מאגר סיפורי מורשת

אני זהבה יפה גולדיטש, נולדתי בשיקגו, אילינוי – ארה"ב ב 18.12.1953, ג' בטבת.

אני קרויה על שם סבתא רבא שלי, ואני הבכורה מתוך חמישה אחים: נחום גר בנוב,  שותף ברפת שלנו, סולי גר בשערי תקווה,  בעלים של בית מרקחת שקיבל בירושה מהאבא, אברהמי (אברהם) גר בפתח תקווה,  עובד בחברת ביטוח, אורי ורוני תאומים: אורי גר בדימונה ועוד מעט עובר לירושלים, מלמדלומד תורה,  רוני גר בתל אביב והוא מנהל בבנק.

בילדותי, גרנו בבית מאבן כי היה אסור לקנות בית מעץ. לבית היו שלוש קומות עם חצר גדולה שבה שיחקנו ונהנינו. כך העברנו את ילדותנו. קרוב לבית היה בית הכנסת, אני זוכרת את הקושי שלי כילדה מול בית הכנסת, כיוון שבשבת היו חברים שהביאו שקית ממתקים, ואנחנו לא הבאנו כלום כי לא היה "ערוב שבת", עד שעברנו לבית קרוב יותר לבית הכנסת והדבר התאפשר.

"עירוב שבת" הוא הכינוי המקובל בהלכה להיקף מחיצות סביב שטח מיושב, הנעשה במטרה להתיר בתוכו פעולות האסורות בשבת, בשל מלאכת הוצאה מרשות לרשות. העירוב הופך את כל שטח היישוב לרשות היחיד אחת, ובכך מתיר להוציא חפצים מן הבתים אל הרחובות, בהיות כולם 'רשות היחיד' אחת מכוחו של העירוב. ויקיפדיה

גדלתי בשיקגו,  ואני זוכרת אירוע חזק מהילדות שלא עוזב אותי, הוא צף עם כל הרגשות שהרגשתי סביבו אז כילדה,  בפרט בימים לאומיים של טקסים והמנון. בבית הספר באחד הטקסים עמדתי כשהשמיעו את ההמנון של מדינת ישראל, וכשהשמיעו  את המנון ארה"ב לא עמדתי.  ובגלל זה כמעט העיפו אותי מבית הספר. הרגשתי רע עם עצמי אך באמת לא הבנתי מה קרה.

המעשה היה מתמימות ילדית שלי, אני מבית יהודי חזק, וכל החיים שלנו התנהלו ברוח יהודית. ולכן לא עמדתי בהמנון של ארצות הברית.

מגיל קטן חלמתי להשתתף בפעילויות של "תנועת בני עקיבא", החלום הזה ליווה אותי שנים רבות. חלמתי על ארץ ישראל ועל חיים בקיבוץ דתי.

בהתחלה זה התבטא בשירי געגוע לארץ ישראל, עם השנים החלום גדל יחד איתי, וכבר הבנתי שמדינת ישראל היא התחלת הגאולה של עם ישראל. כשעליתי למטוס עם עוד עשרות חברי בשבט "מוריה" ההתרגשות הייתה עצומה. אני זוכרת שכל גופי רעד.

בשעות הרבות של הטיסה שרנו ודברנו הרבה, על הגשמת החלום של ארץ ישראל, לעם ישראל על פי תורת ישראל. כמובן ששיא השיאים היה לדרוך על אדמת ארצנו הקדושה, ולנשק את אדמתה.

לא זכור לי רגע מרגש בחיי כמותו, ומאז רגע זה מלווה אותי, ומחזק אותי לעמוד איתנה מול כל משבר ומשבר. תודה לאל שהגענו לרגע הזה.

הזווית האישית

מעיין: תודה לסבתא שהשתתפה איתי בתוכנית הקשר הרב דורי וסיפרה לי את סיפורה המרגש.