מאגר סיפורי מורשת

החיים במרוקו

סבא נולד, בעיר מרקש, למשפחה מסורתית. הוריו דוד ויקוט נולדו גם הם במרוקו. סבא רבא עסק בריקוע מגשי נחושת ויקוט טיפלה במשק הבית. סבא נולד שלישי למשפחה המונה אחת עשרה ילדים, בן בין שבע בנות,  כולן נולדו במרוקו, שלושת אחיו הקטנים נולדו בישראל. למד בבית ספר יסודי, יהודי "אליאנס" ובערב העשיר את הלמידה בלימוד תלמוד תורה, בדרך זו למד לקרוא עברית אך לא דיבר את השפה, במרוקו הם דיברו וכתבו בערבית.

משפחתו גרה בשכונה יהודית תוססת ושמחה בשם  "מלח", בדירה קטנה עם חצר פנימית שהייתה מגרש המשחקים שלנו. סבא שלי מאוד אהב לשחק כדורגל בחצר הפנימית. סבא רבא  שלי מכר מגשי נחושת גדולים מאוד, לאוכלוסייה הערבית והיחסים איתם היו יחסי שכנות טובים. בכל חג יהודי הם היו מגיעים לברך אותו ומגיעים כשבידיהם מגשי גבינה וכדי חלב גדולים כמתנת חג. באותה תקופה הגיעו שליחים של "הסוכנות היהודית" על מנת לשכנע יהודים לעלות לארץ ישראל. המשפחה האמינה בצורך של קיום מדינה יהודית וההורים החליטו לעלות לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל

למרות שהעלייה הייתה "לגאלית", חוקית, פרטי העלייה נשמרו בסוד, זאת מכיוון ששליחי הסוכנות היהודית העדיפו לבחור משפחות מרובות ילדים וצעירות, על מנת לא ליצור מתח וקנאה בינם לבין משפחות אחרות, הם שמרו על יום העלייה בסוד. סבא נסע עם המשפחה ממרקש לטנג'יר, עיר הנמל , עלה  על אונייה עם משפחות יהודיות נוספות, עבר דרך איטליה ומשם לישראל.

כשהגיע לארץ ישראל הוריו ביקשו להתיישב  ב"עכו העתיקה" כי אבא שלו רצה לשמור על תחום עיסוקו כמרקע אך בקשתו לא התקבלה והם הגיעו לעיר אופקים. שוכנו בדירה קטנה בת שלושה חדרים וסבתא רבתא ששמה קוטי ,שוכנה ב"פחון" מחוץ לבניין. קוטי שובצה לעבודה חקלאית בקיבוצים אורים ומבטחים שליד אופקים ועבדה בקטיף תפוזים ואגסים. סבא רבא דוד עבד ב"קרן קיימת לישראל" והיה אחראי לייצר חבלים מצמח ה "אגבה". מצב הרוח של המשפחה היה ירוד, הם עבדו שעות מרובות בעבודה מאומצת, ההורים של סבא הרגישו שאיבדו את מעמדם, כבודם ורכושם, בנוסף היה קשה להם לרכוש את השפה העברית, הם לא ידעו קרוא וכתוב ולכן היה חשוב להם במיוחד שהילדים שלהם ובמיוחד סבא חביב שהיה כמו בן בכור, ירכוש את השפה וילמד במסגרות חינוכיות.

לימודים והתבגרות

נציגי "עליית הנוער" הגיעו לעיר אופקים והציעו לסבא לעבור ללמוד בפנימיית " דוד רזיאל" בהרצליה. הייתה זו תקופה בה היה מקובל להעביר ילדים ללימודי פנימייה מתוך הנחה שהוריהם לא יוכלו לדאוג לחינוכם בשל קשיי העלייה. סבא למד בהרצליה את לימודי חטיבת הביניים. את לימודי התיכון למד ב" יוהנה ז'בוטינסקי " בית-ספר החקלאי בבאר -יעקב, שם הכיר  לראשונה את לימודי החקלאות, הוא עבד  בפרדסים, ברפת ובלול, כל זאת במקביל ללימודי בגרות מלאה. בתקופה הזו סבא מספר שהכיר חברים רבים אשר מלווים אותו עד היום, חברים אלו היו כמו משפחה עבורו בכל שנות הבגרות שלו. את משפחתו היה מבקר מעת לעת בסופי שבוע. אפשר לומר שבתקופת התיכון הוא השריש שורשים במדינת ישראל, הקשיים הפכו לחוויה, השהות הממושכת עם החברים  ועצם העובדה שלמד לימודים מלאים כמו תלמידים אחרים, גרם לו להרגיש שייך.

צבא

סבא התגייס לצה"ל  ושובץ לחיל האוויר. הוא נשלח לבית הספר הטכני של חיל האוויר,שם למד במשך ארבעה חודשים מכונאות מטוסים. שירת כטכנאי מטוסים בבסיס חצרים, בעיקר עבד על מטוסי "סקייהוק". הוא אהב מאוד את התפקיד ונהנה בטייסת. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, השחרור מהצבא נדחה, מכיוון שגויס  בצו שמונה, סבא החליט לחתום בצבא שנת קבע, השתחרר שנה לאחר מכן.

לימודים אקדמיים ומחשבות על העתיד

סבא החליט לשפר בגרויות ב"בית ברל " בכפר- סבא ושם הכיר את סבתא מירי ,סבתא שלי, שאיתה התחתן. סבתא מירי למדה לימודי הוראה והם גרו יחד בכפר סבא. סבא נרשם  ללימודי מכינה קדם אקדמית בטכניון, על מנת להתקבל ללימודי הנדסה, למד בעיקר מתמטיקה ופיזיקה, אבל לא הצליח להתקבל ללימודי הנדסה ולכן נרשם ללימודי "כלכלה" באוניברסיטת תל -אביב. במקביל ללימודים עבד כמדריך חינוכי בפנימיית "אונים " בכפר סבא עם נוער "שוליים" ובהמשך כמדריך בפנימיית שטיינברג לנוער מחונן. ראשונה נולדה אמא שלי, מיכל, והחלו מחשבות על העתיד המשפחתי.

ההתיישבות במושב חמרה ועבודת החקלאות

סבא וסבתא רצו לשפר את איכות החיים , הם חיו בדירה קטנה בכפר סבא, הריחוק מהמשפחה הגרעינית גרם להם  לרצות לחיות בחיי קהילה נרחבים, סבא רצה לגור בקיבוץ וסבתא מירי רצתה לגור במושב. בעקבות מודעה בעיתון הקוראת ליישב את בקעת הירדן כנכס אסטרטגי למדינת ישראל, הם החליטו לבדוק את האיזור. הם ביקרו במספר ישובים : רועי, מכורה, גיתית ובסוף הגיעו למושב חמרה. הקהילה המגובשת נראתה להם מקסימה ותוססת והם החליטו לעבור לגור במושב חמרה. במושב היו רק עשרים וחמש משפחות ואיתם נקלטו עוד שתים עשרה משפחות חדשות.הבקעה מנתה מספר יישובים קטנים שבכל יישוב היו בין עשרים וחמש לשלושים וחמש משפחות. הסוכנות היהודית ליוותה את המתיישבים, הם קיבלו דירה קטנה למגורים ושטחי חקלאות לעיבוד. סבא למד במשך חודשיים עם חקלאי אחר מהישוב  איך עובדים בחקלאות, עד שהגיע הציוד החקלאי. כגון : טרקטור, מערכת השקיה ועוד.

סבתא מירי שהייתה תלמידה טובה, דיברה מספר שפות: צרפתית, אנגלית, ספרדית שפת אם,  לימדה עולים באולפן. היו אלה שנים של התיישבות במדינת ישראל הם שתלו עצים בגינה, שתלו דשא, התקינו ממטרות וחרשו את השדות. סבא גידל בהתחלה גידולי שדה למיניהם: עגבנייה, מלפפון, בצל, תפ"א, כרוב, כרובית ואפילו בוטנים בשנה שבה היה גשם לרוב. סבא החליט לשתול פרחים בחממה, גידולי פרחים, ורדים. בשנה הזו גם נולד עודד, דוד שלי. סבא וסבתא היו מאוד מוצלחים בחקלאות  ובמקביל לגידולי השדה,  סבתא מירי הצטרפה לעבודת החקלאות וגידלה פרחי גיבסנית בחממות, בנוסף הם שתלו גם כרם גדול. החיים במושב היו מהנים, היו אירועי ספורט לחברים, חגיגת חגים במשותף,  הקרנות סרטים באולם המרכזי וטקסים שונים ומגוונים. הקהילה הייתה צעירה ומגובשת, היתה תחושת שיתוף פעולה וגיבוש.

סבא מספר שבכיתה של אמא היו רק שנים עשר תלמידים, אז הם נהנו מחינוך אישי. הבקעה התפתחה וגדלה, הסוכנות היהודית ליוותה את החקלאים בהדרכות מקצועיות ואף בהלוואות כספיות ומענקים לפיתוח ענף החקלאות והמשק של סבא וסבתא גדל וגדל במקביל נולדו יונתן ויעל הדודים שלי והחיים של המשפחה היו מאושרים.

גידלנו פרחים מכל הסוגים : עדעדים ,שעווה, סייפנים ורדים. את הפרחים יצאנו לאירופה לבורסת הפרחים בגרמניה ובהולנד. היו אלה שנים של שגשוג כלכלי.  הם היו מאושרים שהצליחו  בכוחות עצמם ליישב את הבקעה, ללמוד חקלאות ולכלכל את המשפחה בכבוד. הילדים: אמא והאחים שלה,  נטלו חלק בעסק המשפחתי, מיינו פרחים ועבדו מעט בחממות, אבל רק בחופשים. בעקבות כניסה של מגדלי פרחים מאפריקה, היצוא הפך לא כדאי והפסקנו את גידולי הפרחים.

במשך כשבע שנים עבדנו  בעיקר מול חברת "הזרע" גידלנו זרעים של מלונים, בצלים, פלפלים ועגבנייה זאת על מנת שחברת "הזרע" תוכל לייצר הכלאות על מנת ליצור זנים חדשים של גידולים כדוגמת – מלון כתום ללא זרעים… אספנו את האבקנים מהפרחים, הכנסנו לקשיות כל זאת נעשה בליווי מדריכים מחברת ה "זרע". במקביל המשכתי לגדל פרי הדר בפרדס ומעט גידולי שדה.

הפיגוע בשנת 2002

ביום רביעי בערב בחודש פברואר חדר לישוב מחבל, הוא הגיע לבית של סבא וסבתא. סבא לא היה בבית רק סבתא מירי ויעל. המחבל התחפש לחייל, פרץ לבית ורצח את שתיהן. סבתא ניסתה לקרוא לעזרה אבל לא הצליחה. הגיע כח  מיוחד של חיילים מ "גולני"  והם הצליחו להרוג את המחבל ולחלץ את סבתא מירי אבל היא נפטרה בדרך לבית החולים כתוצאה מאיבוד דם רב. היה לסבא קשה לדבר על האירוע אבל הוא ציין שחבל שלא הכרתי את סבתא, שהייתה אישה מיוחדת ,חכמה ועצמאית. כמובן שהאירוע הנוראי הזה שינה את החיים של סבא, למשך שנתיים כל המשפחה עזבה את היישוב. כעבור שנתיים רק סבא חזר, אמא שלי והאחים נשארו בעיר גבעתיים ולא רצו לחזור למושב.

סבא חזר כי הוא אוהב את עבודת החקלאת, אוהב לגור במושב ולא בעיר והוא החליט לגור גם בגבעתיים וגם במושב. והוא מחלק את הימים בין העיר למושב. סבא חביב מספר ש"אני חי גם במושב חמרה וגם בגבעתיים. אני בן 72 אבל עדיין עובד ונהנה לגדל עגבניות, אני חקלאי כבר מעל ארבעים  שנים ומגדל  עגבניות שרי מעל עשרים שנה, אני עדיין נהנה לראות את החממה פורחת ומלאה בפרי"

הזוית האישית

ללי: כנכדה, היה לי מאוד כיף לשמוע את סבא חביב מספר את סיפור חייו, לא ידעתי המון פרטים ונהנתי לשמוע אותו מספר לי בהתלהבות על ההיסטוריה שלו ושל המשפחה של אמא שלי. היה מעניין לדעת איך סבא וסבתא הגיעו לבקעת הירדן ועסקו בחקלאות, היום סבא מגדל עגבניות שרי אבל הופתעתי לגלות כמה גידולים הוא גילד עם סבתא בעבר, כרם, פרדס,שדות של ירקות הרבה סוגים של פרחים. בנוסף זו פעם ראשונה שסבא מדבר איתי על הפיגוע ועל סבתא מירי זה היה עצוב אבל שמחתי לגלות קצת פרטים על סבתא שלא הכרתי. אני רוצה לאחל לסבא חביב שיהיה תמיד שמח וגאה בדרך שהמשיך באומץ לאחר מקרה כל כך קשה.

חביב: כסבא של ללי ,תודה שהעלת על הכתב את סיפור חיי וחיי המשפחה. אני שמח שאת לוקחת חלק בזיכרון של מירי ויעל ואני בטוח שהן מסתכלות מלמעלה וגאות בדרככם. תזכרי תמיד לכבד את המשפחה לאהוב את המדינה ותבואי לבקר בחממות.