מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא פרנסין אלון. נולדתי בשביעי ל‏אוקטובר 1952 במרוקו בוואזן לאבא רופא שהיה מפקד בצבא הצרפתי שבזמנו היה במרוקו. היינו משפחה עשירה מאוד בעלת שטחים רבים, חוות ובתים רבים. הוא היה עוסק באיסוף טבק, הכנת גבינות חמאה וגידול פירות. לאחר שבע שנים, אני ומשפחתי כשכבר היינו ארבע ילדים- שתי בנות ושני בנים אני פרנסין אחותי הקטנה דניאל מוריס ורפי, עברנו למקנס במרוקו, עיר מולדתה של אמא, לשבע שנים.

החיים שלנו במקנס היו נהדרים מלבד זה שהיינו רואים את אבינו מעט מאוד, רק שבוע מתוך שתיים. זה קרה מפני שהיה נמצא הרבה בקזבלנקה בגלל שהיה חולה לוקמיה והיה חייב לקבל טיפולים שהיו נמצאים רק שם. לאחר מעט זמן כשנהייה חולה מאוד, עברנו גם אנחנו לקזבלנקה כדי להיות עימו אך לאחר זמן קצר הוא לצערנו נפטר.

כשהייתי בת 14 איבדתי את אבא שלי. שנה לאחר מכן אחותי הקטנה דניאל ואני עלינו בשנת 1967 לארץ ישראל בעליית הנוער. אני הייתי בת 15 והיא בת 14. עשינו ‏שתינו עליה לבד והשארנו את אמא, מוריס ורפי במרוקו.

כאשר ‏אחותי ואני הגענו לארץ, הלכנו לכפר הנוער הדתי בחיפה ‏ושם למדנו עברית בצורה מופלאה בשלושה חודשים מפני שהשפה הצרפתית לא הייתה מוכרת בכלל בארץ ישראל, כמעט ולא הכירו אותה.

לאחר כמה שנות למידה בכפר הנוער לקראת הבגרות הציעו לי ללכת לבית הכרם בירושלים.

לאתר הבגרויות הציעו לי ללכת לצבא אך סירבתי והתחלתי לעשות שנת שירות. בימי החופש הייתי עובדת בחנות בשמים ברחוב אבן גבירול בתל אביב ‏.

בגיל 19 אמא שלנו דרשה שנחזור הביתה למרוקו. ‏העובדת הסוציאלית שטיפלה בנו באה ‏לדבר איתי וסיפרה לי שאימי  דורשת שנחזור למרוקו. ‏העובדת הסוציאלית אמרה לי שהיא לא רוצה להסתבך באי ציות לבקשתה,  וביקשה שנחזור. אך  אני לא הבנתי למה מבקשים ממני לחזור ולא מאחותי הקטנה, למה רק אני?  ואז היא הסבירה לי שדניאל אחותי הקטנה כבר הייתה בצבא ומהסיבה הזו לא היתה אפשרות להוציא אותה מהארץ ואני שלא שירתתי בצבא אלא בשנת שירות, יכולה לצאת למרוקו.

ואכן חזרתי הביתה למרוקו. ‏שם הייתי הכי אומללה שאי פעם הייתי כי כאישה בת 19 זה היה קשה מאוד. ‏העיר שלי קזבלנקה לא הייתה בטוחה. הכל היה כל כך שונה והכל היה לי קשה.  אך למרות הקושי, בשנה הזאת הלכתי לעבוד כמורה לעברית בבית ספר. עבדתי שם במשך ארבע שנים.  בזמן הזה גם לקחתי קורס לספרות. ‏שנה לאחר מכן שכנתי הזמינה אותי לחתונה של אחותה ‏בטענה שאמא ‏לא יכולה לדבריה להשאיר אותי ‏"נעולה״ בתוך הבית. ‏וזאת מכיוון שאמא לא הייתה מרשה לי לצאת כי פחדה מאוד מהמצב בחוץ. בכל זאת הלכתי עם שכנתי לחתונה של אחותה ‏לסוף שבוע במקנס, שם התקיימה החתונה. ‏שם הכרתי את יוסף. בחתונה הוא ביקש ממני לרקוד איתו ‏אך שכנתי אמרה לו לא  בגלל שאני באחריותה ושהיא לא מרשה. ‏הסתכלתי עליה במחשבה של ״מי את חושבת שאת שתגיד לי מה לעשות״, קמתי והלכתי לרקוד. לאחר שרקדנו הלכנו לשבת בשולחן שבו היו מלא נערים ישראלים. זה העלה לי חיוך גדול על הפנים ועשה לי כל כך טוב כי זה הזכיר לי את ישראל. כשהגיע הזמן ‏להכיר אותו לאימי, היא סרבה ולא אישרה בשום פנים ואופן, ‏היא חשבה שאני הייתי צעירה מדי. הייתי צריכה לחכות קצת. כשהייתי בת 20 אחרי כמה זמן, למדתי להכיר את יוסף ורק אז אישרה לי אמי את החתונה. ‏

בגיל 21 התחתנתי. ‏שנה לאחר מכן  בגיל 22 עברתי לצרפת עם בעלי בעקבות העבודה שלו. בגיל 23  ‏כשהגעתי לפריז רציתי להמשיך לעבוד בספרות אך בדיוק ‏גיליתי שאני בהריון עם ילד ראשון, הראשון מארבע ילדים. בעלי סירב לכך שאעבוד בזמן ההריון. לאחר הלידה עבדתי כאחראית בחנות בגדים בפריז, עזבתי את עבודתי כזבנית בחנות והמשכתי לעבוד במקצוע ההוראה. לימדתי בבית הספר ״תורת האמת״ ‏בעיר שנקראת סרסל ליד פריז, ‏ששם גרתי 45 שנים. ‏

לאורך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים: הראשון  מביניהם שמו הוא אבי הוא נולד בשנת 1974 לאחר מכן ביתי השנייה ג׳ואנה שנולדה בשנת  1976 ואז בני השלישי דן שנולד בשנת 1978 וג׳ניפר בשנת 1984. ‏

בשנת 2021 כשבעלי יצא לפנסיה ‏החלטנו לעשות עליה לארץ ישראל, שם חיו כבר שניים מילדיי, דן וג׳ואנה. ‏עד היום אנחנו פה ולא יכולנו להיות יותר מאושרים עם  13 נכדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת המעורבות החברתית.