מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי מצד אבא, שושנה משה, נולדה בבגדד שבעיראק בתאריך 26.9.1945 לשמחה ועזרא ידגר, שגם כן הם נולדו בעיראק. היא נולדה כבת הזקונים לבית עם עוד שמונה אחים. זה היה בבית יהודי, דתי שמח והומה.

ילדותה של סבתא שושנה משה

סבתא נולדה בשם טובה ידגר, אך כשהיא הייתה בת שישה חודשים, היא חלתה במחלה קשה. באותה תקופה היו שמועות של חטיפות של ילדים יהודים והוריה פחדו לקחת אותה לבית חולים, לכן המטפלת המוסלמית הציעה לקחת אותה לטיפול לבית החולים ושינתה לה את השם לשם מוסלמי "סמירה" כדי להגן עליה מפני המוסלמים ושלא יאונה לה כל רע. רק בזכות כך טיפלו בה כראוי והיא החלימה מהמחלה.

כילדה קטנה, אין לה זיכרונות מעיראק, אבל היא זוכרת שהם חיו בבית גדול שבמרכזו בוסתן גדול עם חצר. בבית זה התגוררה המשפחה המורחבת.

היא זוכרת שלילה אחד נציגי הסוכנות היהודית אמרו לה ולמשפחתה להגיע לנקודת מפגש, שם לקחו את כל היהודים בסתר במשאיות למטוס ישיר לארץ ישראל. מתברר שההורים והאחים הגדולים ידעו ושמרו בסוד את הבריחה והעלייה ארצה בעזרת המחתרת היהודית שפעלה בעיראק.

עלייה לארץ ותקופת המעברות

בשנת 1951, בשל הפוגרומים וההתנכלות ליהודים בעיראק, בעקבות הקמת מדינת ישראל ומלחמות השכנים הערבים בתושבי הארץ הצעירה, הבריחו את סבתא ומשפחתה בחשאי למטוס המגיע למדינת ישראל, והגיעו ישירות לשער העלייה בחיפה. הם שהו במחנה עולים דוד באוהלים למשך חודש ימים. כאשר אחיה הגדולים גויסו להילחם בצבא, סבתי ואחיותיה סייעו בכלכלת הבית ונאלצו לצעוד ברגל ולהביא מים מהקיבוץ הסמוך.

לאחר מכן הם עברו למושב "כפר חסידים", אך בעקבות השיטפונות העזים באזור כאשר האוהלים הוצפו במי גשמים והמזרנים שטו באוהל, אנשי הסוכנות היהודית העבירו אותם לקיבוץ "יגור" והם שהו שם למשך שבוע. לאחר שהשיטפונות הפסיקו כל המשפחה הועברה לצריף קטן בכפר אתא שהפכה לעיר קריית אתא.

תקופת בית ספר ולימודים

סבתא למדה בבית ספר גורדון בקריית אתא, ואהבה מאוד ללמוד היסטוריה ותפירה. בבית הספר היו ילדי עולים ממדינות שונות אשר גם עלו ארצה לאחר קום המדינה וכמו כן ילדים צברים, ילידי הארץ. בהפסקות ואחרי הלימודים הייתה משחקת עם חברותיה קלאס, קפיצה בחבל וחמש אבנים.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

סבתא הכירה את סבא אברהם דרך מכרה של המשפחה שהכירה ביניהם בגיל 17 ולאחר כמה חודשים הם התחתנו בבית החייל בתל אביב בתאריך 28.8.1962.

ביום הנישואים – סבא אברהם וסבתא שושנה

לאחר הנישואין, הזוג הטרי התגורר בדירת שיכון באור יהודה, שם לאחר שנה, נולד עופר, הבן הבכור. לאחר עוד שנה נולד ירון, לאחר שש שנים נולדה בת ראשונה בשם סימה, ע"ש סבתא רבא שמחה.

בשנת 1972 עברה המשפחה להתגורר בעיר הצעירה רמת גן, שם לאחר שנתיים נולדה בת נוספת בשם מירב. שנתיים מאוחר יותר בשנת 1974 נולד יניב, אבא שלי, בן הזקונים והילד החמישי במשפחה.

הם היו משפחה בת שבע נפשות שאהבה לטייל. כל שנה ההורים היו לוקחים שבוע הפסקה מהעבודה ולוקחים את הילדים לחוף שלדג בטבריה לבלות וליהנות. הם היו בונים אוהל או משכירים דירה לשבוע בטבריה.

כיום יש לסבתא 16 נכדים, ארבע מהם כבר נשואים ואחת מאורסת. לסבתא יש שלוש נינות. כמעט כל יום שישי סבתא וסבא מזמינים אותנו אליהם לעשות קידוש, בנוסף לחגים שחוגגים אצלם כל שנה.

מקצוע ועיסוק

בשנת 1965 סבתא וסבא הקימו עסק לבגדי ילדים בשם "טריקו עופר", על שמו של בנם הבכור. לא עבר הרבה זמן עד שהם שינו את העסק לייצור של הלבשה תחתונה. שם סבתא הייתה מעצבת ותופרת וסבא היה מייצר ומוכר. במהלך השנים הבן הבכור עופר הצטרף  ועשר שנים מאוחר יותר אבא שלי, יניב הצטרף לאחר שחרורו מהצבא.

העסק קיים כמעט 60 שנה. האחים וההורים עבדו יחד בהצלחה בעסק המשפחתי שמאוד הצליח והיה מייצר הלבשה תחתונה לחברות המובילות בישראל ואף ייצאו לחו"ל. לאחר שסבתי הגיעה לפנסיה היא עזבה את מקום העבודה כמה שנים מאוחר יותר גם סבי, אברהם פרש לגמלאות. גם אבי עזב את העסק המשפחתי לאחר 25 שנה אך אחיו הבכור עדיין עובד בעסק עד הפנסיה.

תחביבים

סבתא אוהבת מאוד לבשל ולאפות וזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלה. יש לה מתכונים מסורתיים שעברו כמה דורות במשפחה.

כבר עשר שנים שסבתי מעבירה סדנאות בישול לאוכל עיראקי ומקפידה להעביר את המתכונים הלאה לבנות ובני המשפחה המורחבת במטרה לשמר את תרבות הבישול והמתכונים של פעם. סבתי מאמינה בהכנסת אורחים ברוחב לב. אין מאושר ממנה כאשר אורחים נכנסים לה הביתה ואוכלים מהמטעמים הטעימים שלה.

כחלק מהמקצוע שלה, היא מאוד מוכשרת בתפירה ואוהבת לתפור בגדים לנכדות ולסרוג אפודות וכובעים לנינות הקטנות. הבילוי האהוב של סבתי וסבי הוא חופשות וטיולים בעולם ובעיקר שייט באניות פאר.

מסר לדור הצעיר

להיות סבלנים, מאוחדים, לא עקשנים, לזרום עם החיים. וחשוב מאוד להשתדל ללמוד כדי שתהיה עבודה להשקיע בה.

הזוית האישית

 איתי: למדתי המון על חייה של סבתי בעיראק וגם פה בארץ ישראל. אני שמח ששמעתי ממנה את הסיפורים שלה ואני בהחלט אספר אותם לדורות הבאים. לקחתי איתי את המסר שלה אלינו, הדור הצעיר.