מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של סבתא אסתר ברק ושי הלוי

סבתא אסתר מספרת:

נולדתי בדצמבר 1949, בבית החולים הדסה בתל אביב. היה זה יום גשום מאוד, אבי נפרד מאמי והלך ברגל לכיוון יפו , לא היו מוניות וגם לא היה לו כסף, הוא הגיע לדודים שלו בחצות. אף אחד לא הבין מה הוא עושה שם במזג אוויר כזה. אבל השמחה הייתה גדולה כי בת נולדה לסבא שבתאי לוי.

ההורים שלי, עלו לישראל בתחילת 1949 מבולגריה. סבא וסבתא שלי היו כבר בארץ.

בהתחלה הם היו בבית עולים ולאחר מכן גרו במושב שכיום נקרא '

בית עריף'. סבא וסבתא שלי לא הבינו כלום בחקלאות אבל ניסו לעסוק בזה. התקופה הייתה קשה, רוב האנשים לא הבינו בזה והמושב היה מבודד .כדי להרגיש קצת עיר היו באים לתל אביב שבה הייתה אווירה שמחה, הרבה  גינות, הייתה אופרה ליד הים היה מעניין. עיקר הבעיה הייתה  לחזור למושב בזמן כי היה מסוכן להסתובב בלילה. בשלב מסוים עברו הורי וגם הסבים שלנו ליפו לשכונת מנשיה.

אסתר הוא שמה של סבתא שלי, ואני נקראת על שמה. שם החיבה שלי הוא ארנה וכך אני נקראת עד היום. הייתי אז בערך בת 4 כשעברנו ליפו, הבית היה בין שני חדרים, חדר לי ולהורי, החדר השני לסבתא וסבא שלי. את המטבח הסבו לחדר עבור אח של אבא שלי. המטבח עבר לחצר הגדולה. אנחנו קיבלנו את השירותים והשכנה את האמבטיה.

בקיץ אימא שלי הייתה מחממת מים בשבילי באמבטיה קטנה וקראנו לזה אמבטיית שמש.

השכונה שלנו הייתה קרובה לים, ממש אחרי השורה האחרונה של הבתים. היה אסור להתרחץ בים היות ולא היה מציל. אנו, כל ילדי השכונה הלכנו על הסלעים הקרובים בחוף ומידי פעם הגלים הביאו לחוף כל מיני דברים קטנים ואנו ראינו בזה אוצרות.

בשכונה שלנו גרו אנשים שהגיעו מכל מיני מדינות. היה שמח, לקראת ערב יצאו כולם החוצה, ישבו על המדרגות של בית או הוציאו כסאות החוצה כדי לשאוף אוויר וקצת בריזה מהים. לפעמים רקדנו במעגלים, דבר שהיה מקובל אז.

בימי שישי כל השכונה הייתה עסוקה באפיה, כל משפחה והמאפים שלה, סבתי הייתה אלופה בבורקס השבלוליים שלה ובפסטל המיוחד, מאחר ורק לחנות המכולת היה תנור אז סבתא שלי הייתה שולחת אותי עם תבנית עם מאפים מכוסה במגבת ויחד עם עוד ילדות מהשכונה היינו מחכות עד שהאפייה תסתיים. זה לא הרגיש כמטלה אלא היה משעשע. אימא של חברה שלי מלכה היה עושה עוגיות קוקוס נהדרות ועד היום אני מאוד אוהבת עוגיות קוקוס.

כשהייתי בת 8 קיבלתי במתנה את אחי אורי ,בגלל שהמצב הכלכלי היה קשה הורי לא רצו עוד ילדים אבל אני רציתי אח וכל הזמן דיברתי על זה.

הלכתי בגיל 6 לבית ספר "בארי" על שם ברל כצנלסון. בבוקר היינו מסתדרים בטורים ועושים התעמלות בוקר לאחר מכן עולים לכיתות. בבית הספר שלנו היה יום שבו עבדנו במטבח כי בצהריים רוב הילדים אכלו ארוחת צהריים. שמחתי לעבוד במטבח היינו עוזרים למורה לבישול כולם רצו לעשות קינוח-פודינג פירות מרוסקים עם קורנפלור זה היה הכי טעים בעולם.

בגיל 12, בספטמבר 1961 התאפשר לאמי להגיעה לבולגריה ארץ הולדתה, לבקר את המשפחה שלה,

נסענו אני אמא ואחי שהיה בן 4 לבולגריה יצאנו מנמל חיפה, האוניה ששמה היה גיורגי דימיטרוב

מי שהיה נשיא בולגריה בשנות ה-40 50.

הפלגנו מהים התיכון לכיוון טורקיה ועברנו מאוחר בלילה את מיצר בוספורוס, היה מעניין ,כל האורות דלקו  והאוניה עברה לאט לאט, וניכנסה לים השחור, בבוקר הגענו לורנה ,משם ברכבת לסופיה ומשם לעיירה קטנה שנקראה גורנה רחוביצה.

בית כפרי עם גינות גדולות משני הצדדים כל העיירה באה לבקר אותנו היו סקרנים מאוד איך חיים בארץ ישראל. שניי האחים של אמא שלי באו .ביקרנו במקומות רבים טיילנו בין בני המשפחה והחברים של אימי. אימי מאוד רצתה להראות לנו את ארץ הולדתה ונופיה . לאחר 4 חודשים חזרנו הביתה ,אבא שלי מאוד התגעגע אלינו בבית הספר שלי היו ילדים ומורים מאוד סקרנים העמידו אותי על במה כדי שאספר על הרפתקאות הטיול שלי בבולגריה .

בכיתה ח' נסענו לבקר במשכן הכנסת הישן בירושלים

בשעות הפנאי הייתי עם חברות. היו לי הרבה חברות בשכונה וכולן למדו איתי בבית הספר. למדנו עד השעה 14:00, לפעמים בהפסקה היינו עוברות דרך פרצה בגדר אני וחברה שלי מלכה, והולכות אליה הביתה; אימא שלה הייתה חותכת את שתי הקצוות של הלחם, מוציאה את התוכן ומורחת שמן מלח ופפריקה ומחזירה את שארית הלחם והיינו אוכלו ככה ממש אהבתי את זה.

אחרי בית הספר הייתי הולכת לחברה או שחברות היו באות אלי. אחר הצהריים היו יוצאים כולם לרחוב לשאוף בריזה מהים, היינו רוקדים במעגלים ושרים "עץ הרימון נתן ריחו".

כשסיימתי כיתה ח' עשו בבית הספר שלנו מסיבה גדולה והצגה באולם "אלהמברה" ביפו. לא כל כך זוכרת את הנושא, אבל חבר מהכיתה שלי שר את הקטעים המוזיקלים והיה לו קול נהדר. היתה לנו חבורה נהדרת היינו מביאים פטיפון, תקליטים, וופלים ורוקדים.

אחרי זה למדתי בתיכון ביפו "אשכולות", לא היה קל והתחלנו ללמוד צרפתית. מלחמת ששת הימים תפסה אותי בסוף כיתה ח'. בימים שלפני המלחמה כאשר היו גיוסים רבים ולא כל כך לימודים, התנדבנו לעשות שוחות חול בשדרה ביפו. היה מתח רב והרגשה קשה מאוד ודחו את בחינות הבגרות לאוקטובר.

בצבא, התחלתי בטירנות של שלושה חודשים בב"ד 12 צריפין. לקראת הסוף צעדנו עם כל הציוד האישי והנשק מהמחנה שלנו ועד פלמחים לשבוע שלם של אימונים, היה חוויתי ומאתגר. השתחררתי בשנת 1970.

עבדתי כמה חודשים ונסעתי עם אימא שלי ליוון באונייה 'אנה מריה' ומשם דרך סלוניקי ברכבת הגענו לבולגריה. באנו כדי לבקר את משפחתה של אמי את סבתא גינה שלי. סבא שלי נפטר לפני. בילינו שם חודשיים. משם המשכנו עם רכבת האוריינט אקספרס ליוגוסלביה, אוסטריה ושוויץ הייתה חוויה נהדרת.

הורי דגלו בהסברים ולא בעונשים. הם עבדו שניהם מאוד קשה כדי להתפרנס והיה ברור שאני מנהלת את הבית דואגת לאחי עד שהם היו חוזרים הביתה. עם אימא שלי עשיתי הרבה עבודות יד רקמות, מפות הוצאנו גזרות מירכונים (הורדה) ואימא תפרה לי שמלות יפות. עם אבא תמיד דיברנו על ספרים ושמענו תקליטים של מוזיקה קלאסית ומאז אני מאוד אוהבת קונצרטים ואופרות.

את אשר בעלי הכרתי במסיבת בר המצווה של אחי אורי ומאז אנחנו נשואים וביחד באושר. התחתנתי בדצמבר שנת 1972. בחתונה מאוד שמחתי שהרב הבולגרי אברהמיקו בירך וחיתן אותנו. עבדנו בשתי משרות כדי לקנות בית שלושה חדרים, קומה רביעית ללא מעלית בראשון לציון. נועה בתי הראשונה נולדה שם בתום מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. עינת  בתי השנייה נולדה אחרי שעברנו לחולון בשנת 1977. הדס בתי השלישית נולדה בכפר סבא בשנת 1986.

יש לנו 6 נכדים ונכדות.

שי, היא נכדתי הרביעית, מבין כל הנכדים הכי יפה, הכי חכמה והכי כיפית. הנכדה המושלמת שלי. בבית, אצל בתי הבכורה נועה ישנו שעון אורלוגין ישן, השעון ניתן במתנה לסבתא שלי ביום שאבי לוי ליאון נולד. הוא ניתן על ידי סבא שלי (שבתאי לוי ז"ל). השעון היה אהוב ויקר לליבו של אבי והוא דאג תמיד לנקות ולשמן את המנגנון שלו ודאג תמיד לספר את קורותיו. בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת באבא שלי. לימים השלמתי לימודיי ספרות והיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה.

התחביב הכי גדול שלי זה קריאת ספרים ובשנים האחרונות גם חזרתי לצייר. הכי כיף זה הארוחות המשפחתיות בשבת בצהריים ובחגים שכולם באים והנכדים מתרוצצים הופכים את הבית.

הזוית האישית

שי: מאוד נהניתי מהתוכנית הזו שסבתא באה לבקר בבית הספר "בית חינוך צור יצחק" ולספר לי עוד דברים מילדותה ומחייה! התרגשתי לשמוע, לדבר ולהכיר עוד קצת מהתקופה שהיא הייתה ילדה, נערה לפני שנולדתי.

אסתר: נהנתי מאוד להגיע לבית הספר של הנכדה שלי, להכיר מקרוב את חוויותיה ואת חברותיה ובנוסף נהנתי לספר את סיפורי ולהרגיש ששי מקשיבה ומתרגשת. תודה רבה.