מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי יעקבי. אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מעלה סיפור למאגר המורשת של התכנית. סיפור חיי מתחיל בתורכיה ובעדן.

סבא רבא שלי מצד אבא, יליד תורכיה, החליט לעזוב את תורכיה ולחפש את מזלו בעדן. הוא התחתן בעדן עם בת המקום ונולדו להם שני ילדים, יעקב ויוסף. יעקב התחתן עם צעירה שהגיעה לעדן מאסמרה (כיום עיר באריתראה). אשתו הייתה לבנת עור ועיניה ירוקות. כיוון שלא ראה עתיד טוב בעדן, נסע בגפו למצרים ולאחר ביקורים באלכסנדריה ובקהיר החליט להשתקע בפורט סעיד. אשתו שהייתה בהריון כשנסע, הגיעה גם היא לפורט סעיד עם תינוקת קטנה. אבא שלי, יהושוע, נולד בשנת 1909 בפורט סעיד שבמצרים. לפניו נולדה אחות ואחריו עוד שלושה אחים. בשנת 1929, עלה אבי לארץ בגפו והתגורר ברחוב התבור בתל אביב יחד עם חברים שהכיר במצרים ושעלו לארץ לפניו. הוא החל לעבוד בעבודות מזדמנות.

בעדן התפתחה משפחה נוספת, משפחתה של אמי מרים. עדן היא עיר נמל בצפון תימן והתקבצו בה יהודים מהרבה ארצות, בעיקר מהמזרח אך גם מאירופה. סבתי וסבי מצד אמא נולדו בעדן להורים ששורשיהם גם מאירופה, עיראק והודו. הוריי התיישבו בארץ ישראל בזמן מלחמת העצמאות. לסבתי וסבי נולדו בעדן ארבעה ילדים, בן בכור ושלוש בנות כשאמי מרים היא האמצעית מהבנות. בזמן שארבעת הילדים היו קטנים, נפטר הסבא וסבתי סארין שקעה בדיכאון עמוק. כדי לשפר את מצבה, החליטו הוריה לשלוח אותה לארץ ישראל. בשנת 1925 עלו סבתי סארין וארבעת ילדיה לארץ והתגוררו ברחוב יבניאל בתל אביב. עם הזמן הכיר אבי יהושוע חבר בשם יעקב. כשנולד ליעקב בנו הראשון, הוא הזמין את אבי לברית המילה ובברית הכיר יעקב בין אמי מרים לאבי יהושוע. הוריי התחתנו בשנת 1941 והם גרו ברחוב לילינבלום מספר 30. הם שכרו חדר על הגג עם פינת מטבח ורחצה קטנה, שירותים היו בקומת המשרדים שמתחת. לאחר תקופה, בנה להם בעל הבית מטבחון קטן ומקלחת.

במלחמת העצמאות, ערביי יפו היו יורים עליהם מיפו ולכן במשך אותה תקופה כל ערב היו יורדים ארבע קומות עם מזרונים וישנים באחד המשרדים שאבי, בנוסף לעבודתו בצמיגי שמשון שבפתח תקווה, היה דואג לניקיונם כדי להרוויח עוד כמה לירות. שתי אחיותיי ואחי הגדולים ממני נולדו בדירת הגג הקטנה וחיו בה כ-9 שנים ובכל אותה תקופה ירדו קומה כדי להשתמש בשירותים. בשנת 1951, הוריי רכשו דירה בשכונת קריית שלום. זה היה השיכון הראשון שנבנה בארץ לוותיקי ההסתדרות, ובדצמבר 1952 יצאתי לאוויר העולם. בכיתה א' הייתי הכי קטן בכיתה. הגננת בגן חובה אמרה שאני יודע קצת חשבון וקצת לקרוא ויכול, למרות היותי הצעיר בגן, להתאים לכיתה א', אך חוסר הרצינות והבגרות גרמו לי להישאר שנתיים בכיתה א'.

ילדותי  

נולדתי בקריית שלום שבתל אביב, אח קטן לשתי אחיות ולאח. השכונה שבה גדלתי הייתה כל חיי. כל יום יצאנו אחרי הלימודים לשחק בשכונה – ג'ולות, גוגואים, מחבואים, תופסת, דודס (טירו) והרבה משחקי רחוב ומשחקי כדור למיניהם. והכי כיף היה בקיץ כשכל ילד מהשכונה היה משוויץ בטיארה (עפיפון) החדשה שעשה במו ידיו מקנה סוף וגיליונות נייר צבעוני. היינו עושים לפעמים 2-3 טיארות בכל קיץ.

אני (עומד) בן 12 עם הוריי ואחיי

כמו כן, כל קיץ הייתי נוסע למשך שבועיים לזוג דודים שלי שלא היו להם ילדים. אצלם היו מתארחים גם בני דודים שלי והיינו עוזרים להם לטפל בגינה הגדולה שהייתה להם. שלושה חודשים לפני בר המצווה שלי, התייתמתי מאבי שנפטר כשהוא רק בן 56. בגיל הנעורים עבדתי בחופשות הקיץ בכל מיני עבודות שהוצעו לנערים במסגרת משרד העבודה, כך שיצא לי לעבוד כגנן, מילאתי פחיות שמן ב"יצהר", כשוליה במפעל מסגרות גדול שהיה ברחוב הברזל בתל אביב ובנוסף עבדתי כחודש בבנק ישראל.

התנדבות בקיבוצים והאהבה לריקודים

כשהייתי בבית ספר תיכון, נוצרה הזדמנות להתנדב באחד מקיבוצי הצפון ולקראת סוף כיתה י"א יצאנו כל הכיתה להתנדב בקיבוץ מעיין ברוך הנמצא בגליל העליון סמוך למפגש הגבולות ישראל-לבנון-סוריה. כל בוקר השכמנו קום ב-04:45 לעבוד בפרדסים, בשדות, בלולים או בחדר האוכל. אחר הצהריים היו מסיעים אותנו לאחת הבריכות שנוצרו מנחלי האזור, או שלקחו אותנו לטייל באזור ולהנות מהנוף המרהיב ביופיו. אחרי השחרור מצה"ל התחלתי לעבוד ולא הייתי אחד מהבליינים שהולך לרקוד בדיסקוטקים. בחתונות משפחתיות לא הייתי קם מהכיסא כשאחי ואחיותיי קמו לרקוד, הייתי קצת ביישן בנושא. לאחר מספר שנים ואחרי שכנועים הלכתי לחוג ריקודי עם למתחילים, ולאחר פגישה אחת או שתיים התלהבתי מהריקודים. כיום אני רוקד בכל הזדמנות. בחוג לריקודי עם הכרתי את אשתי דליה. באוקטובר 1982 התחתנו ויש לנו משפחה מקסימה עם שלושה ילדים נהדרים וארבעה נכדים מתוקים שמסבים לנו הרבה אושר ושמחה בלב. הגעתי למסקנה שאפשר לעשות דברים שבהתחלה נראים שלא מתאימים.

בחופש הגדול בין י"א ל י"ב עם חברים מהתיכון במסגרת שבועיים של עזרה בקיבוץ מעיין ברוך (אני מחזיק מקל)

השירות הצבאי במהלך מלחמת יום הכיפורים

התגייסתי לצה"ל בפברואר 1972. הייתי בטוח שאשרת בגולני אך הפרופיל הצבאי שלי לא אפשר זאת ולכן לאחר הטירונות בבית אל (ליד רמאללה) נשלחתי לשרת ברפידים שבסיני. את כל שירותי, למעט קורסים שעברתי במרכז הארץ, העברתי בבסיס מזון שברפידים. מלחמת יום כיפור תפסה אותנו במצב שבו כמות המזון שהיינו צריכים לספק גדלה פי ארבעה. עבדנו 24 שעות ביממה לקלוט משאיות מזון שנשלחו ממרכז הארץ ולנפק את המזון ליחידות שבאו בכל שעות היממה. היו לילות שישנו במחסן. גם כמה אנשי מילואים עזרו לנו. היינו פורקים כל יום קונטיינרים של 20 טון בידיים. הייתה זו תקופה קשה אך עברנו אותה בהצלחה. ברוב השנים שאחרי השירות הצבאי עבדתי בחברת קניאל (קופסאות פח), רובן כמנהל חשבונות ראשי.

בשירות הצבאי, אני מצד שמאל

מותה של אמי היקרה

אימא שלי נפטרה בשנת 1999, בת 81 הייתה. כשישבנו שבעה, בא הדוד שלי יעקב, האח הגדול של אימא (שהיו לו הרבה בעיות רפואיות) לנחם וזה הסיפור שהוא סיפר לנו: "אתם בטח יודעים שיש לי הרבה בעיות רפואיות שמנעו ממני לצאת מביתי במשך השנים האחרונות. כשנודע לי לפני שנה שאחותי הקטנה מרים חולה קשה, החלטתי לבוא ולבקרה. כשפתחתי את דלת ביתה ראיתי אותה יושבת על כיסא גלגלים, וכשראתה אותי פרצה צעקה מפיה 'יעקב אחי הבכור'. התרגשתי לראותה, עיניי דמעו, אחת משמחה לשמוע את צעקתה של אחותי מרים, והשנייה מעצב לראותה יושבת על כיסא גלגלים."

סדר יום

אני קם בבוקר בין 7:00 ל-8:30. פעמיים בשבוע אני צועד ברגל (כ-1 ק"מ) למתנ"ס לחוג התעמלות. יש ימים שאני יוצא עם אשתי לצעוד באזורים שונים בעיר. כפעמיים בשבוע אני מוציא את הנכדים מהגן/בית ספר או עושה להם בייבי סיטר. לאחרונה אני פותר תשבצים, תשחצים וחידונים. פעם או פעמיים בשבוע אני שר ורוקד בשתי להקות ולעיתים גם מופיע בפני קהל שנהנה מאוד ומפרגן לנו. וכמובן קניות, סידורים, בילויים וכו'. כיום אני נהנה מהגמלאות, הולך 2-3 פעמים בשבוע למתנ"ס תקומה, מטייל מדי פעם, קורא ספרים, רוקד ושר ונהנה מהנכדים.

עם אשתי היקרה דליה

חלומות מתגשמים

עוד בצעירותי אהבתי לשיר, ותמיד חלמתי שיצא לי לשיר לפני קהל. לפני כ-20 שנה התחלתי להגשים את החלום, וכיום אני שר ורוקד במסגרת שתי להקות לפני קהל וזה מסב לי אושר רב. מאחל לעצמי להמשיך בבריאות טובה יחד עם אשתי דליה, בפעילות שאני עושה היום, לראות את ילדיי מצליחים בחייהם ואת נכדיי פורחים וגדלים, ולהופיע מופע שלם לבד לפני קהל.

שר ורוקד בהופעה בלהקת מדרחוב

הזוית האישית

אורי: העבודה עם נתי הייתה מעניינת ומפרה. נתי הוא נער שקט, חייכן ונעים הליכות ובעל רצון להתקדם. נתי התעניין בסיפור שלי ושאל שאלות. נהניתי מאוד מהפרויקט, למדתי דברים חדשים על משפחתי ונזכרתי בגעגועים בימי הילדות שלי, בית הספר התיכון וחיי הבוגרים. אני מאחל לנתי שיצליח בתיכון, שישרת שירות מעניין בצה"ל ושיצליח בחייו האישיים.

נתי: נהניתי מאוד לעבוד עם אורי במסגרת התכנית. שמחתי לשמוע את סיפורי המשפחה שלו, על ההתנדבות שלו בקיבוץ, לראות תמונות משפחתיות. מאחל לו בריאות ואושר והגשמת כל החלומות.