מאגר סיפורי מורשת

הסיפור הזה מסופר בפני תלמידים ביום הזכרון לשואה ולגבורה על ידי עליזה ישי.

ראשית תלאותי

וכך מספר אבי, כפי שמופיע בהקלטה מפי אבי בהכנת סרטו של סטיבן ספילברג: "אני מספר עדות זו כדי שמכחישי השואה והדורות הבאים ידעו שאכן השואה התרחשה: זה עתה מלאו לי שבע-עשרה כאשר ב-1.9.1939 פלשו הגרמנים לפולין ומיד החלו במצוד אחר היהודים. נאלצתי לברוח מפני הצבא הגרמני שרדף אותי בתוך רחובות וסמטאות ורשה. הסתתרתי בחדרי מדרגות ומרתפים ברעב, צמא, בחושך ובקור, מתגעגע להורי ואחי שנעלמתי להם. נזכר בחיבוקה החם והאוהב של אמי. בהיותי כבן שש, לבוש ככל הילדים הפולנים, במכנסיים עד הברכיים, מוחזקים בזוג "שלייקס", שיער בהיר ועיניים תכולות. כשחזרתי מהתלמוד-תורה: "אימא תגזזי לי את ה"פייס" ולחרדתה: "לא היה כדבר הזה בבית משפחת סבי האדמו"ר מאמשינוף". מאז כיסיי היו מלאים באבנים קטנות וברוגטקה שיצרתי במו-ידי והמכות והמשיכות בפאותי פסקו."

אותה תושייה ויצר ההישרדות שפיתח אבי עוד בילדותו יהוו אבן-דרך בהמשך תלאותיו במהלך המלחמה שלא לאבד תקווה וכך הצליח לברוח מוורשה לחווה של סבו בכפר מרחק של 100 ק"מ ברגל. תוך שבועיים הגיע הצבא הגרמני גם לכפר. "גרזנים הונחו על צווארנו, אני ובחור יהודי נוסף, נאלצנו להרוס את בית-הכנסת". סכום כסף נכבד – 1000 זלוטי – נטמן בידי השכן הגוי ששלח סבי לחלצני – שהם חמש מטבעות רובל זהב, וכך הייתי במנוסה מכפר לכפר שאליו הגיע הצבא הגרמני.

החיים בגטו

הגרמנים ריכזו את כל היהודים בגטאות, מוקפים חומה. עבודות הכפייה של הגרמנים, צפיפות, רעב, מחלות. "פעם יצאנו אחי ואני, לאחר הליכה למרחקים וחזרנו עם שק תפוח-אדמה שנלקח מאיתנו בכניסה לגטו והוכינו מכות נמרצות ע"י הגרמנים. כפי שנכתב  בספר: "יהודי גטו ורשה", היהודים השתדלו לקיים חיי חברה ותרבות, תיאטרון, ספרות, מוסיקה, בתי ספר, תלמודי-תורה, הוצאות ספרים ובתי דפוס.

נכדתי גיל ישי בעבודת השורשים "כי האדם עץ השדה ושורשיו מקורותיו" הוסיפה תצלום ובו מטבע של 10 מארק שרק היהודים סחרו בו בגטו לודז'. מצידו האחד מוטבע מגן דוד מוקף גדר תייל ומצידו השני הכיתוב: GETO (לידזמנשדאט). המטבע היה שייך למשה גולדבלט ז"ל ועבר בירושה במשפחתנו.

מטבע מיוחד בשני צדדיו כפי שהורשו היהודים להשתמש בו בגטו ורשה

צליחת הנהר והיערות אל שטח הרוסי

וכך ממשיך אבי ומספר: "לחיות תחת השלטון הגרמני היה בלתי אפשרי. בן דודי יעקב ואני החלטנו לברוח מזרחה דרך נהר הוויסלה והיערות לאזור הרוסי. כדי להתקיים היינו צריכים לעבוד. מצאנו עבודת סבלות בתחנת הרכבת. כשישנו הגיעו הגסטאפו. יעקב ברח ונורה בגבו, אני זרקתי את המזרון בפניהם וכך הצלחתי להתחמק מהם, לרוץ ולהיאחז בקרון משא אחרון שנסע מזרחה, תוך שהם יורים לעברי ומשסים בי את הכלבים שנאחזו בכנף מעילי". לשאלתי כיצד השתחררת מהם? "הצלחתי", ענה.

"זו הייתה הפעם החמישית שהצלחתי לברוח מהגסטאפו, כאשר חיי היו על חוט השערה. כמו בחורים יהודים רבים שברחו לאזור הרוסי, הושמנו במאסר בטענה ש"אתם מרגלים", נשפטנו לשלוש שנים והושלכנו לכלא, קיבלנו חנינה ומשם לגולאגים (מחנות כפייה). בצעדה על הנהר הקפוא, מינוס 50 מעלות, סללנו את מסילות הברזל לרכבות בהרי-אורל וסיביר, עבור צלחת מרק דלוח ופושר אחת ליום. מי שנפל – נורה ע"י השומרים הרוסים. קרשים וסמרטוטים היו נעלינו. כשאבי ראה בישראל אנשים משליכים כיכרות לחם אמר לי בכאב: "את יודעת חודש שלם עבדתי בפרך בשביל פרוסת לחם. נברנו בפחי אשפה למצוא קליפות בצל וקליפות תפוח-אדמה".

ההצטרפות לצבא האדום   

בכל זאת שרדתי והצטרפתי לצבא הפולני, תחת פיקודו של גנרל אנדרס שהוקם בתוך הצבא האדום הרוסי בפיקודו של גנרל ג'וקוב. שלוש שנים לחמנו מסטלינגרד עד ברלין. אני זוכר קרבות קשים ומוות של חברים. כדי להשיג מודיעין, לא הייתה הטכנולוגיה המתקדמת של ימינו. שלחו חייל לשטח האויב שיתצפת. גם עלי הטילו תפקידי מודיעין. זה היה תפקיד שלא היה סיכוי לחזור בשלום.

סוף-סוף היה הקרב המפורסם על ברלין ועבורי כמעט הסתיים בטרגדיה. הארטילריסטים שלנו הצליחו להרים פושקי (תותח) לקומה 5 בבניין גדול שעליו היו אנדרטאות של לוחמים רכובים על סוסים לשם ירו ישירות הגרמנים. כדור בודד פגע בסוס עשוי מברונזה וראש הסוס נפל עלי. כולם חשבו שנהרגתי אבל אלוהים שמר עלי. יצאתי פצוע".

הערכה והוקרה

למרות פציעתו המשיך אבי להילחם ועוטר ב-14 מדליות ביניהן של הגנרל ג'וקוב (7 הוענקו ברוסיה – שהשאיר בפולין עם עלייתו) ו-7 נוספות הוענקו לו בארץ. "אף פעם לא שכחתי שאני יהודי ולא יכול לשכוח חברים יהודים שביחד עברנו את הדרך הקשה ולא נשארו בחיים כדי לראות את הניצחון".

אוסף המדליות שקיבל על השתתפותו בלחימה ובמיוחד מדליית גנרל ג'ייקוב המופיע מימין למעלה

בתום המלחמה לא נותר לו אלא להצטלם על חורבות גטו ורשה. "יום שלם הלכתי ובכיתי ברחובות ורשה שכל משפחתי הענפה הושמדה", סיפר לאחותי מלכה.

העלייה לארץ ישראל

למרות שבארץ הקים משפחה עם אמי, עם השנים הגעגועים ורגשי האשמה לא הרפו ממנו ואף גברו. "למה אני נותרתי בחיים ולא הלכתי איתם. אם הייתי יודע שאמי בחיים, עד ורשה הייתי הולך ברגל ולו רק לראותה פעם אחת". ניסיתי לנחמו שתודות לסבו הוא ניצל, כדי שיוכל להעלות את זכרם, לספר לדורות הבאים ואכן מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הלך לכותל הדליק נרות ואמר קדיש.

הוקרת הווטרנים על ידי עירית ירושלים

במלאת 3000 שנה לעיר ירושלים, העירייה הוציאה ספר צילום על פועלם ולזכרם של אלה שלחמו במלחמת העולם השנייה – הווטרנים. אבי היה בין אלה שצעדו ברחובות ירושלים עם דרגותיהם והמדליות.

מימין: התצלום והמכתב של הווטרן האמריקאי עם משה ליד הקונסוליה האמריקאית ברחוב אגרון, משמאל: הספר שהוציאה עיריית ירושלים

עם פרישתו מהמשטרה המשיך להתנדב ולתרום לחברה. אם זה לעזור לעלייה הרוסית בהיקלטם בארץ ואם לדאוג לשתיה חמה וכיבוד בלילות חורף קרים לבחורים הצעירים בשב"כ, משך חמש שנים, שנודע לי בדיעבד. והם השיבו לו אהבה והזמינו אותו ואת אמי לשמחותיהם. אמי הייתה עמוד תווך ומשענת למצוקותיו. למרות שנמנעה ממנו השכלה רשמית – היה אוטודידקט והעשיר השכלתו בכל תחומי החיים: במדע, תרבות, אמנות, מוסיקה, קולנוע, ציור ועוד. חודש לאחר פטירתו הגיעו התעודות, עיטור לוחמי המדינה על"ה ואות הלוחם בנאצים, ולא זכה לראות שמשרד הביטחון הכיר בפועלו במלחמת העולם השנייה.

על מצבתו חרטתי את שמותיהם של הוריו ואחיו שגם להם יהיה "יד – ושם".

 זיכרון בסלון

הזוית האישית

נועם: אני מרגישה שבאמצעות העלאת הסיפור לרבים אני מקיימת את מורשתו ומנחילה אותה לדורות הבאים.