מאגר סיפורי מורשת

שמי לינה מנשה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי, ליאן. יחד אנו מתעדות את סיפור חיי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית. סיפורי עוסק בשואה בבולגריה, אותה חוויתי בילדותי.

אמרו לי שהשואה בבולגריה התחילה כבר בשנת 1939. הייתי אז בת שנתיים וגרתי בעיר סופיה. רק אחרי כמה שנים, כשהייתי בת ארבע וחצי, הרכבות כבר היו מוכנות לקחת את כל היהודים. המלך של בולגריה היה בברית עם הגרמנים, והוא חשב שבגלל שהוא בברית איתם, הגרמנים לא יהרגו את האזרחים שלו. אבל הגרמנים רצו לקחת את היהודים למחנות ריכוז. המלך ידע שהם לוקחים קודם כל את האבות, אז הוא שלח את האבות לעבוד בכביש וכך שמר עליהם. כשהגרמנים רצו את האבות, המלך אמר להם שהם עובדים בכביש בשביל שהם יוכלו לעבור עם הטנקים. קראו לזה מחנה העבודה. כל האבות עבדו שם, וגם אבא שלי. לא ראיתי אותו שנתיים.

הגרמנים רצו לקחת את המשפחות, והמלך החליט לפזר את כל המשפחות מחוץ לעיר הבירה על מנת שלא ימצאו אותן. אני נשלחתי עם משפחתי לעיר רוסה, אבל אבי נשאר במחנה העבודה. נשלחתי לבית שבו אישה גויה וויתרה על החדר שלה ונתנה לנו להיות בו כדי שהגרמנים לא יקחו אותנו. בגלל שהמלך התנגד לתת את היהודים, הם הרעילו אותו והוא מת.

היו הרבה הפצצות בחוץ. אני נבהלתי ופחדתי מאוד, חשבתי שאלו הנאצים, אבל אימא סיפרה לי שאלו האמריקאים נלחמים בנאצים. לפעמים הייתי מציצה מבעד לחלון ואז אימא שלי הייתה אומרת לי להפסיק להסתכל כדי שלא יזהו אותנו.

כל לילה, באחת בלילה, היינו עולים להרים בגלל שהיו המון הפצצות, והיינו מחכים שם עד הבוקר ואז היינו חוזרים. כך היה במשך שנתיים. לילה אחד, לאימא שלי כבר לא היה כוח לעלות, אז היא אמרה לנו שהפעם נישאר בחדר. אחי הגדול, שהיה אז בן עשר, לא היה מוכן לא לעלות. הוא אמר לה שהוא עולה עם כל האחים להרים והוא אסף את כולנו. היינו ארבעה אחים. אמא שלי השתכנעה ועלתה איתנו. כשחזרנו, ראינו את כל החלונות מנופצים והכל הרוס.

המלחמה נגמרה בבולגריה ב-9 בספטמבר 1943. אבא שלי כבר חזר ממחנה העבודה ואחותי הקטנה נולדה. בארצות אחרות המלחמה המשיכה. הייתי בת שבע ועליתי לכיתה א' בבית ספר יהודי עד כיתה ד'. בכיתה ד' למדתי רק חודשיים ואז קיבלנו הודעה שאנחנו עולים לארץ ישראל! אחי עלה לארץ כמעט שנה לפנינו באונייה. הוא בא לבקר אותנו בבית עולים שהיינו שם שבועיים. אחר כך אמרו לנו שכל אחד יחפש בית איפה שהוא רוצה. לא היה לנו כסף בכלל, ומצאנו בית ערבי נטוש, שהיה בו רק ברז, מים וגג.

בישראל

אחי ואחותי הלכו לקיבוץ, ואני ישר עליתי בארץ ישראל לכיתה ה', בבית ספר שווה ציון ביפו. למדתי שם עד כיתה ט', ולא המשכתי את התיכון כי לא היה לנו כסף.

בגיל 17 וחצי הייתי בצבא כמדריכת גדנ"א. יצאתי מהצבא והתחתנתי עם בעלי דוד, שאותו הכרתי כבר בבית הספר. היה נורא קשה מבחינה כלכלית ולא עבדנו, אז לקחנו הלוואה והתחתנתי בגיל 20. הבאתי שלושה בנים, ואז התחלתי לעבוד. עברתי קורס חונכת והייתי צמודה לארבע משפחות. הייתי מטפלת בהם, מקבלת כסף ועוזרת להם עם הכסף. דאגתי לילדים שיתפקדו כמו שצריך, ובערב הייתי באה למשפחות לבדוק איך ההורים מתנהגים לילדים. כשנולדה לי הבת הרביעית, החלטתי לעזוב את העבודה. היה לי נורא קשה לשאת את הדברים שהתרחשו שם. העדפתי לתת את היחס שלי לילדים. אחר כך עבדתי בתכשיטים כמעט 13 שנה.

אחר כך חליתי במחלת הסרטן במשך חמש שנים. זה היה קשה מאוד והמון ניתוחים, אבל הייתה לי מטרה לנצח אותה, וניצחתי! ואחרי המחלה נשארתי בבית כי הפסקתי לעבוד.

אחרי 26 שנים המחלה חזרה אליי שוב. שוב היו מלא טיפולים וניתוחים, אבל אני נשארתי חזקה! אמרו למשפחה שלי שהמצב שלי מאוד קשה, והמשפחה שלי באה להיפרד ממני. ניסו להרגיע אותי ולנחם אותי, אבל אני ניחמתי אותם. אמרתי לילדים שלי שלא תהיה להם אימא אחרת ולבעלי אמרתי שלא תהיה לו אישה אחרת. ושוב, ניצחתי את המחלה!

אחר כך נשארתי בבית, טיילנו בארץ ובעולם, היה כיף. אבל אז בעלי דוד קיבל התקף לב ונפטר. הוא היה בעלי, אבל יותר מהכל הוא היה חבר. היה לי קשה מאוד.

אחרי חמש שנים במהלכן הייתי אלמנה, עברתי לדיור מוגן שבו אני מתגוררת עד עכשיו. בתקופת הקורונה, הנכד שלי, שהוא במקרה גם אבא של ליאן הנינה הבכורה שלי, אירגן הופעה גדולה בתזמורת של המשטרה מתחת לבניין ודיבר ברמקולים. זה ריגש אותי מאוד. יש לי 13 נכדים ולהם התווספו בשנים האחרונות עוד ארבעה נינים מדהימים שהגדולה מביניהם היא ליאן.

המסר שלי הוא שהחיים חזקים יותר מהכל. אף פעם לא להישבר. לחשוב חיובי. לפעמים אנחנו נכנסים למצבים שמעציבים אותנו ומכעיסים אותנו, אבל אחרי כמה שעות מוצאים את הפתרון וקמים מהמצב. תמיד להיות עם תקווה ולא לוותר.

הזוית האישית

ליאן הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לעבוד ביחד עם סבתא שלי. למדתי עליה הרבה ובעיקר על איזו אישה חזקה היא. סבתא שלי מאוד מצחיקה, ולמרות פער הגילאים הענק אנחנו מדברות את אותה השפה. לראשונה מזה זמן רב היו לנו ימים בהם ישבנו יחד ויכולנו לשתף אחת את השנייה בפרטים שלא ידענו אחת על השנייה.

סבתא לינה: היה לי מאוד נחמד לשבת יחד עם נכדתי ולהתראיין על סיפור חיי. הרגשתי שליחות ומחויבות להעביר את הסיפור שלי הלאה לדורות הבאים כדי לתעד את היסטוריית משפחתנו ולשמר אותה.