מאגר סיפורי מורשת

שמי שמחה סרי שריה, נולדתי בירושלים בבית החולים הר הצופים בשנת 1941 להוריי, ברוך לבית נאמן ורבקה לבית מזרחי יוצאי פרס – איראן. קראו לי שמחה (סיבי) על שם סבתי שמחה. באיראן אבי ברוך היה מורה ולימד צרפתית, ובאחד הימים בשנות ה-18 לחייו הוא פגש איש מוסלמי שצחק עליו בגלל שהוא יהודי. אבא תמיד רצה לעלות לארץ, וכשהוא נעלב כל כך מהמקרה הוא החליט לעזוב הכל ולעלות לארץ.

אבי עלה לארץ לבד על גבי חמורים וגמלים, הוא עבר דרך עיראק וסוריה והגיע לארץ. לא נתנו לו להיכנס לארץ כי בזמנו היו פה הבריטים, בגלל זה הוא התחפש לקיבוצניק ונכנס עם עוד כמה קיבוצניקים לארץ וכשהוא הגיע לארץ חיפשו אותו הבריטים והוא התחבא בבית כנסת בחיפה. הקיבוצניקים שמרו עליו ומדי פעם היו זורקים לו אוכל מהחלון. הוא חי תקופה קצרה בחיפה ועבר לתל אביב ומשם הגיע לירושלים שכל כך רצה להגיע אליה. בירושלים הוא פגש את אמי ואת סבתי (רחל), מאחר שלא היה לו בית ולא היה לו מקום לגור הוא גר אצל המשפחה של סבתי רחל. אבא ברוך ואימא רבקה התחתנו ועברו לגור בשכונת הבוכרים. גרנו בחצר גדולה מאוד עם הרבה משפחות שילדיהם היו בערך באותם גילאים ותמיד שיחקנו במחבואים תופסת בכדור הקפה מחניים ושבע אבנים ואבו יו יו.

מימין: הורי ברוך ורבקה ביום חתונתם, משמאל: אבא ברוך, שרינה, אימא רבקה ויהודה

בזמנו לא הייתה מספיק עבודה לכולם ואבי ברוך נאלץ לעבוד בכל מיני עבודות, הוא עבד כחשמלאי ובחנויות שונות, עד אשר הגיע למאפייה, שם הוא קיבל עוגות ולחמים ומכר כרוכל. באותו הזמן ששלטו הבריטים בארץ סבא היה מעביר סודות בתוך הלחמים לאנשי מחתרת האצ"ל. נולדו להורים שלי שמונה ילדים: אהובה יהודה דוד סיבי שולה יוסי אלי וקובי.

אבא ברוך נאמן, יהודה, שרינה, דוד, אימא רבקה נאמן (לבית מזרחי), יוסי, שולה, סיבי ( סבתא שמחה), אלי

כשהילדים גדלו הם הקימו מגדניה (מקום שאופים עוגות ומוכרים) ואבא עזב את עבודת הרוכלות ועבד יחד עם אחיי במגדנייה. ובמשך הזמן הם התפתחו והקימו רשת בתי קפה ומסעדות בשם מאפה נאמן. מאחורי כל העבודה עמדה אמי רבקה שהייתה אשת חיל שעזרה להם מאחורי הקלעים.

אמי רבקה הייתה מאוד מאוד חרוצה ועזרה להרבה אנשים. פעם אחת בחורף קר מאוד קפאו המים בצינורות ולא היו מים. הזמינו אינסטלטור והוא לא הצליח לעזור, אז השכנים עמדו נואשים כי לא היו מים וסבתי לקחה פרימוס (מבער אש), חיממה את הצינורות והתחילו לזרום המים בברזים לקול מחיאות הכפיים של השכנים. היא אהבה מאוד את הילדים ושיחקה איתם וסיפרה להם סיפורים. אימא תמיד הייתה אומרת: "העיקר הסוף יהיה טוב". אימא שלי הייתה עקרת בית נפלאה, חברותית ותמיד מושיטה יד לעזרה, קראו לה: "המוכתר של החצר". אנחנו הילדים היינו תמיד נקיים. בכל יום שישי לפני הצהרים אימא כבר פרשה מפה לבנה על השולחן ואמי מספרת שכשראיתי מפה לבנה על השולחן, שאלתי אותה: "אימא, שבת?" בשבת שרנו שירים "דרור יקרא", "ישמח משה" ועוד. אהבתי את הגונדי שאימא הכינה בכל ליל שבת (מאכל פרסי שהיה מורכב או מבשר וחומוס או מבשר ואורז). בשבת אחרי ארוחת הצהרים אבא הושיב את כל הילדים מסביב לשולחן, כל אחד קיבל ספר של פרשת שבוע ולפי תור קראנו כל אחד עלייה אחרת ואבא היה מסביר לנו. לאחר הלימוד כל אחד קיבל ממתק.

כמשפחה הדבר האהוב עלינו היה לשמוע סיפורים מאבי ברוך ז"ל. סיפור ששמעתי מפיו: פעם היו יהודים, נוצרים ומוסלמים גרים ביחד. הייתה כנסייה עם מגדל ושם היה פסל של ישו מושיט יד. בכל בוקר כשעלה המנקה לנקות, ראה שיש צואה של עוף בתוך היד של ישו הנוצרי. המנקה כעס מאוד ועקב באותו ערב לראות איזה עוף בא לעשות את צרכיו בכף היד של ישו. הוא ראה שמגיע עורב ועושה את צרכיו שם, אז הוא החליט שצריך להרוג את העורב, אבל אי אפשר להרוג בלי לעשות לו משפט. הוא החליט להתייעץ עם מוסלמי ועם יהודי והם החליטו לשים לעורב אוכל – בשר, גבינה ויין וחיכו לעורב שיגיע. כשהגיע העורב, הוא אכל מהגבינה מהבשר ושתה מהיין. תפסו אותו השלושה ועשו לו משפט. הם שאלו אותו: "למה אכלת בשר וגבינה ביחד?" אז אתה לא יהודי! אם אתה מוסלמי "למה שתית יין?" ואם אתה נוצרי "למה עשית את הצרכים שלך ביד של ישו? מגיע לך דין מוות".

גדלתי על ערכים של אהבת הטוב, שמירת מצוות חגים ושבתות, עזרה לזולת ולהשתדל לתת תמיד צדקה ונדבות, לכן יש לי קופת צדקה בבית. אבי תמיד אמר להיות מאוחדים ולעזור אחד לשני, הוא נתן דוגמה: "אם אתה לוקח ענף אחד מעץ ושובר אותו, הוא נשבר בקלות. אבל אם אתה לוקח הרבה ענפים ומנסה לשבור אותם לא תצליח. כך אני רוצה שתמיד תהיו ביחד ואף אחד לא ישבור אתכם". תמיד כדאי להתפלל לכל דבר שאתה רוצה תתפלל ותודה לה' שזה קרה, לא לקבל את הדבר כמובן מאליו. על כל אדם הוא היה אומר: "ה' ישמרהו ויחיהו".

משפחת נאמן בהרכב חסר – מימין אחי יהודה אחי יוסי אלי וקובי

גביע הכסף של סבי יוסף נאמן ז"ל

סבי, יוסף נאמן, קיבל מתנה ליום חתונתו גביע מכסף. הגביע היה יפה מאוד בעל חריטות אומנותיות. על גביע זה הוא שמר מאוד וקידש בגביע כל שבת וחג. כשנפטר הגביע עבר לאבי, ברוך נאמן כי סבי הבטיח לאבי את הגביע לפני מותו. כאשר אבי קיבל את הגביע הוא שמר עליו מכל משמר. הגביע היה יקר לליבו, כשהחליט לעלות לארץ הוא לקח עמו כמה דברים ובניהם את הגביע. בדרך לארץ התנפלו עליהם שודדים וגנבו להם מה שהיה להם, אבי החביא את הגביע בתוך הבגדים שלו עמוק בפנים כדי שלא יגנבו לו את הגביע. הגביע היה בעל ערך כי עבר אליו בירושה והיה יפה. כשאבי התחתן  גם הוא השתמש בגביע כל שבת וחג. אבי הקפיד לקדש רק בגביע זה כל שבת וחג, כאשר הוא נפטר הגביע הועבר אלי וגם אנחנו מקדשים רק בו.

במפגש הקשר הרב דורי "סיפורו של חפץ", שמחה מציגה את הגביע שעובר במשפחה

השכלתי

למדתי בבית הספר היסודי בית הספר שפיצר, שהיה בשכונת הבוכרים ב-"ארמון", כך קראו לבניין, זה היה בתקופת המנדט הבריטי ובבית הספר שלנו היה מחסן בקומת קרקע, שם התחבאו אנשי המחתרת של אצ"ל אשר בראשם עמד דוד רזיאל, הוא היה בן משפחה של המנהלת. המורה לטבע (שכחתי את שמה) נחרטה בזיכרוני כי היא הייתה מורה מאוד נוקשה, בכל פעם שנכנסה לכיתה אמרה: "הבאתי לכם טנא ידיעות", ומאז היא נקראה בפי בנות כל בית הספר "המורה טנא". אני זוכרת שחיכינו כל כך שתהיה הפסקה, חיכינו לצלצול של גמר השיעור. הצלצול היה עם פעמון גדול. כאשר המורה נכנסה כולנו עמדנו לכבודה. הייתה לנו תלבושת אחידה ומי שלא בא עם התלבושת, שלחו אותה הביתה. בדרך כלל היינו קבוצות קבוצות בכיתה, לפי מקום המגורים אחר הצהרים היינו נפגשים. לפעמים היינו מכינים יחד שיעורים ולומדים למבחנים וגם מפטפטים וגם מדברים. בתיכון למדתי "בבית חינוך" ובסמינר למדתי באפרתה בבקעה. בסמינר הייתה לי חוויה נהדרת לעבוד עם ילדים בזמן העבודה המעשית. ומאז עבדתי עם ילדים והיום עם הנכדים.

חוגגת פורים מימין אני, שמחה מחופשת לקאובואית ומשמאל חברתי מחופשת לחצי גבר ולחצי אישה

געגועים לילדות 

אני מתגעגעת לתקופת ילדותי שבה היינו כל הזמן עם חברים, שיחקנו בחוץ במשחקי ריצה, מחניים, חיי שרה, שבע אבנים, כדור הקפה מסירות של כדור וארץ (קלאס היום). מחניים היה משחק שבו היו שני ילדים עמדו אחד מול השני ומסרו כדור אחד לשני ובאמצע הייתה קבוצה של ילדים שעמדו באמצע, ומי שפגע עם הכדור באחד הילדים היה שבוי בידי הפוגע. כל ילד שקיבל יותר שבויים – הוא ניצח. אני מתגעגעת לחברות שהייתה בינינו שלא כמו היום, יש רק מסכים.

בילדותי אהבתי את השירים "בין נהר פרת ונהר חידקל" של חיים נחמן ביאליק ואת השיר "עץ הרימון נתן ריחו" של יעקב אורלנד. אהבתי אותם כי הם היו שירים ארץ ישראליים ומאוד פופולריים. בשבתות לא הרשו לנו לשחק בחוץ בגלל כבוד השבת. אבא דאג כל שבת שנשאר בבית והיה מספר לנו פרשת שבוע וקורא את הפרשה בטעמים. היינו מחכים לסיפורי פרשת שבוע ושאר הסיפורים שאבא היה מספר. כאשר אני מתגעגעת כל כך גם למשחקים גם לחברים אני יוצאת לטיול בשכונה.

אהבתי למשפחתי

בשנת 1967 אני ובעלי יהונתן נישאנו, זה היה בתקופת מלחמת ששת הימים. יהונתן הגיע לאפטר של 24 שעות כדי להתחתן. החתונה הייתה מאוד שמחה כי זה היה אחרי שכבשנו את ירושלים העיר העתיקה והכותל. כעבור חודשיים מיום החתונה השתחרר יהונתן. ומאז שהוא השתחרר חיינו תקופה קצרה בירושלים ואחר כך יצאנו לשליחות באנגליה, שם שהינו שנתיים. כעבור שנה נולדה לנו בת ושמה אודליה.

אז והיום- מימין יהונתן ואני בחתונתינו

אודליה היא הבכורה ילדה חכמה ואהובה על כולם. אודליה למדה בנווה עציון ובתיכון בפלך לאחר מכן התגייסה לצבא כמורה חיילת ואחר כך למדה באוניברסיטה, כיום היא עובדת אחראית על החינוך בארץ מהצפון ועד הדרום כמדריכה, נולדו לה שלוש בנות הם גרים בעוטף עזה, בתקומה. כעבור שנתיים נולדו לנו תאומים בן ובת (ריקי ותומר). היה מאוד קשה לגדל את שניהם ביחד עם הבת הגדולה, אבל עשינו את הכל בשמחה ובאהבה. הם היו יחד כל הזמן הלכו יחד לגן, ורק לקראת כיתה א' הם נפרדו עד אשר הגיעו לצבא. הם התגייסו שניהם ביחד, ריקי הלכה לחינוך ותומר היה קרבי בכפיר. אחרי הצבא הם חזרו הביתה, נישאו שניהם באותה שנה וברוך ה' הם מגדלים את ילדיהם כל אחד באזורו, אבל עד היום הם חברים טובים, אוהבים מאוד ומאושרים. התינוקת הבאה שנולדה לנו הייתה נעמה (אימא של יובל נכדי המתוק). נעמה הייתה ילדה מאוד נוחה ושקטה לעומת התאומים אשר היו רעשנים, בכיינים ומתוקים. נעמה למדה ביסודי בנווה עציון אחר כך למדה בנווה חנה והתגייסה לצבא כמורה חיילת. כשהשתחררה למדה באוניברסיטה העברית ריפוי ועיסוק ועד היום היא עובדת בזה. היא התחתנה ונולדו לה ארבעה בנים. ברוך ה' כולם מוצלחים. אחרון אחרון חביב נולד בננו נריה. נריה למד ביסודי בבית הספר ממ"ד דוגמא ולאחר מכן למד בתיכון הימלפרב ולאחר שסיים למד במכינה בעצמונה ומשם התגייס לצבא בחיל המודיעין הקרבי בשלדג, כיום הוא נשוי עם ילדים. אני ובעלי מאוד אוהבים את הילדים והנכדים. היו פעמים שהתאספו כל הנכדים ללמוד לקרוא בתורה בתימנית בימי הולדת חוגגים לנכדים ומעניקים להם שי וגם בקיץ מארגנים ימי כיף.

מימין: סבא יהונתן, נכדים למשפחת חזם- נדב, ארז, סבתא שמחה, אמיר ויובל, משמאל: בורכנו בילדים ונכדים מקסימים

חלומותיי שהתגשמו

בילדותי תמיד חלמתי על נסיעה לחוץ לארץ. חשבתי איך נראה המטוס מבפנים, כמה אנשים יכולים להיכנס בו ולראות את שדה התעופה. תיארתי לי את שדה התעופה בכל מיני צורות. רציתי לראות נופים אחרים, אנשים אחרים ומנהגים אחרים. חלום זה ליווה אותי הרבה שנים. חברות שלי נסעו מדי פעם ואני לא יכולתי, כי לא היה לי מספיק תקציב לנסיעה, עד אשר הכרתי את בעלי יהונתן ויצאנו לשליחות של בני עקיבא באנגליה. שהינו שם שנתיים, הנסיעה הייתה מרגשת מאוד והרגשתי שהחלום שלי מתגשם. בזמן שליחותנו טיילנו באירופה וראיתי דברים ונופים שלא ראיתי מעולם. ומאז טיילנו כל פרק זמן לכל מיני ארצות כמו ארה"ב, ירדן, צרפת והארצות הסקנדינביות. ראיתי שחלומי התגשם. מטבעי אני אוהבת מאוד ילדים ותמיד רציתי להיות גננת, חלומי התגשם ועבדתי כגננת.

השליחות שלנו לאנגליה

מיד אחרי נישואיי עם יהונתן, התבקשנו על ידי הסוכנות היהודית לצאת לשליחות לאנגליה מטעם בני עקיבא. היינו צריכים הכנה נפשית לנסוע לחו"ל, כי היה זה לאחר מלחמת ששת הימים היינו צריכים להירגע. בשנת 1967 עזבנו את הארץ והפלגנו באונייה לאנגליה. ההפלגה הייתה די נעימה אך ארוכה, עד אשר קיבלנו מחלת ים (סחרחורות). בהגיענו למנצ'סטר סיטי, הקהילה היהודית עזרה לנו ונתנו לנו דירה בת שתי קומות. לא היינו רגילים, כי בארץ עדיין לא היו דירות בעלות שתי קומות. התחלנו להתמקם שם, הכירו לנו את הסניף של בני עקיבא שם שכלל 400 חניכים. הכרנו את החניכים והם שיתפו אתנו פעולה בצורה יפה. ארגנו להם עיתון מקורי של התנועה, החניכים כמעט שלא ידעו עברית ואני נאלצתי לשבור את השיניים כדי לדבר איתם. ארגנו להם מחנות בקיץ ולאו דווקא באנגליה, נסענו איתם לצרפת ואני זוכרת שכל הזמן היו לנו גשמים ולא כל כך נהנינו כי הגשמים הפריעו לנו. החניכים היו ילדים מפונקים אשר באו מבתים עשירים שלא כמו בארץ, ילדים עצמאיים ומלאי מרץ. הקשר עם ההורים היה קשר טוב וחם הם שיתפו פעולה ואף תרמו הרבה כספים. מאחר שההורים לא ידעו עברית לימדתי אותם באופן פרטי עברית ואף עשינו להם ארוחת ערב ישראלית אצלנו בבית שקיבלנו מהקהילה היהודית. במנצ'סטר סיטי נולדה לנו הבת הבכורה אודליה ואז הפסקתי את הפעילות בבני עקיבא. יהונתן המשיך אותה עד הסוף. לאחר שאודליה נולדה געגועינו גברו לארץ וכעבור שבועיים חזרנו הביתה לארץ החום והאור.

אז והיום – משחזרים את התמונה: אני, שמחה, עם ילדינו: אודליה, תומר וריקי התאומים

בחזרה לארץ 

בבואי לארץ גרנו בשכונת בית וגן, בירושלים. כבעלת תעודה הוראה כגננת החלטתי לעסוק בגננות. עבדתי בירושלים עם ילדי עולים שלא ידעו את ההרגלים והמנהגים בגן. הם היו ילדים מוזנחים ואפילו לא נקיים ושם נאלצנו גם לעבוד עם ההורים שידאגו לילדים שלהם. לאחר עבודה קשה הצלחנו לחנך את הילדים ואת ההורים וזה היה שיפור נפלא.עבדתי בגן ילדים עד גיל 60.

כגננת בגן ילדים – בתמונה מימין: בגן הילדים בכפר מימון, בתמונה השמאלית: בשיעור ריתמיקה

בתחילת הפנסיה עזרתי לבעלי יהונתן לכתוב מספר ספרים בנושאים שונים – "בריאות טובה", ספרים על המשפחה. כשהיה לי יותר זמן פנוי השתתפתי בחוגים שונים שהעשירו אותי מבחינת ידע ותחביבים- ריקודי עם ומלאכת יד.

"והגדת לבנך"- ברצוני להעביר לדורות הבאים

שבתות וחגים – אווירה ומנהגים

השבת בבית אבי ואמי הייתה יום מיוחד במינו ואת האווירה והמנהגים הייתי רוצה שימשיכו גם בדור הזה וגם בדורות הבאים. הכל החל מההכנות של אמי בימי שישי. המטבח היה חדר נפרד ואנחנו היינו באים לעזור לה. תמיד הכל היה ערוך יפה, מפה לבנה ופמוטים. בלילות שבת היו לנו הרבה שירי שבת ועד היום כולם שרים אותם. אצלנו בבית נהגו כל שבת לקרוא את פרשת השבוע שתהיה בשבת הבאה ואבא נתן לכל אחד מהילדים לקרוא. חשוב לי שמנהג זה ישמר גם כיום וגם לדורות הבאים.

פסח

שיתוף פעולה וחלוקת תפקידים בניקיונות לפסח – כולם ביחד, לא הייתה לנו קערה כי כל השולחן היה קערה אחת גדולה. אצלנו נהוג לא ל"גנוב" את האפיקומן כי סבא ביקש שכולם יהיו מרוכזים ולא ישתללו וכל אחד קיבל אפיקומן קטן כאילו ש"גנב" את האפיקומן. בליל הסדר נהגו אצלנו לברך על מצות עבודת יד. נהגו אצלנו לשאול מה נשתנה גם בעברית וגם בתימנית (מה חאבאר). בליל הסדר, כשהגענו ל"דיינו", כל אחד קיבל בצל ירוק וכשאמרו "דיינו" חבטו אחד בשני עם הבצל. מאכל מיוחד שהכנו ממצות סוכר קמח מביצים כל הלילה על הפלטה – קובנה מצות.

מאכלי חלב בשבועות

בבית הוריי לא נהגו לאכול מאכלי חלב בשבועות. יהונתן ואני החלטנו שאצלנו נאמץ את מנהג אכילת חלבי ונעביר הלאה לילדים.

ברכת הבנים

כיסוי ראשי הילדים בטלית בזמן ברכת כהנים. כך נהג אבי וגם יהונתן בעלי והייתי שמחה שמנהג זה ימשיך הלאה.

מציאת תשובות בספר

בכל פעם שאחד הילדים שואל שאלה אנחנו בוחרים לחפש ביחד אתו את התשובה בספר. באופן טבעי כשאתה שואל, אתה מצפה לתשובה מיידית וחש לא נעים שמאלצים אותך לחקור ולחפש אבל אנו מאמינים שזה הלימוד המשמעותי – לחקור ולגלות בעצמך.

אהבת האדם

אבי נהג לומר: "צריך לכבד כל אדם באשר הוא כי בצלם אלוקים נברא".

אהבת הארץ

צדקה

אבי נהג לומר: "אם בא אליך אדם לבקש עזרה, תמיד תיתן לו בעין רחבה ודע כי "צדקה תציל ממוות". אנו מאד מקפידים במשפחה על מתן צדקה.

מימין: יובלי נכדי ואני אוחזים את השרשרת שברצוני להעביר מדור לדור, משמאל: שלושה דורות בסיור הקשר הרב דורי ברובע היהודי: יובל, בתי/אמו נעמה ואני (שמחה)

הזוית האישית

סבתא שמחה: מפגשי הקשר הרב דורי יפים ומעניינים. בכל פעם נושא משמעותי אחר. המפגש בנושא ילדות היה בעבורי משמעותי מאד. חשוב היה לי לספר ליובל על תקופת ילדותי ולהעמיק בחוויות טובות יותר וטובות פחות. תמיד ידעתי שיובלי נכדי ילד מקסים ובכל זאת המפגשים חיזקו את הקשר והאהבה בינינו.

הנכד יובל חזם: נהניתי מאוד לבוא למפגשים של הקשר הרב דורי. במפגשים אני מכיר את חברי יותר לעומק ולומד על סבתא שלי יותר. זוהי השנה השנייה שלי בתוכנית. בשנה שעברה זכיתי להיות עם סבא יהונתן. סבתא שמחה, תודה ששינית תוכניות כדי לבוא ולהיות אתי במפגשי הקשר הרב דורי – אין עליך!

המורה מובילת התוכנית, רויטל כהן קלפוס: בכל פעם שקראתי לעברך "סבתא שמחה", נזכרתי בסבתי שלי וזה זיכרון טוב ומלא בגעגוע. סבתא שמחה – זכיתי להכיר סבתא שתעשה הכל ותשנה תוכניות כדי לבוא בימי רביעי להיפגש עם נכדה האהוב יובל. תמיד הגעת עם חיוך רחב, התעניינת ושאלת לשלומי ולשלום חברי הקבוצה. למדתי ממך רבות על חשיבות המשפחה ואחדותה, על המסורת שהיא הרבה מעבר להלכות ומנהגים, היא בראש ובראשונה אווירה ונשמה יהודית. יובלי – זו לך השנה השנייה בקשר הרב דורי ובכל פעם מחדש אני נפעמת מהכבוד שאתה נוהג בסבתא ובסבא – אשריהם ואשריך!