

בשנת 1980 ילדתי את בתי הבכורה. שמה יעל, בתי הצברית, חלום שהתגשם. תינוקת יפהפייה ומתוקה. בניתי בית משלי במקום שרציתי לחיות את שארית חיי. חיים מלאים תוכן ומשמעות, יהדות ואהבת הארץ הזאת.

לאחר שנתיים וחצי ילדתי את בתי השנייה, עינת. יעל התחילה ללכת לגן ושוב הייתה התמודדות עם הלא נודע לה ולי. לא הכרתי את מנגנון הגנים והגננות, לא ידעתי מה זה טנא פירות, אימא של שבת ושאר ההתרחשויות. זה לא היה רק עניין סמנטי, הכוונה היא להבין לא רק הכותרת של הפעילות אלא המשמעות ולדעת מה לעשות בכל שלב ושלב בלי הפתעות. שהילדה שלי תרגיש כמו כולם ולא יהיה חסר לה שום סממן בשום חג ולא יהיה מצב שתגיע בלי רקע.

למדתי את החומר ולאט לאט גם זה כבר לא היה זר לי. יעל היוותה בשבילי לא רק התנסות ראשונית בהורות אלא גם התנסות חדשה בכל מסגרת שהיא הגיעה והייתה זרה עבורי. היא סללה את הדרך לשתי האחיות האחרות כי בשנת 1986 ילדתי את עדי. האות י' בכל אחד מהשמות של בנותיי היקרות מסמלת את ישראל.

חווית השורשים הישראלים תהיה תמיד חסרה לי. הזרות העיקה עלי הרבה יותר כאשר נגעה בבנותי. בי, ידעתי להתמודד בקלות יותר. בברזיל הייתי היהודייה ובארץ ישראל, אני הברזילאית. שתי הזהויות קיימות אצלי והם מהות חיי. בשנים הראשונות הרגשתי את הבעיה בצורה חזקה מאוד, בעזרת מאמץ וניסיון חיים זה הלך ופחת למרות אף פעם לא יעלם.

חיי משפחה ונכדים

בנותיי גדלו והתפתחו. היו תלמידות מצוינות, היו חיילות מצוינות ויש לי גאווה גדולה מהן. התחתנו וילדו 6 נכדים. אנחנו נפגשים הרבה וכמעט בכל שבוע אני נמצאת עם הנכדים. מלווה את ההתפתחות שלהם ומנסה להקנות תובנות מניסיון חיי. לשמחתי, בניגוד אלי, אנו חוגגים ביחד את החגים וימי ההולדת. כאשר היו קטנות הן שאלו אותי מה הן היות ודני הוא ממוצא ספרדי. שריינתי אותן בתשובה הבאה: "אתן התגשמות הציונות ומיזוג גלויות".

לשמחתי כולן גרות בישראל. הן גדלו והתחנכו באותו מקום, הקימו משפחות ומגדלות את ילדיהן באותו מקום. נחסכו מהן קשיי קליטה במקום זר.

אני מאושרת וגאה מאוד במפעל חיי. לא יכולתי לבקש יותר מזה.

מסקנות

במהלך השנים הוריי הגיעו לביקור. אלה היו ביקורים של חודשים ארוכים. רציתי לחוות את כל מה שהפסדתי בכל הזמן שלא היינו ביחד בין ביקור לביקור. קודם אבי, פלאביו, נפטר. לאחר מכן אימי, ברניסה, נפטרה. שילמתי מחיר רגשי גדול על הגשמת חלומי. החיים רחוק מההורים לא היו פשוטים. הגעגועים ורגשות ההחמצה מלווים אותי בכל הזדמנות ובמיוחד בחגים ובימי הולדת.

מאז הגעתי לארץ נפתח לי דף חדש, בעצם פרק חדש, כי הכל היה מאוד עוצמתי ושונה ואתגרי. נדרש ממני לקחת אחריות על מעשי והחלטותיי. להט ההתרחשויות והרגש העמוק כלפי האדמה שדרכתי עליה הובילו אותי לחשוב שזה המקום שאני רוצה לבנות בו את חיי. היום אני יכולה יותר להבין את עצמי. אז כבחורה בת 18 שבחרה את בחירותיה, זה דרש ממני לחזור כמה דורות אחורה במשפחתי משני הצדדים, אבא ואמא, ולהבין איזה מטען של יהדות אני נושאת. מה סיבת האהבה הגדולה למקום שלא הכרתי וכל כך רציתי אליו להגיע ולהיות חלק ממנו.

הזוית האישית

סבתא גלדיס: היה תענוג גדול לשתף את נכדי איתי בסיפור האישי שלי למרות שחלק גדול ממנו הוא כבר הכיר. המפגשים היו מרגשים ומעניינים ותרמו הרבה לקשר בינינו. לאיתי יש כישורים רבים ויכולות רבות ובעיקר לב ענק. אני מאחלת לו שיהיה בריא ומאושר, שידע לנצל את המתנה הזאת שניתנה לו ושלא ישכח לעולם את שורשיו.

איתי: היה כיף מאוד להשתתף בפרויקט! נהניתי ללמוד על סבתא הרבה ולבלות איתה יותר זמן איכות מבדרך כלל. אני מאחל לסבתא בריאות, שמחה והרבה זמן איכות משותף איתי ועם כל הנכדים.

סבתא גלדיס ואיתי הפעוט