מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה אדרי, נולדתי בשנת 1952 בעיר קזבלנקה במרוקו. אני הבת השנייה מבין ארבעה ילדים. יש לי שני אחים ואחות. זאב, אחי הבכור, יעל, אחותי ודוד אחי הקטן. הילדות שלנו במרוקו זכורה לי כחוויה חיובית וטובה, למרות שהיו לנו קשיים רבים.

גרנו בבית גדול כולנו ביחד, עם הדודים והדודות. היו לנו חיי קהילה מאוד עשירים וטובים. כולם בשכונה בקזבלנקה מכירים אחד את השני. המקום שגרנו בו נקרא ל'הביטאט (l’habitat). היינו מבשלים ביחד, שרים, אוכלים ומשחקים. כמובן שלא היו לנו כל הדברים שיש היום. בגדים אף פעם לא קנינו, אלא אימא שלי הייתה תופרת לנו הכול. התפירה שלה הייתה ברמה מאוד גבוהה ותמיד היינו מסודרים ומאורגנים. היינו הולכים מרחקים גדולים ברגל כדי להגיע לשוק לקנות בשר וירקות. אמנם חיינו בצמצום ולא בחיי עושר ופאר, אבל היו לנו חיים פשוטים וטובים.

כיהודים, החיים שלנו היו מסורתיים, אפשר לומר. שמירת השבת הייתה מאוד חשובה. הדלקת נרות, הכנת חלות, קידוש, לא מדליקים אש בשבת. האוכל היה אוכל כשר, ללא ערבוב בשר וחלב. זו הייתה דרך חיים מבחינתנו שנתנה לנו סדר, הגיון והכי חשוב – אמונה. האמונה עזרה לנו להתגבר על הרבה מצבים קשים. זה לא קל להיות יהודי במדינה מוסלמית, או במדינה זרה בכלל. מבחינתנו שמירה על חיי מסורת לא הייתה כפייה אלא עשינו זאת באהבה רבה. מבחינת השפה לא דיברנו עברית, וגם לא הכרנו את השפה. בבית דיברנו מרוקאית ובבית הספר למדנו את כל המקצועות בצרפתית.

בשעות הפנאי, במוצאי שבת, היינו הולכים לקולנוע. זה נקרא סינמה ל'ארק. זה נתן לנו הרגשה ממש טובה של חופש וכיף, הרגשה של חו"ל. היינו רואים סרטים של אלביס פרסלי, סופיה לורן, אלן דילון. נהנינו מאוד. זה היה המפגש החברתי שלנו.

בנעוריי

חוויה בלתי נשכחת מן הילדות

יש חוויה אחת חזקה שחקוקה אצלי שחוויתי כילדה. אני זוכרת שהייתי בת 10. בדרך כלל, קרוב משפחה היה לוקח ומחזיר אותנו מביה"ס. יום אחד הוא לא הגיע ולא היה לי כסף לאוטובוס. לא יכולתי לחזור מביה"ס. החברות שלי לקחו אוטובוס ואני הלכתי ברגל. כבר התחיל להחשיך. יצאתי מבית הספר בשעה 16:00 והשעה הייתה כבר 19:00 בערב. זה היה מאוד מפחיד. ישבתי בחדר מדרגות והתחלתי לבכות. הגיעו פתאום זוג יהודים ממעמד גבוה. שאלו אותי למה אני בוכה וסיפרתי להם שאני לא יודעת איך לחזור הביתה. הם היו מקסימים והחזירו אותי הביתה. כאשר נכנסתי הביתה, אימא שלי מאוד שמחה. היא הייתה מודאגת מאוד וחששה שחטפו אותי או משהו בסגנון. עד היום אני זוכרת את המקרה הזה כאילו היה אתמול.

היה פחד וחשש גדול לחיות כיהודים בגולה, וכל הזמן מסביב דיברו על עלייה לארץ ישראל. הסוכנות היהודית כל הזמן דיברה איתנו ואמרו לנו שמארגנים משלחות לארץ ישראל. אבא שלי היה פעיל עלייה, הוא הכיר טוב מאוד את ארץ ישראל. הוא היחיד שידע עברית טוב. הוא שלח את האחיות שלו בעליית הנוער לישראל. באותם ימים, מי שהיה חולה לא עלה לארץ, ובגלל שלאבא שלי הייתה מחלת עיניים ומחלת לב הוא לא עלה, אבל עזר תמיד להעלות עוד ועוד יהודים ארצה. היה לכולנו רצון חזק לעלות לארץ ישראל, לא בגלל שפחדנו או קרה משהו רע, אלא בגלל שזה המקום שבו צריכים להיות היהודים.

רגע העלייה שלנו הגיע כאשר אני הייתי בת 16. ההורים של אימא שלי נפטרו, והאחים שלה הגיעו לגור איתנו. הם כולם היו חולים. פעיל עלייה אמר לנו שעולים לארץ ישראל, ואימא שלי מכרה את כל תכולת הבית כדי שיהיה לנו כסף, וברגע האחרון אמרו שאי אפשר לעלות כיוון שיש אנשים חולים. זה היה מאוד קשה, מכיוון שנותרנו בלי ציוד וריהוט כדי לעלות. פעמיים זה קרה שאמרו לנו שאנחנו עולים לישראל וברגע האחרון אמרו שאי אפשר.

בפעם השלישית, העלייה סוף סוף התאפשרה. כל כך שמחנו שאנחנו עולים לארץ ישראל. הגענו דרך הסוכנות בטיסה ממרוקו לצרפת, הגענו למחנה בצרפת שהיינו בו שבועיים. משם הגענו באונייה מצרפת לישראל. אני זוכרת את השם של האונייה: "מולדת". לקח לנו שבוע להגיע באונייה. אני ואימא שלי לא הרגשנו טוב במהלך השיט, הקאנו המון. אני זוכרת שבאונייה הצורה בה מגישים תה הייתה לי מוזרה  – כוס עם מים חמים ותיון. אני רגילה ממרוקו לשתות תה עם כל הצמחים בתפזורת בקומקום.

בסופו של דבר הגענו לנמל חיפה.

בצעירותי

מנמל חיפה הגענו לכפר סבא, אל שכונה של עולים חדשים. נתנו לנו שתי דירות כי היינו משפחה גדולה. בחדרים לא היו דלתות, ממה שאני זוכרת. כשהגענו לארץ הייתי כבר בת 17 ורציתי ללמוד להיות אחות סיעודית. בסוכנות אמרו לי שאני צריכה ללכת לקיבוץ ללמוד את השפה ואימא שלי לא רצתה שאני אלך לקיבוץ. אז הלכתי לעבוד בטקסטיל שנתיים עד שהתחתנתי. הצלחתי לחסוך הרבה כסף בזמן שעבדתי.

ביום נישואיי

הכרתי את בעלי במסגרת מפגש משפחתי. מצאנו חן אחד בעיני השני וביקשנו מקרובי המשפחה שיפגישו בינינו. הקשר שלנו היה מאוד טוב והחלטנו להתחתן. אחרי שהתחתנתי עברתי לגור בבאר שבע ועם הכסף שחסכתי קניתי את כל מכשירי החשמל והריהוט שהייתי צריכה. זכינו בהגרלה של זוגות צעירים – כל בוקר הלכתי למשרד השיכון – לא התעצלתי – עד שאישרו לנו את הדירה בבאר שבע.

במשך השנים עבדתי בטקסטיל, ולאחר מכן התחלתי לעבוד בתפירה. לאחר מכן נולדו הילדים שלי, חמישה ילדים, ביניהם רוית, הבת הרביעית, שהיא אימא של איילה, הנכדה האהובה והמתוקה שלי, המשתתפת עמי בתכנית הקשר הרב דורי.

המסר שלי לדור הצעיר הוא שילמדו טוב ויבססו את עצמם, ויחשבו לעומק עם מי הם מחליטים להקים משפחה ולחיות את החיים שלהם.

הזוית האישית

איילה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע את כל הסיפורים של סבתא. אני מרגישה עכשיו שאני מכירה אותה הרבה יותר טוב וגם למדתי הרבה על התקופה שבה היא חיה. תמיד ידעתי שסבתא שלי היא אישה חזקה, אבל עכשיו אני מבינה עד כמה!

סבתא פנינה: הרגשתי טוב כשאיילה ראיינה אותי מכמה סיבות. ראשית, זה הביא לעוד התקרבות בינינו וזו הייתה חוויה טובה לשתינו. בנוסף, זה העלה בי המון זכרונות וסיפורים שכבר לא חשבתי שאני זוכרת. כל סיפור העלה סיפור נוסף, וזה היה נחמד מאוד.