מאגר סיפורי מורשת

שמי אלירז, ובמסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה, אני מתעדת את סיפורה של סבתי מצד אמי על שנות ה-60 בשכונת הבוכרים בירושלים.

סבתא רותי, הקטנה מבין שמונה אחים, הייתה היחידה שנולדה בארץ ישראל. היא נולדה במעברת שמרון, ליד נהלל, וגדלה שם עד גיל 4. השם רותי ניתן לה בעקבות המיילדת הג'ינג'ית שיילדה אותה, ושמה היה רות, כפי שגם סבתי נולדה ג'ינג'ית.

משפחתה של רותי עלתה מפרס. האח הבכור ביותר, משה, שהיה בן 18, נשלח לארץ לפני כולם, מחופש לאישה כדי לעבור את הגבול. אביה של רותי, אהרון, היה מורה לעברית ואיש דתי הדוק וצנוע. כשהייתה בת 4, המשפחה עברה להתגורר בשכונת הבוכרים בירושלים, שם הקים אביה מכולת שממנה הם התפרנסו.

בית המשפחה היה צנוע מאד, מרוהט בדלות, בנוי מחדר אחד גדול עם תקרה גבוהה וריצוף אבן ירושלמית. השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית, והיה חדר קטן של מטבח ועוד חדר קטן עם יציאה לחצר קטנה, שם בסוכות היו בונים את הסוכה מתחת לעץ החבושים. האוכל בושל על פתיליות והריח הייחודי של התבשילים היה מתפשט ברחבי הבית. הבית היה סמוך למכולת ואת רוב שנות ילדותה סבתי בילתה בשהייה ממושכת עם אביה במכולת. סבתי מתארת את שנות נעוריה כשנים שבהן בעיקר עזרה בבית, בקניות, והתמקדה בלימודים.

בתיכון, למדה בשכונת מקור ברוך, בבית הספר "בית צעירות מזרחי". בכל בוקר, אביה היה מלווה אותה עד בית הספר ובצהריים היה ממתין לה ברחוב שתחזור. בית הספר היה בית ספר דתי לבנות בלבד, שם רכשה חברות. כיוון שהבית שבו גדלה היה דתי, היא לא התגייסה לצבא והלכה ללימודי סיעוד שנחשבו לשירות לאומי.

שכונת הבוכרים הייתה מורכבת מחנויות רבות, כגון מאפיות, חנויות דגים, חנויות תבלינים, ירקות וחנויות של הכנת דליים. אביה של סבתי היה מתפלל בבית הכנסת של יוצאי יזד, עיר באיראן.

סבתי מתארת את חג הפסח כחג שעבדו קשה לקראתו, והייתה התרגשות רבה לקראת אכילת המצות שנאפו ונקנו במאפיה של אליהו כהן, מאפיה שעד היום פעילה. היא אהבה את ליל הסדר וקריאת ההגדה המשותפת עם המשפחה הגדולה.

סבתי מתארת שבשכונה היו משאירים בקבוק ריק ליד הבית, וממלאים אותו בחלב כשהרוכלים היו מגיעים. רוכלים היו מסתובבים עם טרקטור ומוכרים נפט, כשהם מצלצלים בפעמונים ברחבי השכונה להודיע על הגעתם. השכונה הייתה באווירה של מסחר והמולה, כי לרוב הסתובבו אנשים ומכרו את הסחורה שלהם. המאכל שסבתי הכי אהבה להכין בביתה היה אורז פרסי, מתכון שעובר במשפחה מדור לדור ועד היום מוגש על שולחן השבת.

סיפור ההיכרות עם סבא שלי

היה לסבי, אברהם, מפעל של מכניקה עדינה ולאביה של סבתי הייתה חנות מכולת. בכל יום היו עוברים אחד מול השני ברחוב, הוא בדרכו לעבודה והיא בדרכה ללימודי סיעוד. הוא אמר לעובד שלו שהוא רוצה להכיר אותה, והעובד צחק עליו ואמר לו שאין לו סיכוי כי היא מאוד דתייה והוא חילוני. הם התערבו על קרמבו שהוא יצליח לצאת איתה. לאחר ההתערבות, הוא פנה אליה ושאל אם אפשר להזמין אותה לקרמבו. כך התחילו לצאת ולהיפגש. לאחר שנה התחתנו, ולאחר עוד שנה הביאו את ילדם הבכור איתמר, שנהרג בגיל 21 במסגרת שירותו הצבאי. שנה לאחר שאיתמר נולד, נולדה נעמה, אמי.

כעבור שנתיים עברו להתגורר ביישוב מישור אדומים, ולאחר שנתיים עברו לייסד את היישוב כפר אדומים, יישוב קהילתי שמשלב חיים בכבוד של דתיים וחילוניים. סבתי רותי מתגוררת שם עד היום, ואברהם, סבי, שנפטר לפני שנתיים, נקבר שם.

שש שנים לאחר שנעמה נולדה, נולדה הדר ולאחר שנתיים נולדה אלה. לרותי ואברהם יש שבעה נכדים.

הזוית האישית

אלירז: מאוד נהניתי לראיין את סבתא שלי ולראות אותה נזכרת בימים של פעם, וגם להסתכל בתמונות שלא ראיתי מעולם.

סבתא רותי: זה כיף להזכר בתקופות ולהעביר את החוויות שהיו לי לנכדים.