מאגר סיפורי מורשת

שמי  אוולין צברי עופרי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה, אני מעלה סיפור משפחתי אל מאגר המורשת של התכנית.

אימא – אסתר

אסתר נולדה בתאריך 20.3.1931 בעיירה נטיפה שבמרוקו. אמה, תמר, שנולדה בנטיפה ונישאה בגיל 9 ליוסף שהגיע מטאפיללאט, ילדה 12 ילדים. אסתר הייתה הבת ה-11. המשפחה חיה בבית גדול עם חווה וברשותה היו שדות ומשקים במספר כפרים שבהם היה מבקר האב בכל יום בליווי שומריו. האמא תמר הייתה אישה טובה ונדיבת לב וכל ערב הייתה מאכילה את כל העובדים הערבים ואת העניים.

אסתר למדה בבית ספר הצרפתי אך בסביבות גיל 5 חלתה במחלת עיניים שאילצה אותה להפסיק ללמוד ולעבור לגור בבית דודתה בקזבלנקה, שם תוכל לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. כעבור ארבע שנים של טיפולים בבית החולים המיוחד בקזבלנקה, החלימה אסתר. לאחר החלמתה עברה למרקש לבית אחותה פרחה שם התגוררה במשך ארבע שנים עד גיל 16 ובאותה התקופה השתתפה בשעורי ערב לעברית. המשפחה שחיה בחווה בנטיפה ירדה מנכסיה בעקבות מלחמת העולם השנייה. כניסת הגרמנים למרוקו עוררה יחס של הפקרות לגבי רכושם של היהודים, מה שהביא את הערבים לבזוז אותם. הדבר גרם לצער רב לאב יוסף והביא לפטירתו. לאחר מות האב עברה האם לרחוב באבז'דיר בקזבלנקה ואליה הצטרפה אסתר. עד החתונה התגוררה אסתר בבית אחותה בלוריה בקזבלנקה. את מקצוע התפירה רכשה בגיל 15 ומיד עבדה בכך. גם את מקצוע הכנת ארנקים למדה ועסקה בו והמשיכה לעבוד לצבירת הנדוניה לחתונתה עם שלום.

אבא – שלום

שלום נולד בתאריך 17.1.1928 בקזבלנקה שבמרוקו להורים שמעון ופרחה, אח לאליהו, ניסים ורחל. אבא שמעון עסק במסחר וריפוי, ואימא פרחה גידלה וטיפלה בבית ובילדים, תשעה ילדים נולדו למשפחה, מהם נותרו ארבעה ילדים. הם התגוררו בבית דירות דו קומתי ברחוב שקט ללא מוצא, באותה דירה התגוררה גם הסבתא – אמא של האבא שמעון – ושמה אסתר אלקיים שנודעה בכוחות מופלאים ובאהבת הזולת, הייתה מרפאה וגם מילדת, היא נפטרה בגיל 120.

אל העיר קזבלנקה הגיע האב עם משפחתו, על פרדות וחמורים בדרכם מטאפילאלט (TAFLILALT) אולם בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסגר נמל קזבלנקה והמשפחה נשארה לחיות בעיר עד שיעלה בידה להגיע לארץ ישראל. שם המשפחה המקורי היה דהן אך בעקבות עצה שביקשו מהרב בשל פטירתם של 6 מבניהם, יצאו לחפש שם משפחה חדש שישפר את מזלם. הרב יעץ לצאת השכם בבוקר מביתו ולשאול את היהודי הראשון שיקרא בדרכו לשם משפחתו וזה יהיה שם משפחתו החדש. היהודי הראשון שפגש, נשא את השם חזות וכך הפך דהן לחזות.

שלום סיים את בית הספר העממי ולימודי מקצוע הסנדלרות ברשת החינוך של אליאנס והחל לעבוד במקצוע כבר בגיל 13. הוא עסק בפעילות ציונית והשתתף באימונים שונים ובלימודי עברית. רעיון העלייה הראשון לארץ החל להתממש כבר בשנת 1947 כאשר שלום היה בן 19 ונעשה בעקבות החלטה סודית בין חברים בבית קפה שבו נהג שלום לבלות. יהודי שחזר מארץ ישראל ושמע את שיחת הבנים בבית הקפה סייע לחבורה בתכנון דרך המסע. כמובן שלא סיפרו להורים. הם התחילו במסע, לקחו רכבות לגבול, אך לא הצליחו. משטרת הגבולות תפסה אותם אך לא אסרה אותם, בשל הנחיית מלך מרוקו שלא לפגוע ביהודים. שלום ניסה שוב לעלות לארץ ישראל ונכשל. אביו אמר לו שרק אחרי שיתחתן וייוולד לו ילד יצליח לעלות לארץ ישראל – וכך היה.

סיפור היכרותם של הוריי

אבא שלי שלום היה בן 19 ואימא שלי אסתר הייתה בת 16 כאשר נפגשו לראשונה. בהמשך נטלו חלק יחד בפעילות ציונית, שיעורי עברית, תוכניות ההכשרה לעליה לארץ, אימוני שמירה, הגנה עצמית ועוד. הם השתתפו בפגישות עם שליח מארץ ישראל, יצאו לשמירה על שכונות יהודיות והתפללו. לאחר שנתיים שהיו בקשר, החליטו לעלות לארץ ישראל ולכן קבעו להתחתן. החתונה נערכה ב-20 למרץ 1951 ולפי המסורת הנהוגה: אל ביתו של החתן הובלה הכרכרה שעליה פרסו את הנדוניה, בגדים ותכשיטים. פרטי הנדוניה צוינו בכתובה שנערכה ברבנות. בשער הבית עמדו ענפי תמר קשורים לציון האירוע, החתונה נערכה על גג הבית שבמרכזו במה שעליה ישבו החתן והכלה ולמרגלותיהם נגנים ורקדנים. לאחר החתונה לא יצאו מפתח הבית והמשיכו את החגיגות והברכות. במשך כשנה וחצי התגוררו הוריי שלום ואסתר בבית משפחת חזות בקזבלנקה, שם גם נולדתי בינואר 1952.

עם הוריי אסתר ושלום ז"ל כשהייתי בת שנה

המסע לארץ ישראל

ביולי 1952 ארזו 45 משפחות את חפציהם ועלו על אניית המלחמה הצרפתית "קוטוביה", שעגנה בנמל בקזבלנקה. השליח מארץ ישראל מינה את אבא שלי לטפל בענייני הארגון בקבוצת ההכשרה לעליה לארץ ישראל. הם התחילו את המסע: בתחילה הפליגו לצרפת, עגנו שם למספר ימים ואז הפליגו באונייה "נגבה" והגיעו לנמל חיפה לאחר 11 ימי הפלגה. התחנה הראשונה בארץ ישראל הייתה "שער עלייה" שבחיפה, שם שהו המשפחות בביתנים שהצפיפות בהם הייתה רבה. לאחר 12 יום הועברו הורי עם עוד משפחות לקריית עמל שליד טבעון. השהיה שם הייתה קשה מאוד ולאחר שלושה חודשים בסיוע של אח של אימי עברו לרעננה לבית עולים שם גרו 5 שנים. בשנת 1953 שב אבי לעבוד בסנדלרות ובמשך 19 שנה עבד בנעלי מרה והיה מנהל עבודה של 100 איש.

אני עם אמי בהיותי בת חצי בזמן העלייה לארץ

במאי 1955 בבית החולים בכפר סבא נולד אחי חיים. התינוק היה כל כך יפה שכל האחיות בבית החולים התפעלו ממנו. לאחר מכן עברנו לגור בצריף ירוק של עמידר שרכשו הורי ובצריף תנאי החיים היו משופרים שכן היה בו חשמל ושירותים. התגוררנו עם עולים חדשים מכל מיני מקומות. השכנה שלנו עלתה מרומניה והיו לנו קשרים מאוד טובים איתם. בשנת 1955 עלתה הסבתא תמר, האישה הטובה ונדיבת הלב, והצטרפה אלינו. אהבנו אותה כל כך.

בשנת 1961 עברנו להתגורר בגבעתיים, שם היחסים הטובים בין השכנים יצרו מן הווי חיים משותף. הילדים בני אותם גילאים והיו מפגשים ובילויים בערבי שבת ועוד. לתוך החיים האלו התבגרתי ולא הפסדתי אף פעולה ב"צופים". במשך שנים רבות הקדישה אימי את כל זמנה וכוחה בטיפול ובטיפוח הילדים והבית ורק כאשר גדלנו: הייתי בת 11 ואחי בן 8 החליטה אמי לצאת לעבוד, וזה היה ממש קשה לה. היא עבדה כתופרת ונסעה מידי יום לתל אביב. העבודה גזלה ממנה שעות רבות מהיום, ולאחר מכן הייתה מגיעה הביתה עם סלים, עולה 3 קומות וממשיכה בבית את יומה בניקיון ובבישולים. היא ארחה המון את המשפחה, היא עשתה זאת באהבה גדולה. לא היה חסר דבר בביתנו, אימא שלי תפרה את בגדי, ותמיד התלבשתי כל כך יפה, גם הורי הקפידו להתלבש יפה.

כשהגעתי לגיל 12 חגגו לי הורי בת מצוה, וזה לא היה מובן מאליו בזמנים ההם. אני מאוד אהבתי לקרוא, הייתי כל כך מאושרת שהמתנות שקיבלתי לבת המצווה היו בעיקר ספרים. עד היום אני שומרת את הספר של השירים והסיפורים של חיים נחמן ביאליק. להוריי היה חשוב מאד לרצות אותי. התחלתי ללמוד בתיכון עיוני ליד ביתי ושמעתי שיש תיכון בתל אביב שקוראים לו "גימנסיה ריאלית" וחשבתי שיהיה לי כיף שם, אז עברתי ללמוד שם. ההורים שלי שילמו אז 120 ₪ לחודש, היום אני מעריכה זאת כל כך. באותה תקופה זה היה נראה לי מובן מאליו, כי הם לא נתנו לי את ההרגשה שהם עושים משהו מיוחד.

אחי באליפות המדינה

אחי חיים החל לשחק כדורסל וקבוצתו זכתה להיות אלופת המדינה ובעקבות כך נסע למשחקים באירופה. לימים, לאור נסיעותיו הרבות, אחי החליט שהוא נוסע לניו יורק לנסות את מזלו. הוא למד אופנה בשנקר, לאחר מכן עבר להתגורר בלוס אנג'לס ונשאר שם, כבר חלפו 40 שנה שהוא מתגורר שם. חיים נישא ונולדו לו 2 בנות. הורי לא יכלו להשלים עם זה, היה להם מאד קשה.

המשפחה שהקמתי

בשנת 1971, נישאתי ועברתי להתגורר בחיפה, שם נולדו שני ילדי לימור בשנת 1972 ודודי בשנת 1974. ההורים שלי היו כל כך מאושרים והקדישו את מירב זמנם לנכדים, טיילו איתם והילדים כל כך אהבו לשהות עם הורי. לאחר 3 שנים חזרתי להתגורר באזור המרכז, עברתי לפתח תקוה ובשנת 1985 בני השלישי אלעד נולד. האחים שלו קיבלו אותו בשמחה רבה ועד היום הקשר ביניהם נפלא. כיום יש לי 8 נכדים: ללימור יש 3 ילדים – רומי, עופרי ועומר; לדודי יש 3 ילדים – מעיין, אביב ואור; ולאלעד יש 2 ילדים – אוליביה וריבר. בשנת 1989, עברו הוריי לפתח תקווה כדי להיות קרובים אלי ולנכדים. הם המשיכו לארח את כולנו בערבי שבת, חגגו איתנו את החגים וימי ההולדת, ניסחו ברכות יפות לימי הולדת ותמיד העניקו לכולנו מתנות יפות.

בחגיגות יום ההולדת 70 שלי שילדיי חגגו לי

עיסוקיי המקצועיים

כשלימור הגיעה לגיל 7 ודוד הגיע לגיל 5, התחלתי לעבוד בנעמ"ת. למדתי הנהלת חשבונות והלכתי לסדנאות שונות והוצאתי תעודה של חשבי שכר בכירים. עבדתי כחשבת שכר במשך 42 שנים. אהבתי מאוד את עבודתי והקדשתי שעות רבות למטפלות ולמנהלות במעונות, והייתי להן אוזן קשבת. במשך הזמן נבחרתי ליושבת ראש ועד ארצי של מנהלות חשבונות בנעמ"ת והעובדים הארגוניים. ישבתי והכנתי להן הסכמי עבודה והטבות בשכר ובתנאי עבודה, ומה שהיה חשוב לי זה היה לעשות את ההסכמים בצורה חיובית ולא לשבות.

חלומות מתגשמים – ניצחתי את הכל

עזבתי את הועד הארצי כיוון שחליתי מאוד והייתי צריכה לעבור ניתוח דחוף. הרופא המומחה לבעייתי היה פרופ' וינקו דולנס ביוגוסלביה. משפחתי וחברי גייסו כספים ואפילו עשו אירוע התרמה למעני. הכל היה בעזרת הרב פירר שהפנה אותי לאותו הרופא. החלמתי לאחר מספר חודשים. החלום שלי היה להוציא רישיון נהיגה ולהשלים את התואר. לאחר הניתוח וההחלמה, המשכתי לעבוד ואף הצלחתי לקיים את מה שחלמתי. אחר כך גם למדתי קורס של חשבי שכר של לשכת רואי החשבון.

עם שמונת נכדיי

הנתינה שממלאת אותי

מעבר לכך הייתי מאוד פעילה עם קבוצת פעילים משבע שכונות הדרום של פתח תקווה. עזרנו לתושבים בכל מה שהם זקוקים, לדוגמה: בחורף שמיכות, תנורים ועוד. הצטרפתי לפני 22 שנים ל"ליונס" שזהו ארגון עולמי התנדבותי שנוסד בשיקגו שבארצות הברית בשנת 1917 למען הטיפול בעיוורון בעולם השלישי. הלן קלר כינתה את החברים "אבירי העיוורון". מאז הצטרפו 1,450,000 חברים ברחבי העולם ב-207 מדינות. המועדונים בארץ הוקמו בשנת 1960 לפי בקשתו של דוד בן גוריון בערים הגדולות ומאז נוספו מועדונים בכל רחבי הארץ.

טקס פוסטר השלום לילדים מציירים בבית ספר בר לב

המועדון שלי זה מועדון של נשים, אנחנו מתנדבות בקורצ'אק, שהוא בית ספר לחינוך מיוחד. אנחנו מלוות את בית הספר באירועים שונים וכן מגיעות באופן קבוע בימי שישי. מעבר לזה אנו תורמות לבית העיור ולגן של אוטיסטים. בשנתיים האחרונות אני נשיאה של המועדון שלי, ומקיימת פעולות שונות למי שזקוק. אנו עורכות גם אירועים חברתיים, מפגשים בערבים, הרצאות, טיולים ועוד. אנחנו תורמות גם לאירועים שקורים בעולם: למשל ברעידת האדמה בתורכיה, לניצולי אוקראינה. מאז ה-7 לאוקטובר, אנו פועלות למען החיילים והמפונים, עשינו יום כיף לנשים מפונות.

אני מתנדבת בבית ספר אורנים, לומדת בבית ספר לגמלאים ובמסגרת זה אני משתתפת בידיד לחינוך שמכשיר את המתנדבים בנושאים שונים. בזמנו פעלנו בשכונת יוספטל, דאגנו לחבילות בחגים, מלגות לילדים וערכנו מצוות ל-11 ילדים מידי שנה. לאחרונה אף הקמנו מיזם חדש ברוח ליונס עם דולי מנהלת בית ספר בר-לב באם המושבות ורחל אמרני מנהלת בית הספר לשגרירים צעירים. עוד אחד מחלומותיי היה להקים כבר מגיל צעיר קבוצת מנהיגים ומתנדבים צעירים. כשפגשתי את רחל ודולי והעליתי בפניהן את הנושא, הן אמרו שכבר חשבו על זה בעבר. דולי פנתה למורה מבית סיפרה שהכשירה 32 תלמידים מכיתות ג' ועד ו'. אני סיפרתי לילדים אודות הליונס, לאחר שהם בדקו ולמדו קודם לכן וידעו לשאול שאלות חכמות.

מהשנים האחרונות

אירוע הפתיחה היה מדהים ומרגש. ילדים שרו ורקדו והיו אורחים כולל הנציבה של הליונס שהגיעה מבאר שבע. מקווה שיהיה לזה המשך. כבר יש לנו תוכנית להרצאות ומקווים שאולי בעתיד גם ההורים יצטרפו.

הזוית האישית

מאור: נהניתי מאד ללוות את אוולין. הסיפורים ששמעתי ממנה היו מעניינים מאד ונהניתי מאד להקשיב לה מספרת על העבר שלה ועל כל ההתנדבות שלה. התרגשתי מאד לשמוע על כל החלומות שהיא הגשימה ובעיקר על הניצחון האישי שלה. אני מאחלת לאוולין שתמשיך לעשות את עבודת הקודש שלה.

אוולין: מאור נכנס לי ללב. הוא ילד חכם, חברותי ומקסים. אני מאחלת לו שיצליח בחיים ואני בטוחה שיצליח מכיוון שיש לו עיניים חכמות וסקרניות. ילדים כמוהו חושבים מחוץ לקופסה ופורצים קדימה. אני רוצה לאחל לכל התלמידים המקסימים שימשיכו להתמיד ולהשקיע, שיאמינו בעצמם ולא יתייחסו לרעשי רקע, שייצמדו למטרה שהם מאמינים בה.