מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגיל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, אדית פרקש. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת. וכך סיפרה לי סבתי:

הילדות ברומניה

שמי אדית פרקש, נולדתי ברומניה באזור שנקרא טרנסילבניה, שהוא אזור שהיה שייך פעם לאימפריה האוסטרו-הונגרית ולכן מדברים שם הונגרית. שפת האם שלי היא הונגרית, אבל בבית ספר למדתי רומנית, אז אני יודעת גם הונגרית וגם רומנית. נולדתי ב-1952, זה אומר שהשנה ביולי אני אהיה בת 72. היינו יהודים, שזה היה מיעוט לא מאוד אהוד ברומניה והרגשתי את זה גם בבית ספר.

סבתא אדית כפעוטה

העלייה לארץ ישראל והחיים ברמת השרון

עליתי לארץ ישראל יחד עם ההורים שלי ב-1962. אני הייתי בת 12, סיימתי כיתה ה'. זה היה חלום של ההורים שלי שהתגשם ואני לא ממש הבנתי על מה ההתרגשות. עלינו לישראל וקיבלנו דירה ברמת השרון, שגם אז רמת השרון לא הייתה כל כך מפותחת. זו הייתה מתנה יוצאת מן הכלל, בני המשפחה לא האמינו לנו שאנחנו מקבלים דירה חדשה ברמת השרון.

אני הסתדרתי מאוד יפה, נכנסתי לבית ספר ותמיד היו לי חברות גם ברומניה וגם פה. היו לי מלא חברות תימניות, כולן בבית ספר בכיתה שלי היו תימניות. לכן היה לי גב מאוד חזק ועזרה מאוד טובה בבית ספר, לא הרגשתי שום משבר של עלייה ושינוי. כמובן, הרגשתי את הבעיה של השפה, אבל הסתדרתי מאוד יפה.

סבתא אדית כנערה בארץ ישראל

הלימודים בבית הספר והשפה העברית

הקושי היחידי היה רק שהייתי צריכה לחזור אחורה בשפה. במקום לקרוא ספרים רציניים כמו שקראתי בגיל 12 ברומניה, שם קראתי כבר רומנים של מבוגרים, פה הגעתי לארץ והתחלתי לקרוא קופיקו וברמה של קופיקו. העברית הייתה רמה של ילדים. אבל, נראה שהלימודים ברומניה היו ברמה יותר גבוהה כי הייתי תלמידה ממש טובה, יותר טובה מהילדים בגיל שלי. לכן הקפיצו אותי כיתה. עשיתי כיתה ו' ואת כיתה ז' לא עשיתי בכלל. הקפיצו אותי ישר לכיתה ח'. בזמנו עד כיתה ח' היינו בבית ספר יסודי, לא הייתה חטיבת ביניים כמו שיש עכשיו. אז סיימתי כיתה ח', אבל דילגתי על כיתה ז'.

היכרות, נישואים והחיים באיטליה

אחרי זמן הכרתי את סבא שלך, הכרנו כשאני הייתי בת 17. היה לנו רקע מאוד משותף כי גם ההורים שלו וגם ההורים שלי הגיעו מאותה העיר – מקלוז' ברומניה. ההורים הכירו ברומניה, הם לא היו חברים טובים אבל מכיוון שהיו מעט יהודים בעיר אז כולם הכירו את כולם וההורים שלו הכירו אותי. אפילו סיפרו לי שראו אותי יושבת על סיר, כלומר מגיל צעיר כזה.

אנחנו לא היינו בקשר, אבל בגיל 17 הפגישו בינינו, כאילו שידוך אבל לא ממש שידוך. הפגישו בינינו, יצאנו לבלות. אני הייתי בת 17 וסבא היה כבר בצבא. יש בינינו הפרש של שלוש שנים והוא היה כבר בן 20. היה לי חבר מבוגר בגיל 17. אחרי פעם ראשונה שיצאנו היה לנו כל כך טוב ביחד שלא חשבנו בכלל להיפרד.

אבל בגלל שסבא התחיל ללמוד, הוא רצה להירשם לאוניברסיטה אחרי שהוא סיים את הצבא. הוא רצה ללמוד הנדסת מכונות ובזמנו היה אפשר ללמוד הנדסה רק בטכניון בחיפה ולא הייתה מגמה כזאת אז הוא החליט ללמוד באיטליה.

כשאני הייתי עדיין בצבא, הוא התחיל את השנה הראשונה שלו של לימודי הנדסה באיטליה. אז נסענו לאיטליה שנינו והתחלנו את החיים שלנו שם. אני הייתי בת 20 וסבא בן 23, ואמרנו שאם אחרי שנה אנחנו נרצה להיות יחד אז נתחתן.

אחרי שנה כבר ידענו שאנחנו רוצים להתחתן וכשסבא חזר מהלימודים בקיץ, כבר סגרנו עם ההורים שלו את מועד החתונה ושאר הפרטים.

אז אנחנו התחתנו ונסענו לאיטליה שנינו, והתחלנו את החיים שלנו שם. התחלנו את הלימודים שם – אני למדתי אדריכלות בוונציה והיינו שם שש שנים. למדנו תואר שני. בשנה אחת טיילנו עם ההורים שלי ובשנה אחרת ההורים שלו באו לטייל. כל המשפחה נסענו חודש לטייל באירופה.

מימין: סבתא אדית וסבא אריה מתחתנים בשנת 1972, משמאל: סבתא אדית וסבא אריה בזוגיות חדשה

החזרה לארץ ישראל והולדת ילדים

כבר היינו שמונה שנים נשואים עד שחזרנו לישראל ומצאנו עבודה באזור הדרום. התחלנו לעבוד ואני הייתי אדריכלית.

רק אחרי שהיינו מסודרים עם עבודה קבועה החלטנו לעשות ילד ראשון וזה מיקי, אבא שלך! אחרי חמש שנים החלטנו לעשות עוד ילד, תומר. כל הזמן אמרתי – "מיקי קטן מדי להביא עוד ילד, קטן מדי! נקדיש לו עוד ועוד." כי אחרים עושים ילדים בהפרשים יותר קטנים, אולי זה גם יותר טוב כי אז הילדים יותר קרובים בגיל. תמיד היה נדמה לנו שמיקי קטן מדי, שאנחנו רוצים עוד להשקיע בו ולפנק אותו ואז אחרי חמש שנים נולד תומר.

סבתא אדית וסבא אריה עם הילדים

הזוית האישית

אביגיל הנכדה המתעדת: למדתי הרבה דברים על העבר של משפחתי שבכלל לא ידעתי קודם. התכנית נתנה לי חוויה מהנה ומלמדת, רצון לדעת עוד ואפשרות להכיר טוב יותר את סבתא שלי. בנוסף, מאז הראיון אני מרגישה שאנחנו הרבה יותר קרובות, וזה משמח אותי. עניין אותי במיוחד לדעת שסבא וסבתא שלי התכתבו בכל יום ושמרו על קשר טוב למרות המרחק הגדול ביניהם ולמרות שלמכתבים לקח שבועיים להגיע.

סבתא אדית: להתראיין על ידי הנכדה האהובה שלי היה לי מאוד מרגש. קודם כול לשבת ב"ארבע עיניים" רק שתינו נתן הרגשה של קרבה אינטימית. השאלות וההתעניינות בי ובעבר שלי החמיאו לי ונתנו לי להרגיש שיש מולי ילדה בוגרת. השיתוף של חוויות שלי מגיל ילדות, השיתוף בהתמודדות שלי בכל מיני שלבים בחיים כמו עלייה לארץ בילדות ולימודים בחו"ל נתן לי הרגשה של הבנת יתר בינינו. ההתקרבות מעבר לשיחות יום יומיות הייתה בשבילי התגשמות חלום על קשר חם עם נכדתי האהובה.